לילה. שקט. אני יושבת על אדן החלון שבחדרי, בוהה בשמים. כוכב
מתנצנץ לו שם מעל. הוא יפה.
חבל שאתה לא פה איתי. חבל שאתה שם, מתחת, מת.
בגלגל"צ מתנגן השיר wishing on a star. ואני? מאחלת לך את כל
הכוכבים שבעולם, את כל הקשתות.
אני חוזרת אחורה, ליום חורף גשום, היום בו ראיתי אותך לראשונה,
בכיתה ט'. אני באמת לא מבינה איך בתחילת השנה לא ידעתי בכלל
שאתה קיים. ינואר, גשם חזק התדפק על החלון בכיתה. ציפיתי בקוצר
רוח להגיע הביתה, לפוך שלי. הייתי סחוטה מעייפות. שיעור
מתמטיקה, המורה מסבירה משהו על הלוח. צלצול, המולה, רעש,
חבורות של ילדים דוחפים ודוחקים וצורחים, ממהרים לצאת מבית
הספר.

אני מתה על הגשם. הדבר הכי יפה בעולם לדעתי. לא הפריע לי
להתרטב, להפך, א-ה-ב-ת-י את זה. הייתי היחידה שפשוט יצאה מבית
הספר ללא מטריה. היחידה חוץ ממך. ככה יצאנו שנינו, והתחלנו
ללכת יחד, נרטבים. לא גרנו אחד ליד השניה, אבל פשוט...זה היה
נורא שולי באותו רגע. בדרך התחלנו לדבר. היה משהו מאוד נינוח
באיך שהלכת, משרה ביטחון. השיחה קלחה ומהר מאוד הגענו לביתי.
אפילו בלי לשאול, כאילו זה הדבר הכי נורמאלי בעולם לעשות,
נכנסת אחרי. אף אחד לא היה בבית.
"תמר"... סתיו התחיל לדבר. עיניו הירוקות זהרו, לחייו סמוקות.
הילד הכי יפה שאי פעם ראיתי, "יעל, אני חושב שאני מאוהב".
לפני שהספקתי לפתוח את הפה, נישקת אותי. הנשיקה הראשונה שלי,
היה לה טעם של גשם.
מאותו יום היינו יחד, ידידים, אחים, אוהבים. אולי זה נראה מעט
לא הגיוני שהייתה לנו אהבה כל כך חזקה בגיל כל כך צעיר, אבל
היית הנפש התאומה שלי. לפי המבטים שלך ראיתי מה מציק לך. אף
פעם לא רבנו, עשינו הכל יחד, מאהבה. האהבה שלנו רק התחזקה
בכיתה י"א, באותו יום גשום. כהרגלנו, הלכנו בשדות מאחורי הבית
שלי, בגשם, רטובים עד לשד עצמותינו, מאושרים.
ישבנו למרגלות עץ תפוזים, חבוקים. שיערי נדבק לפני, הסטת אותו,
הסתכלת לתוך עיניי החומות, והרגשתי שאני טובעת בתוך ירוק העד
שבעיניים שלך.
"תמר, אני פשוט אוהב אותך."
"פשוט? ממתי אני כזאת פשוטה?"
"את כמו יצירה של פיקאסו. מורכבת ומסובכת ולא מובנת אבל כל כך
יפה."
"אני חושבת שאתה...."הסתכלתי למעלה וגילגתי עיניים כדי להראות
לך כמה עמוק אני חושבת..."שאתה הכי סתיו בעולם. אני חושבת
נשיקה שאתה נשיקה משהו נשיקה קסום נשיקה ועצוב נשיקה&
אבל נשיקה מבשר נשיקה על מה שאני הכי אוהבת."

לא היו בינינו יותר מנשיקות, חיבוקים וליטופים ומעולם גם לא
ביקשת יותר. אהבתי אותך בכל לבי.
לצבא לא הספקת להגיע. בחופש הגדול שבין י"א לי"ב, מסיבה כלשהי,
הורינו הסכימו לנו לרדת לאילת עם כמה חברים. נסענו באוטובוס,
נסיעה של כ-6 שעות מאזור מגורינו. כל הנסיעה ישנו חבוקים אחד
בזרועות השניה, ולא התעוררנו עד שהגענו. ירדנו מהאוטובוס ב12
בבוקר, שמנו את הדברים שלנו באכסניה ורצנו לים. ראינו את
השקיעה יחד, אדוות המים דגדגו את רגלינו. זו הייתה השקיעה הכי
יפה שאי פעם ראיתי. חזרנו לאכסניה, בידיעה מה הולך לקרות.
באותו לילה עשינו אהבה. היית כל כך עדין, אוהב. נרדמנו יחד .
היה נהדר באילת, ומהר מאוד הגיע הזמן לעזוב. עלינו לאוטובוס
שזופים ומלאי חיים. ישנת, אני לא הצלחתי להירדם. הייתה לי
הרגשה רעה מאוד בלב. עצמתי עיני לרגע, פקחתי אותן בבהלה. פיצוץ
חזק נשמע. שקעתי לתרדמה עמוקה... התעוררתי בבית חולים.
"איפה סתיו?!" התחלתי לצרוח. "איפה הוא???"
אחיות רצו אלי, ניסו להרגיע אותי. אמרו שסתיו במצב קשה, לא
בטוח שיתאושש. "אני רוצה לראות אותו. עכשיו". בקושי הוצאתי את
המילים האלה מהפה, הראש שלי כאב, סחרחורות. אני לא יודעת למה
נתנו לי לראות אותו, הייתי במצב לא טוב במיוחד. האחיות הושיבו
אותי על כיסא גלגלים והביאו אותי לחדר של סתיו.
"סתיו..."לחשתי. לחישה צורמת, אוהבת. האחיות עזבו אותו לבד.
בכיתי עליו, הדמעות יצאו הישר מתוך לבי, אל לבו של סתיו. הוא
פקח את עיניו, הביט אל תוך עיני הדומעות. טבעתי בתוך העיניים
הירוקות והמהפנטות שלו.
"תמר...אני אוהב אותך". הוא עצם עיניים. לתמיד.
"לאאא!!!" הצרחה הדהדה בכל הבית חולים. פתאום ראיתי שחור
בעיניים. נפלתי ושקעתי, ושקעתי, ושקעתי.
כשחזרתי הביתה, היה חורף. הלכתי לשדה מאחורי הבית שלי. הגעתי
לעץ התפוזים. הסתכלתי עליו כמה שניות, אולי דקות, אולי שעות.
כרכתי את זרועותי סביבו ונישקתי אותו.
היה לו טעם של גשם.