להמציא את המרחקים הללו
מתוך הלב, ציפורן חודרנית
מקלפת שמיכות משמיים של ללכת
לאיבוד
כולם נושמים לתוך
הזמן האחר, שנשאר תמיד בגדר
דבר מה שיש להשתוקק אליו
ובחורים של הסוודר הפרום שלי
נושב קור שבא מהכיוון שלך, איש
מדבר לתוך שפופרת חלודה
חורק מילים יבשות, כאילו דורך
על עלים
שיבשו, מתפצפצים תחת סוליות
וזה שעון, אומר לי
שסתיו, וששלכת, ושעוד
רגע תלך, כי הזמן הזה תמיד מבריח
את האהבות שלי לאפריקה
או לאיזה אי של קוקוס וחולות לבנים, איפה שחם
והקול ממשיך ואומר לי גם כשמפסיקה
להקשיב ומתחילה לדמיין עלים בכל
האדומים והכתומים והצהובים האפשריים
והחריקות זה כבר לא אתה, זה
מחוגים שצריך לשמן, כדי שיעבור כל
זה ויגיע הזמן האחר, ועד אז אליו תשוקתי
והוא ימשול בי
ועד אז
נושמים יחד,
בקולות. |
