התיישבתי על מיטתך, זאת שנרדמתי עליה בבטחה לא פעם.
והקרירות מהעיניים שלך..., החיבוק המרוחק, ואני פחדתי מהקור..,
תמיד, עכשיו גם ממך.
וידעתי שבסוף נגיע ללחיצת יד רדודה.
ואם אתה רוצה לדעת כמה כואב לי עכשיו, אני אספר לך שיש קוים
חדשים בתוך עיני הירוקות..., קוים כהים יותר.
גוש דמעות בגרוני, ונשימותיי כבדות, עם כל נשימה יש כאב חד
שזורם בתוכי, מציף מחשבותיי בכבדות בלתי נסבלת.
.
אל תיתן לי להרגיש אשמה, לא על שאהבתי אותך..., לא על זה.
אני רוצה להתפרק עכשיו, ויודעת שזה דורש יותר מדי מאמץ לאסוף
את עצמי אחר כך.
רציתי לעשן סיגריה על מרפסת העץ.., ורציתי להפסיק את נדנודי
השינה.
ואמרתי לך אלף פעם שאני לא סובלת את כל היפי נפש אלה, ובכיתי
לא פעם על העולם.
ואתה רק רצית לכאוב לבד.
ואהבתי אותך בשקט.
אני יכולה להבין איך זה שקל יותר להסתגר בחדר, הרחק מהמציאות.
אתה לא יודע איך הזמן תופס..., ככה בלי שום התראה.
ואני מתחילה לחשוב על כל מי שהיה.
והלב שלי כואב על עצמי כרגע, לא עלייך.
והידיים רועדות כי הן רוצות לפגוע, והכוח ששומר מזיע מרוב
מאמץ.
אתה בטח לא באמת רוצה לשמוע שהכל יסתדר....
אז זה בסדר, כי אני מאבדת תקווה לחוד.
ואם אספר לך שאני זאת שעוזבת? אורזת מילים צורבות וטעם סיגריות
שאף פעם לא אהבת ועוברת ליקום מקביל.
תודה, תודה עכשיו שאתה חושב שאני חולה, שהאתגר הוא שמשך אותך
ולא שום אור פנימי, ולא שחייכתי לתוך עינייך הגדולות וחיכיתי
לטעום שפתייך.
אף פעם לא הסכמת לספר לי מה חי לך החלומות, ואני סיפרתי כול
בוקר.
אתה זוכר אז, כששאלת אותי כמה סוכר אני רוצה בקפה, והייתי
שקועה בשמיים סופרת את מספר הציפורים שעברו מעלינו...,
בתוכינו.
שמת לב כמה שירים נכתבו על הגשם של נובמבר....? ושמת לב איך
שלנו יורד באמצע מאי.
האנשים הלא נכונים יצאו מחיי פעם נוספת..., והחדשים נמשכים אל
קסמיי כה מהר.
הייתי נותנת לך להכאיב לי, ואז שוברת לך את המפרקת בהתרגשות,
בטקסיות.
מטאליקה בווליום מטורף ברקע.., ואני שותקת.
האוויר דחוס בחום ואני מעליו בדהירה, והוא עשה לי לצרוח מעונג
ולא הסתכלתי לו בעיניים אף פעם, לא כמו שהייתי מהופנטת משלך.
ועלים ירוקים של עצי הפקאן, אני לא אשים לב כמה מהר יגיע
הערב.., אני לא אשים לב איך הגעתי שוב לכינרת ויד זרה סביבי.
ואתה לא תתהה.., חלמתי שדיברנו, חלמתי שאהבת, חלמתי שניתקת
מהרי עצבות.
חלמתי או אולי רציתי להתאבד איתך שם.
ועכשיו..., עכשיו לחוד.
אני יפה, אני עיוורת..., מלקקת פצעי ומקיאה.
אני שונה..., אני אשה עכשיו.
ילדה עם אישיות מטורפת, מתאבדת כל יום מחדש, ונולדת כל פעם
מחדש עם נגיעת הרוחות.
אני מתנחמת במחשבה שארדוף לילותייך עוד הרבה...
אני נפרדת במחילה, אני נפרדת בכאב, באדישות..., בכעס.
לוקחת אחריות על שאעשה, אבל אל תכעס עלי, לא על זה שקשה לי, לא
על זה.