צלצול מחריש אוזניים מעיר אותך בשבע בבוקר, רעש משאית זבל
שחונה  בדיוק מתחת לחלון חדר השינה שלך וממתינה בסבלנות מוגזמת
שיאספו את הזבל מכל הרחוב, הסוכר שנשפך על השיש אחרי שהברקת
אותו שעות בליל אמש. מספר ההרוגים של אותה השעה בלבד, החולצה
שלא נראת טוב, גדלת, קטנת, השמנת, נפרדת ובעצם: חיית.
 הכי פשוט זה להסתכל על הצד הרע בחיים. מה לעשות, הוא נמצא שם
תמיד, תרצה או לא תרצה, הוא ימשיך להתקיים. אפשר לרטון, לכעוס
לעשות שמיניות, אבל שום דבר לא ישנה את העובדה שאתה לא
איינשטיין עם גוף של בראד פיט, מכונית של ג'יימס בונד, ופצצה
בלונדינית עם כמויות של סיליקון שנשפכות החוצה מתוך שמלה
אדומה.
  בוא נניח לרגע, שחייך מתחילים בטבולה רסה, אתה לומד
להתייפות, רוכש לעצמך נסיון חיים, גוף מושלם, והרבה חברים -
לפני שתלמד "להסתפק" בכל אלה, כבר תרצה משהו חדש, אנשים חדשים,
מראה חדש, מאהבת חדשה, אולי אפילו ארץ חדשה. אתה נולד, ומשם
הכל משתנה, יש הרואים בזה גורל, ויש האומרים הכל מאלוהים,
בסופו של דבר השינוי קורה וכל הסיבות, נותרות ככח מעורער
שמחזיק אותנו על הרגליים, עד השינוי הבא.
  אם נסכם את כל אלה, ובערך עוד 70 עמודים דומים נבין את פשר
"המובן מאליו", נבין את פשר האדישות להרוגים בתאונות הדרכים,
או לפצועים קל עד בנוני בפיגועים, נבין למה אנחנו, בני האדם,
שאמורים לסמל ולהוות את בני האנוש מתנהגים לפעמים כמו חיות.
ואולי אין זה תרוץ, ואולי הטוב תמיד מנצח, אבל בסרט בו אנחנו
חיים, פסימיות שכזאת נוטה לתפוס את התפקיד הראשי ללא הרבה
מאמץ.