התרוממתי מהמקום עליו ישבתי והתחלתי לרוץ. רחוק. כמה שאפשר כמה
שיותר רחוק יותר טוב.
כל הלילה הזה עוטף אותי וקר לי. נורא קר לי.
אני שומע קולות של אנשים קוראים לי, צועקים את השם שלי.
צוחקים. אני עדיין לא מבין אם זהו ליגלוג או סתם צחוק מתוך
שכרות או שיכרון חושים מהסם האחרון שהם לקחו.
מי אלה בכלל?
תמשיך לרוץ שחף. תמשיך לרוץ!
כואב לי. עוצר לשנייה לקחת אויר. איזה אויר זה אני צריך
סיגריה.
אני יושב לשנייה. מנסה להירגע. האדמה שמתחתיי לחה מאוד. מגשש
אחרי הקופסה שאמורה להיות בתוך הכיס שלי.
מוצא את הקופסה מוציא סיגריה. אני חייב לברוח מכאן.
אידיוט! מה התיישבת כאן?!
אני מתחיל לילל. דמעות חמות לשנייה וקופאות אחריה גולשות לי על
הפנים.
לעזאזל. אין לי אויר...
איפה המצית הזונה הקטנה?!
מצאתי. בוכה כמו ילד קטן. למה כמו?!
כוסאמק! אני ילד קטן.
מדליק את הסיגריה. לוקח שאיפה עמוקה.
קום יא אפס!
תפסיק לצעוק עליי...
אני מודע אליך. מה אתה רוצה ממני?!
קום!
אני נשכב על האדמה. מריח את כל מה שאני שוכב עליו. השיער שלי,
בן טיפוחיי מזה שנים נרקב בתוך כל הרפש שאני נמצא בו.
אני מתגעגע לאמא שלי.
איך הגעתי לזה?
אני רוצה הביתה.
'איזה שמיים יפים. בהירים כל כך, נוצצים בלי הפסקה' שני בחורים
עוברים לידי "אהלן שחף" הן ממלמלים. אני לא מצליח לזהות אותם.
מה, זה כל כך רגיל לראות אותי על הריצפה, שוכב בתחתית שהם
אפילו לא שואלים למה אני שוכב  בבוץ? כן!
טוב, טוב אני קם. אני שומע כל מיני חיוכים, רואה אנשים מביטים
בי כאילו מנסים לרחם עליי או לנסות לעזור. כן בטח.
יאללה אני כולי מסריח. אני חייב לברוח מכאן. חייב עוד סיגריה.
לא! אבל חייב... אין כזה דבר! תפסיק לבכות יא חתיכת הומו נקבה
שכמוך!
הומו אתה בעצמך עוף מכאן! צא ממני... בבקשה.
סיגריה.
המצית מורה על הדרך באש שהיא מגלה. ' אתה בדרך הנכונה שחף' אני
אומר לעצמי. מנסה לשכנע. לא מצליח.
אני אשתגע.
אתה כבר משוגע.תעזוב.
אין לי לאן.
אני נושא מבט נוסף אל השמיים, אולי הכוכבים שאליהם כל כך רציתי
להגיע כשהייתי בן חמש או שש בערך יתנו לי פתרון.
פתרון למה?!
פתרון לבעיה שלי.
מה הבעיה שלך?
אני מסומם, אני מסטול, אין לי חברים, אני לא שם לב למה שאני
עושה או למה שאני אומר, אף אחד לא אוהב אותי, אני לא אוהב אף
אחד, אני לא אוהב את עצמי! !
נמאס לי מהכל!
אני רוצה לברוח מכאן.
אז...
אז...?
רוץ!
לאן?!
פשוט רוץ.
נותן לרגליים לשאת אותי. ואני ילד בן 16 וחצי כבר לא באותו
הכושר שהייתי בו לפני שנתיים. אצן מצטיין. זה מה שהייתי.
וכמה שאבא שלי, מר ד"ר יהודה שטיינברג, היה גאה בי. זה היה
מזמן. היום הוא בטח שונא אותי.
המון מחשבות מציפות אותי בעודי בורח מהמקום שהיה לי בית.
בית?! כל שבוע ישנת במקום אחר. לא היה לך בית. אתה נער שמסתובב
כבר כמעט שנה בכל מקום שהוא לא בית!
המקום הזה היה המקום היחיד שיכולתי לברוח אליו. והוא היה בית
בשבילי!
בית שסיפק לך את כל מה שהזדקקת לו, נכון?
נכון!
היו לך מיטה חמה, ארוחה כל בוקר-צהריים-ערב, אמבטיה לרחוץ בה
את גופך המסריח מכל מה שהשתמשת ביומיום
וגם ספל שוקו מהביל כל לילה כשלא יכולתי להירדם, נכון?
מה אתה רוצה? שאני אחזור למקום ממנו ברחתי שם יש לי הכל חוץ
ממישהו שיאהב אותי או יקשיב לי ויתמוך בי כשצריך?!
זה מה שגם אתה רוצה.
לא נכון.
נכון מאוד.
אבל אף אחד לא רוצה אותי שם. אבא שלי מעדיף אותי מת מאשר כל
מצב אחר של חיים, אמא שלי... אוי אמא שלי. אני מתגעגע אל האישה
הזו. אבל,
אבל היא, היא לא יכולה לעשות שום דבר. היא תעשה כל דבר שאבא
שלי יאמר. אתה לא מכיר אותם! וליהי הקטנה כבר גדולה ובטח היא
לא שכחה שעזבתי אותה
שם. לבד. היא ילדה טובה ליהי. או לפחות ככה היא היתה כשאני
ברחתי משם.
אין דבר שאתה צריך לעשות עכשו יותר מאשר לברוח לשם בחזרה.
אני פוחד.
ממה?
שהם שכחו ממני.
שהם כבר לא אוהבים אותי. אבא שלי לא אוהב אותי. הוא לא מאמין
בי כבר הרבה מאוד זמן, מבין? ביישתי את המשפחה שלי. אני הלא
יוצלח, האפס, ההומו המזדיין, המסומם, הטיפש בתוך משפחה של
רופאים מסריחים
ועורכי דין מתרוממים. ובטח גם אמא וליהי כבר, בטח גם הן שכחו
ממני. הבן המורד. האח הנוטש. הם לא צריכים נטל שכזה במשפחה
המהוללת, משפחת שטיינברג. ואם אני אחזור הם לא יפסיקו להזכיר
לי את כל זה עד שאני אמות. או שהם ימותו.
שחף.
מה?



שכבתי לישון ליד איזה עץ. היה ממש קר באותו לילה למרות השמיים
הבהירים.
אבל אני רגיל ללילות הרבה יותר קרים מכאלה.
חלמתי באותו לילה על אסף. היינו בחצר הבית של סבא אילן סבתא
דבורה ואני ואסף התדנדנו על נדנדה כתומה שהחלידה וגם הצבע כבר
התחיל להתקלף.
אסף לא הפסיק לצחוק ואני צעקתי לאבא שיבוא להוריד אותי מהנדנדה
כי לא הצלחתי לעצור וכאבה לי הבטן.
ואבא בא. והוא הוריד אותי מהנדנדה. חיבק אותי, נישק וליטף את
השיער הבהיר שלי, אמר שאני ילד טוב ושאם כואבת לי הבטן אז כדאי
שאני אלך לסבתא
דבורה לבקש ממנה תה עם דבש.
אסף הצטרף אליי. החזיק לי את היד כאילו לא רצה שאני אלך לאיבוד
או משהו.
'שפח אני אוהב אותך'
'גם אני אוהב אותך ססי'.
'כדאי שתיכנס עכשו הביתה שפח כי אם לא בטח שוב תלך לאיבוד' ואז
הוא נעלם.
ואז התחלתי לצעוק.

הטלפון הציבורי הראשון שאפגוש בדרך יהיה זה שדרכו אני אצור קשר
עם ליהי. עכשו קיץ. יש חופש. היא בטח תהיה בבית.
מצאתי טלפון. קישקושים, שמות, צירוים גסים ומודעות היו עליו
מאיפה שלא הסתכלת. חשבתי ששכחתי את המספר טלפון של הבית במשך
הזמן אבל לא.
היה צליל חיוג ופתאום כמעט וניתקתי. נתקפתי שוב באותו הפחד.
אבל הייתי צריך אותם את המשפחה שלי יותר מתמיד. אז המתנתי. ואז
קול של נערה, קול מתוק ענה לי:
"שלום. מי זה?"
"ליהי?"
"שפח!"
היה שקט פתאום.
מכאן כבר אין דרך חזרה.
"שחף?" היא שאלה שוב כשחוסר ודאות מהדהד בקולה.
אחרי מאמצים מעטים עניתי לה "כן, זה אני ליוצ'קה. אני...
יכול..." לא ידעתי מה לשאול או לומר.
"כן, אתה יכול לבוא. אני מתגעגעת אליך נורא" ליהי השלימה
אותי.
"אמא ואבא בבית?" שאלתי בחשש.
"לא. הם יחזרו בערב." כשאני מרגיש את החיוך היפה שלה, התומך
עובר דרך הטלפון ומפתה אותי לבוא בכל זאת. מעניין אם הורידו לה
את המתכות הזוועתיות האלה מהשיניים.
"את תכיני לי שוקו?"
"בוא כבר אידיוט"
וניתקתי.


לפני שהתחלתי לצעוד בחזרה הביתה הייתי צריך לבדוק לאיזו רמות
גועל הגעתי. הבטתי במראה שבשירותים של התחנה המרכזית. נראיתי
נורא. אין פלא שאנשים לא הפסיקו להסתכל עליי כמו על ייצור
שאפשר לאסור אותו על הדברים שהוא עשה.
בן טיפוחיי היה הרוס לגמרי. מלא בקשרים שהלוואי יוכלו להותיר
והצבע הבהיר התכהה וגם דהה.
גבהתי קצת. ורזיתי מאוד מאוד. כל עצמות הלחיים שלי בלטו.
לא כזה נורא בסה"כ. המכנסי עור הצמודים שלבשתי כשיצאתי מהבית
שלי בפעם האחרונה היו עליי כרגע קרועים לגמרי, מרוטים והחולצה
גם היא עבר עליה המון.
חייכתי לעצמי.
הכחול הבהיר שהיה לי פעם בעיניים איבד כל ניצוץ או ברק
ועיגולים שחורים הקיפו אותן.
הן היו שקועות לגמרי בתוך חלום כהה.

ואני הייתי בדרך להעיר אותן.