הבריחה מאלקטרז

הכל התחיל בזה שהשכנה שלי לתא אמרה לי שהיא מתכוונת לברוח.
על השכנה שלי נגזר דין מוות ולא היה לה מה להפסיד.
היא רצחה את בעלה בדם קר לאחר שסירב להכין לה כוס קפה.
המסכן חזר מיום עבודה ארוך בשדות הכותנה שבחווה שלהם, והתיישב
כדי להניח את רגליו העייפות על שולחן העץ האפור שבסלון.
ימי העבודה ארוכים מאוד  בשדות הכותנה, ומיטשל, בעלה, חייך
חיוך עייף לעברה כשנכנס הביתה בדלת הקדמית החורקת .
אבל היא אישה דרומית קשת יום, לא חשבה עליו באותו יום, ואם
חשבה הרי שלא חשבה טובות.
כל מה שעבר בראשה באותו רגע ,היה כוס הקפה שרצתה שמיטשל יכין
כשיכנס הביתה , ומיטשל המסכן, שבדרך כלל מכין כוסות קפה
למכביר, לא ידע שאותו יום לא היה יום ראוי לסירוב.
מיטשל ישב ופתח את מכשיר הטלוויזיה  בערוץ החוואים , מכיוון
שרצה לראות תוכנית על גידול פלחי תירס בשדות כותנה.
מיטשל צפה בתוכנית בדיוק כשתי דקות, שהיו שתי הדקות הארוכות
בחייה של שכנתי לתא,  כשנשמעה יריה חדה שנורתה בדיוק בראשו,
ולא נתנה לו שום סיכוי, אפילו שלמעלה עדיין לא חיכה לו אף אחד,
חוץ מאימא ואבא שלו שנפטרו לפני כמה שנים בשיבה טובה והורישו
לו את החווה.


כשהוא מונח לפניה מדמם אך מת למדי, התיישבה שכנתי לתא על כסא
הנדנדה בסמוך לגופת בעלה.
הבעל, שעוד באותו בוקר שוחח עימה על רכישת מאה ראשי בקר, ועוד
באותו בוקר אכל מצלחת הביצים והביקון שהכינה בעבורו.
היא לגמה לאיטה את כוס הקפה האחרונה שתשתה לעצמה בביתה.
מרחוק הבהבה שמש של שקיעה והיא חשבה אך ורק על טעמו הנהדר של
הקפה שלה וכמה נדירים הם רגעים אלו של שקט.

כוס הקפה ששתתה, כשלוש שעות לאחר מכן כשנמצאה גופת בעלה, הייתה
בטעם סינטטי ומכוס פלסטיק וניתנה לה ע"י הבלש שחקר את מקרה
הרצח ,מר מנדלסון, החוקר שזכה בפרס גלובוס החוקר  לאחר שמצא את
רוצחו המקורי של הנשיא המנוח קנדי.

מר מנדלסון התכונן לערב ארוך ומייגע וקנה לעצמו  6 סופגניות
משומנות ומלאות בריבה מהסוג שיכול להחזיק אותך ער כל הלילה
ואמר לשותפו ,הבלש מר ג'ונס,  שילך הביתה לאישתו ולילדים.
מר מנדלסון היה רווק מזדקן שלא חלם על חתונה אפילו בגיל שכולם
עדיין חלמו וקיוו לשאת איזו בריה נאה.
מר מנדלסון הבין שאף אחת לא תרצה להתחתן עם אדם שחלום חייו הוא
לתפוס רוצחים במשך 24 שעות , אפילו במחיר הכבד של השמנה
מסופגניות ועליית לחץ הדם.

מר מנדלסון הדליק את האורות הגבוהים והחזקים בהם הוא משתמש כדי
להאיר את פניהם של הנחקרים למטרות הפעלת לחץ ,לבש ארשת של קשוח
והתיישב להדליק את סיגריית הוינסטון העשירית שלו לאותו היום.
הוא חשב על הנחקרת שכנתי לתא ונזכר במקרה האחרון אותו חקר.מקרה
של אישה שרצחה את בעלה בגלל שלא נתן לה לצפות בתוכנית האהובה
עליה בטלוויזיה, "ריקי לייק" .
מר מנדלסון חשב על זה שהתוכניות האלו מייצרות עבור עצמן חומר
כדי שיוכלו להשתמש בו בעתיד ושאין סוף למעגל האימים הזה .הוא
עוד נזכר שהאישה ההיא הופיעה אח"כ בתוכנית של לייק כאורחת
הכבוד.

הוא  נזכר שהבחורה שאהב וממנה נפרד אהבה תוכניות כאלה ,
הוא גם נזכר שמאז לא אהב אף אחת אחרת ופתאום קצת נהיה לו
עצוב.

הוא התעשת מיד כשנכנסה שכנתי לתא לחדר החקירות, וחייכה אליו
בפנים שזופות מהשמש ששזפה את פניה כשישבה בביתה בחוץ על
המרפסת, מיד לאחר הרצח.
היא נראתה כל כך יפה וכל כך שלווה שהוא לא האמין שזוהי הנחקרת
המיועדת.
היא שאלה לשלומו, והוא ענה שיכול להיות יותר טוב.
הוא הציע לה סופגניה וכוס קפה, והיא הסכימה לכוס הקפה בלבד שכן
מעולם לא חשבה שלסופגניות של שוטרים יש טעם אמיתי.

החקירה החלה בשעה עשר בלילה והסתיימה בשעה עשר ועשרה, שכן היא
מיד הודתה במעשים המיוחסים לה, אולם בשעה עשר ועשרה, החלה שיחה
נוספת בין מר מנדלסון לשכנתי לתא.
במהלך השיחה החליף מר מנדלסון את עורו והפך מחוקר יבש ורציני
לאדם בעל חיוך עדין שצמא למעט תשומת לב מכל נחקרת שזה עתה רצחה
את בעלה, ומוכנה לתת לו קצת.

מר מנדלסון התאהב באותו הלילה.
הוא ידע זאת מכיוון שמזמן הוא לא התאהב , והתחושה שסחפה את כל
הוויתו הייתה חזקה מכל רגש שהכיר, אפילו מהרגש שליווה אותו
כשקיבל את פרס גלובוס החוקר ולחץ את ידי הנשיא.

שכנתי לתא לא התאהבה במר מנדלסון אפילו כשהחליף את עורו, אבל
בהיותה אישה רציונאלית שניהלה בזמנים הטובים חווה של מאות ראשי
בקר, ראתה זו האחרונה את הפוטנציאל הגלום בחוקר המאוהב בעל
העיניים הזורחות, וכל חלקיה הפנימיים החלו לחייך.
אילו צילום רנטגן היה יכול לתאר את אשר עבר במוחה באותם רגעים,
הרי שהמצלמה הייתה תופסת אותה מחייכת שזופה בחופי הוואי כשבידה
כוס מלאה משקה ורוד מתקתק ובתוכו מטרייה מנייר ומסביבה כמה
בחורים, סוהרים לשעבר, שמנפנפים בעלה של עץ גדול להקל עליה
מהחום.

שכנתי התעוררה מן החלום המתוק, כאשר שמעה דפיקות חזקות על דלת
חדר החקירות, ובכניסה עמד שוטר שביקש לקחת אותה לתא המעצר. התא
בו היא אמורה הייתה לשהות, עד שתועבר לבית הכלא הפדרלי בו
יושבים פושעים שביצעו פשעים שלא ניתן לכפר עליהם בשליחת מכתבי
סליחה ומחילה למשפחת הקורבן.

מר מנדלסון  אמר לשוטר בטון קשוח כי החקירה עוד לא הסתיימה,
שכן מדובר באגוז קשה לפיצוח ושדרושות לו עוד מספר שעות לפצח את
החידה.
השוטר הופתע במקצת שכן מר מנדלסון היה ידוע כחוקר שמספיק לגמור
תיקי רצח בזמן שחוקרים אחרים עוד בדקו מהי התנוחה המתאימה
להתיישב למול הנחקר בחדר החקירות.

הדלת נסגרה בדממה.
ניתן היה לשמוע את השקט ששרר בחדר החקירות.
מסביב שררה אפילה  .
מר מנדלסון ושכנתי לתא ישבו ושוחחו בשקט כאילו הכירו זה את זה
כל ימי חייהם.
שיחתם נמשכה אל תוך הלילה ורק בשעות הבוקר הודיע מר מנדלסון
לשוטר כי הוא יכול לקחת את שכנתי לתאה.

בנקודת הזמן בה נפרדנו, שכנתי לתא סיפרה לי כי היא בורחת
מהכלא.
אני, בת למשפחת כמרים , לא שאלתי הרבה שאלות.
נהגתי להקשיב לאנשים, ולכן שכנתי לתא סברה שאני השותפה המושלמת
לבריחה.
בריחה מהכלא השמור ביותר במדינה.
בריחה ממקום שבו לא ניתן לשתות כוסות קפה מול השקיעה.
בריחה ממקום בו הקירות כל כך עבים שצלילי העולם אינם מגיעים
אליך בזמן , אלא רק לאחר כמה דקות ובשקט.
בריחה מהמקום שמשנה לך את סדרי הגודל ומראה לך שהיקום הוא דבר
משתנה.
בריחה מעצמך ולעצמך.

פעם לא הייתי כל כך מלנכולית וכל כך עמוקה.
פעם עבדתי בחנות לאספקת מוצרי מזון לחתולים וסייעתי לזקנות
לעבור את הכביש.
פעם,  הלכתי לדרשות של יום ראשון , כיבדתי את הורי , והתפללתי
לפני השינה.
פעם לפני הרצח הייתי אותה אחת אבל אחרת .
אני אוהבת את מי שאני עכשיו.
אני שפוטה בסך הכל למאסר עולם ושום דבר לא מחכה לי בחוץ , מלבד
סבי הכומר אשר כבר לא שומע וידויים מזה מספר שנים וכמה שקים של
אוכל לחתולים שרכשתי לחתולה שהייתה לי לפני הרצח וכבר איננה,
פג.

הקשבתי לשכנתי לתא וחייכתי בשתיקה לעברה.
בתקופה שמאז מעצרה ועד להחלטה לברוח מהכלא היא השמינה מעט
ופניה שלא ידעו אור שמש מזה זמן רב, לבשו לובן שהדגיש את תכול
עיניה ושחור שערה.
היא לא אהבה את החיים בכלא,
היא אהבה שקיעות ושדות ושמש וים וכוסות קפה מזכוכית, ורעש של
עגלים דוהרים בשעות הבוקר המוקדמות.
היא רצתה לנצל את מעט הזמן שנותר לה בדרך אחרת .
אולם הימים חלפו כפי שימים נוהגים לחלוף ושכנתי ,חדלה לדבר על
בריחתה מהכלא, ואני סברתי לתומי כי הדבר נשתכח מליבה.

בוקר אחד אמרה לי שכנתי לתא  כי היא עוברת לבית כלא אחר , בית
כלא אשר בו לסוהרים יש יכולת לנהל שיחות נפש עם אנשים שמותם
קרב.
ערב לפני כן ראינו ביחד את הסרט "גבר מת מהלך", והיא אמרה לי
שהיא לא מתכוונת לתת לשום נזיר או נזירה לבצע עבודה סמינריונית
על חשבון עונש המוות שלה.
היא אמרה שכל אדם דואג להגיע לגן עדן שלו, ושהיא בטוחה שמיטשל
נמצא עכשיו בגן עדן והוא בטח אמר עליה שם כמה מילים טובות,
נשמה מסכנה מיטשל,  אמרה שכנתי.
הלכתי לישון בלב כבד וביקשתי ממנה שתעיר אותי כשהיא עוזבת
בבוקר.

דפיקות וצעקות רמות העירו אותי משנתי, פקחתי את עיני וראיתי כי
השמיכה האפורה של בית הכלא שעליה רקומה רקמה עם ציור של אזיקים
מקופלת ,על מיטתה המסודרת של שכנתי לתא.
שכנתי לתא לא הייתה שם.
בארוחת הבוקר סיפרו לי שהיא ביקשה שלא יעירו אותי כי היא ידעה
שהפרידה תהיה קשה .
האסירות נפרדו ממנה בדרכן ,כשהן דופקות על הסורגים וצועקות בכל
רם, תוך שהיא מובלת ע"י הסוהרות במסדרון בית הכלא.

לא שמעתי ממנה מאז שעזבה וכבר נואשתי מלקבל פיסת מידע כלשהי
בעיניינה,
אך העובדה שלא שמעתי ממנה דבר , נתנה לי תקווה ומקום רב לדמיון
.
קיוויתי שהיא הגשימה את חלומה וברחה מן הכלא , הכלא שבריחה
ממנו פירושו גזר דין מוות.

הימים והעונות התחלפו ושגרת הכלא שלי קיבלה גוון אפור, עד שיום
אחד הודיעו לי כי הגיע אדם כלשהו לבקרני .
נכנסתי לחדר הביקורים ופגשתי איש חיוור בעל ארשת עצובה.
הוא הזדהה כמר מנדלסון.
לאחר כמה שניות התעשתתי ונזכרתי שמר מנדלסון הופיע בסיפוריה של
שכנתי לתא כחוקר המאוהב, אלא שלא קישרתי בין הדמות האפורה
שהופיעה מולי לבין הסיפורים אודותיו.
מר מנדלסון החל לשוחח עימי.
הוא סיפר לי כי בשל מעמדו כחוקר מצליח ,איפשרו לו, להסיע לבדו
את שכנתי לתא לבית הכלא המיועד לאנשים שגזר דינם הינו מוות.
הוא סיפר לי כי אהבתו אליה הייתה רבה, וכי המפגש הראשון עימה
בחדר החקירות, היה כמו רעם ביום בהיר.
הוא קיווה לשאת אותה לאישה ואולי, אם ישו ירצה , להקים עימה
משפחה.
הוא הציע לה ,מיד כשנכנסו למכונית המשטרה, לברוח עימו למקסיקו,
שם יש לו קשרים בחלונות הגבוהים.
היא חייכה אליו בחיוך הלבן שלה, שחשף שיניים שידעו ימים טובים
יותר, ואמרה לו שלמקסיקו היא לא תברח ושתמיד אהבה שמש אבל גם
אהבה שלווה,
וכל דבר שעשתה, אפילו את רצח מיטשל, עשתה בשלווה.
ושלא תדע שלווה אם תדע שרודפים אחריה ואחריו ושהיא מעולם לא
האמינה לסרטים האמריקאים  בהם המשטרה אינה מגיעה למקסיקו
והגיבורים חיים באושר ועושר בטיחואנה עד עצם היום הזה .
והיא עוד הוסיפה כי איזה מין חיים יהיו לו עם אישה שיכולה
לרצוח אותו כל אימת שמתחשק לה, ואחר כך לשתות בשלווה קפה מול
השקיעה...

מר מנדלסון הסתכל על שכנתי לתא והבין מדוע הוא התאהב בה
מלכתחילה .
היתה בה  השלמה מוחלטת עם המציאות , המציאות שהיא יצרה.
הייתה בה השלווה שכל כך חסרה בו, ושגרמה לו לבחור במקצוע השוחק
שבחר לעצמו כדרך חיים.
הוא חיבק אותה בחום ונסע בשתיקה ,בדרך הארוכה שהובילה אותם
לבית הכלא האחרון, בו עתידה הייתה שכנתי לתא לשהות בחיים
אלו....

הוא סיפר לי כי עד ליום מותה שהתה שכנתי לתא שעות רבות בשמש
בחצר בית הכלא, וביום מותה הייתה שזופה ועיניה הכחולות בלטו עד
מאוד,
בקשתה האחרונה הייתה לשתות כוס קפה מהביל מול השקיעה.....
על הסיגריה , שמציעים לכל נידון, היא ויתרה.

והוא, מר מנדלסון , החליט לפרוש .
הוא החליט לפרוש כדי לתת לפושעים המעטים שלא תפס ושנותרו מחוץ
לכלא, הזדמנות לתקן דרכיהם.
הוא החליט למצוא את השלווה בברזיל במטעי הקפה שכל כך אהבה
שכנתי לתא.
מר מנדלסון שלח לי צילום שלו בו הוא מצולם מול השקיעה כשבידו
כוס קפה עליה כתוב בפורטוגזית: החופש הוא בהרגשה ...

ואני חייכתי לי בשקט והתבוננתי במשך מספר שניות בשמיים הכחולים
שלפתע האירו את חצר בית הכלא באור בהיר ,  ואז פניתי לקבל את
פניה של שכנתי החדשה לתא .