נכנסנו לאוטו והתחלנו לנסוע. לא ממש ידענו לאן מועדות פנינו -
רק שנורא מתחשק לנו לנסוע לאנשהו. זאת לא היתה הנסיעה הראשונה
שלנו יחד. לפני חודשיים הוא הרים אליי טלפון וככה משום מקום
שאל :"רוצה לבוא לאכול משהו?" "למה לא" עניתי למרות שממש לא
הייתי רעבה, אבל סתם התחשק לי לעשות סיבוב. בכלל - אני מאוד
אוהבת נסיעות. קצרות או ארוכות - לא משנה. אף פעם לא ידעתי לאן
אני באמת נוסעת וזה היה כל הקסם. זה היה כל הכיף שבחויית
הנסיעה. לא לדעת לאן נגיע בסופה. הבעיה היתה תמיד עם אלו שנסעו
איתי. תמיד רצו לדעת לאן הולכים, מתי חוזרים, תמיד העירו הערות
לגבי הנסיעה שלי. תמיד מיהרו לצאת ותמיד מיהרו לחזור חזרה ואף
פעם לא עיניין אותם הדרך שבחרתי לקחת ולא משנה כמה ניסיתי
לגוון.
הנסיעה היתה ארוכה ופתאום חשתי בעצמי ברעב. אולי בגלל כל
הדיבורים שלו על כמה ה'פלאפל של שמחה' טעים וכמה שהוא מפורסם
וידוע בשכונה. על שמחה לא שמעתי מימי אבל בהחלט הייתי מוכנה
לנסות. נכנסנו לדוכן, הזמנו מנה כשאחריה הזמנתי עוד חצי מנה.
הוא אהב את העיניין שבחורה מסוגלת לאכול מנה וחצי ולא לבכות על
זה. כל הבחורות שלקח לפלאפל של שמחה הסתפקו תמיד בחצי מנה.
היתה רק אחת שאכלה איתו מנה שלמה אבל לפני חודש היא החליטה
לעשות דיאטה - אז הוא לא לוקח אותה איתו לפלאפל יותר. גם כי
היא לא רוצה - וגם הוא  לא רוצה שהיא תתפתה לעיניין ואח"כ
תאשים אותו שהוא גרם לכך שנהרסה לה הדיאטה. סיימתי את החצי
שהזמנתי בעוד שהוא כבר חיכה לי באוטו עם הסיגריה דלוקה. שאפתי
שאיפה עמוקה כדי שיעזור לי קצת בעיכול ושאלתי מה הלאה???
"זהו.." הוא ענה מבלי להסתכל לעברי כלל..."מה זהו? כל זה היה
בשביל מנה פלאפל?" התפלאתי כי מעולם לא לקחו אותי לנסיעה כל כך
ארוכה רק בשביל לאכול, תמיד היו  עוד נסיעות אח"כ, לפחות
אחת...."לא, זה הספיק לי" הוא ענה. לצערי אני לא טובה בלזכור
דרכים, אני מאלה שאם לוקחים אותי, או אם מישהו אחר מכוון את
הדרך - אני אף פעם לא זוכרת איך להגיע לשם שוב. תמיד אצטרך את
ההנחיות של אותו אחד שלקח אותי לשם מלכתחילה. כמו לפני שנה
וחצי כשפגשתי את ההוא. נסענו לראות את הזריחה מאיזה מגדל מדהים
במזרח. היה כל כך מדהים שאחרי שנפרדנו לא עניין אותי כלום
והתקשרתי אליו כדי לקבל ממנו הנחיות איך להגיע לשם שוב. הוא
מצידו כמובן נורא שמח שהתקשרתי והיה בטוח שאני באה לאסוף אותו.
הוא כל כך התאכזב כששמע שאני לוקחת לשם מישהו אחר וניתק לי את
הטלפון בפרצוף כך שעד היום אני לא יודעת את הדרך למגדל שאפשר
לראות בו את הזריחה המדהימה. חזרתי הביתה אחרי המפגש שלנו
כשנשאר לי הזכרון הטוב מהנסיעה המהנה וכמובן, מהפלאפל הטעים.
ניסיתי לשים לב  לדרך שהובילה לפלאפל של שימחה אבל זה היה
מאוחר מידיי כשלפתע הבטתי ימינה וראיתי שהגענו לרחוב שלי. הוא
הוריד אותי בבית ונסע.
עכשיו אנחנו שוב באוטו. והפעם הבטחתי לעצמי שאשים לב לנסיעה -
כי אני כבר יודעת שהוא מאלה שלוקחים אותי למקומות מעניינים עם
אוכל מעניין ושקיעות יפות. נכנסתי לאוטו, המזגן כבר הספיק לקרר
ויצאנו לדרך. היה כיף לנסוע איתו שוב, אותו אחד שלא היה צריך
מפות כי לא יקרה כלום אם נאבד את הדרך, אותו אחד שלא היה צריך
יותר מכמה דיסקים וסיגריות, אותו אחד שתוך כדי נסיעה יכול היה
לשנות את דעתו לגבי היעד כאוות נפשו. פתחתי את החלון ואויר חם
נכנס פניה, עצמתי את עיניי ויכולתי להרגיש על פניי את צילם של
עמודי החשמל חולפים, ההרגשה היתה משחררת ומשוחררת. לא דיברנו
במהלך כל הנסיעה עד שבשלב מסוים הרגשתי מועקה מסוימת. " קרה
משהו?" שאלתי מתוך תמימות משהו. לא מתוך סקרנות או לחץ. " משהו
קטן" הוא ענה..." אני צריך למכור את האוטו..". הבנתי באותו רגע
בדיוק למה הוא מתכוון."אתה קונה משהו במקום?" שאלתי באמת מתוך
תקווה שכן... "אין סיכוי" הוא ענה מבלי להביט בי אפילו.. "גם
ככה האחזקה עולה לי הרבה כסף... אז נראה ש.." מאותו רגע נעלם
קולו... לא הצלחתי לשמוע אותו. כל מה שראיתי היה את שפתיו
נעות...מבלי קול... עצמתי שוב את עיניי, השמש חזרה לה אחרי
הפוגת עננים קלה וידעתי... אם הוא מחזיר את האוטו משמע שאנחנו
לא ניפגש יותר לעולם.