כל מה שאי- פעם רציתי זה גן שיהיה ירוק , עם פרח אחד או שניים
,לעזאזל אפילו שלושה!
הלוואי ואני אוכל לפצות את אבא ואימא ואחותי .
אנחנו במחנה! איזה כיף ,עוד כמה שנים ונוכל לעלות ארצה , עכשיו
אנחנו במחנה הכשרה לקראת העלייה לארץ, עוד כמה שנים והכל ייגמר
לי יהיה בית עם גן ירוק פרח אחד בצבע אדום, אני אוהב את
הצבעוני, אני רואה כמעט ורק אפור ושחור.
טוב נו, אני חייב לזוז, שלום  אני אוהב אתכם . אני אחזור יותר
מאוחר..
כולם נורא עצובים , זה נורא.
העיניים שלהם דומעות רוב הזמן, זה נורא, ואותי מעציב, אבל אני
שמח..
בכל בוקר יש פה מסדר, כולם קמים ומסתדרים ביחד, בשורות, שורות
ואז כולם צועדים קדימה לעבר הדוכנים עם השומרים.
השומר עם המדים האלו והסמל המפחיד, עכביש מוזר בלי ראש וללא
עיניים, השומר צועד וצורח:
איין ! וכולם זזים צעד קדימה, צוואי! וכולם זזים עוד צעד,
דריי! ועוד צעד ,פייר! פימף! וכך הלאה. למקרה שלא הבנתם אלו
ספרות.. אני יודע את כולן כבר בע"פ עד 10..
אחרי שכולם כבר הגיעו ליד הדוכנים עם השומרים, כולם מתאספים
ומתחילים לקרוא בשמות האנשים הנמצאים במחנה ההכשרה, כל הזמן
קוראים לי בשמי היישר אחרי אבא, אימא ואחותי.
בסוף הולכים לעבוד , אחרי שבודקים שכל הנוכחים במחנה אכן
נוכחים במסדר.
גם אני עבדתי קצת.. אבל אחרי כמה זמן הפסקתי ,ואפילו הפסקתי
לבוא למסדרים אימא אמרה שזה לא חובה, אז לא הלכתי, אימא אמרה
לי להישאר בבית ולהמשיך לשון, אני עשיתי כך וישנתי.
כל ערב כולם היו חוזרים אל הבית והביאו לי אוכל מופלא!
אתם מוכנים? פרוסת לחם עם ריבה וכוס תה חמים!!! מעדן מלאכים!
ואני אומר מלאכים.

אימא אמרה שאולי אבא לא יחזור ,אני בטוח שהוא יחזור .
אימא אמרה שיש מתנדבים שכבר לוקחים אותם לארץ ישראל, כדיי
להכין את הארץ לקראת ההתיישבות, בשבילנו.
אני תמיד מתפלל שאבא יחזור, אני אוהב אותו מאוד, מאוד.
תמיד כשאבא חוזר מהעבודה הוא קורא במן ספר ישן,עם המון דפים
ויש לו כריכה מוזרה.
אבא שומר את הספר בתוך כוך קטן שבנה, אבא אומר שזה ספר קדוש
מאוד וכבר עבר כמה דורות במשפחה, אפילו אצל סבא הרצל אבל סבא
וגם סבתא עלו לארץ , לפני כמה חודשים.
אבא אומר כל הזמן שכשאני אהיה גדול אני אקרא בו, ותמיד אבא
נותן לי חיבוק גדול, אבל זה כבר לא אותו הדבר בלי הזקן הגדול
שלו, אבא הוריד אותו כבר שנכנסנו למחנה, לא יודע מדוע.
אבא , אבא הולך לעבוד איפה שהוא. לא זוכר! נורא קשה לו. גם אני
עובד , כולנו עובדים , זה נורא כיף .
אבא כנראה יצטרך לעזוב, ועוד קצת זמן שיעבור ואני אפגוש אותו.


אני רוב הזמן שמח, נורא כיף לי כאן זה כמו הקייטנה ההיא שהייתה
לנו בקיץ עם תנועת הנוער שאחותי הכריחה אותי ללכת לשם - רק
בגלל שהיא מדריכה..
קצת יותר גרוע וזה כיף, וחוצמזה, אימא אמרה שעוד כמה זמן נצא
מפה.
כל ערב אנחנו יושבים אני ואחותי , אהה שחכתי לומר לכם את
שמותיהם -אימי - חנה- ואחותי רינה.
אני יודע , תכף תגידו שאילו שמות מאוד יפים , לי קוראים חיים ,
כל החבריה קוראים לי חיימצ'וק , זה כינוי ..
היינו יושבים כל ערב ומדברים על ארץ ישראל , כמה שהיא יפה
וירוקה, גם אני רציתי מקום כזה ולא הבנתי למה אנחנו פה...
אבל אני אוהב את זה, פה , באמת.
אווו גשם! איזה כיף! אולי יירד גם שלג, אני זוכר בשנים שלפני
המחנה תמיד שחקתי בשלג .. היה מאוד כיף, ולא היה קר , היו לי
כפפות ומעיל עם פרווה יפה וחמימה..
פעם שעברה שירד שלג לא הייתה לי -לא פרווה ולא כפפות ... היה
קר מדיי וישבנו בבית ואימא ספרה לנו שוב על ארץ ישראל..
פעם היה לי חבר עם עיניים כחולות ,שער בלונדיני , ותמיד הלך
יפה וזקוף , שחקנו רוב הזמן ביחד הוא גר לידי.
יום אחד הוא אמר לי בוא נשחק משחק -שאלתי אותו איזה משחק? והוא
עצר הסתכל ואמר :
" אני גרמני, אתה יהודי, בוא נשחק שאתה בכלא ואני כולא אותך."
לא הבנתי במה מדובר אבל הוא אמר לי - ככה זה עכשיו החיים שלנו,
גרמנים, ויהודים.
לדעתי זה היה מאוד נחמד, כשעזבנו למחנה עשיתי לו שלום עם היד,
אבל הוא רק הסתכל עליי ועשה לי עם הפה משהו מוזר לא הבנתי את
זה, עדיין לא מבין.
אני זוכר את זה כאילו זה היה אתמול ..
פעם אחת ראיתי אותו מאחורי המחנה שלנו , הוא שיחק עם איזה ילד
אחד , קראתי לו :
"היינס, היינס, ווס איז לוסט?!" הוא הסתכל עלי וצעק: " פאש
ווינדה, יודון, פאש ווינדה!"
אמרתי לעצמי , טוב נו, והמשכתי עם שמואל..
פעם אחת הלכנו למקלחות היה מאוד נחמד, אני ממש לא הבנתי למה
כולם צורחים שם , אני אהבתי את זה, היו מים ואני ושמואל שיחקנו
בין כל האנשים, יש שם אנשים עם דברים כאלו, אתם יודעים ,
ארוכים כאלה.. טוב, לא חשוב.
אבל אני מאוד מתבגר , במחנה הארוך הזה, לפני כמה ימים , מה שלא
אמרתי לכם , אימא אמרה לי לפני כמה ימים שיש לנו עוד כמה שנים
להיות פה ואז אנחנו עולים לארץ ביינתים אנחנו פה שנתיים,אימא
אמרה שככה קוראים ליישובים בארץ ישראל , גטו ולכן עשו לנו את
כל העניין הזה. לדעתי זה נורא נחמד.
אבל מה ,באמת כל כך הרבה אנשים מתים גם בארץ ישראל?
מעניין, אתם לא חושבים?
פעם אחת שמואל אמר לי , שזה לא נכון מה שאימא אומרת וזה ממש לא
נכון ! ואני התעצבנתי עליו ואמרתי לו : לא נכון! אתה לא מבין
כלום! ואז הוא אמר: אתה תגדל ותהיה מתוסבך.
חה חה חה.
אנחנו בשואה!
שמואל תמיד צחק על כל דבר היה לו חיוך עצוב ,מוזר, אבל חיוך לא
כמו לכולם, כולם פה נורא עצובים מעניין למה..
פעם אחת הייתה לו בדיחה לא הבנתי אותה . אולי זה בגלל שהוא
גדול ממני לפחות ב5 שנים ,
אני בסך הכל בן 5 , כמעט ולא הייתה לו חברה , לכן הוא הסתובב
איתי, שחקנו משחקים כמו:
להביא אוכל בתוך הבטן,מתחת לחולצה שאף אחד לא ייראה ,אני אוהב
לשחק את זה , זה נחמד.
פעם הכנסנו כל מיני דברים לבטן, כמו שוקולד שוויצרי , הבאתי
לאימא והיא נבהלה, ואמרתי : אימא ,זה רק משחק.. " ואני ושמואל
צחקתי , משום מה שמואל נראה כצוחק בכוח, ואולי היה נדמה לי .
אחרי כמה חודשים שמואל עבר לבית שלנו ,היה דיי צפוף אבל
חביב..
שמואל ספר לי עוד אחת מהבדיחות שאני לא מבין , הוא צחק כל  כך
הרבה עד שייצאו לו דמעות מהעיניים , ככה הוא ספר אותה:
ישמעאל ויוסף ישבו במחנה והתחילו לריב , יוסף זרק על ישמעאל
אפר וישמעאל אמר לו : איי! בלי לערב הורים.
שמואל אמר שזאת הבדיחה הכי מצחיקה שאיי פעם המציא והדמעות לא
הפסיקו , והצחוק לא נגמר...
אני עוד לא הבנתי מה מצחיק כל כך..
היה לי סמל של מגן דוד , שני משולשים הפוכים , בצבע צהוב
ושחור, היינו צריכים ללכת עם זה, במחנה כל הזמן .. אימא אמרה
שזה מסמל שאנחנו חלק מהמחנה הכשרה לעלייה לארץ ישראל.
יש פה תחנת רכבת קטנה מאוד, אנשים כל הזמן נוסעים משם , שמואל
אמר לי שהם נוסעים לאיזה שהוא מקום בשם אוושויץ, הוא אמר שזאת
התחנה האחרונה בדרך לארץ ישראל , אימא ואבא שלו כבר עלו עליה,
פעם אחת ניסיתי לעלות עליה ושמואל בא וצעק עליי , הוא כמעט
בכה, לא הבנתי למה, אף אחד לא מסביר למה!
נורא מציק..
אני עדיין רוצה גינה ירוקה עם פרח אני אסתפק באחד, אדום יפה.
אתמול בלילה אימא הלכה לפגישה של המחנה, היא אמרה שבקרוב מאוד
עולים לארץ,
ולבסוף אחרי כמה ימים , אימא אמרה לארוז תיקים , נוסעים לארץ
ישראל, אני מאוד מאוד שמחתי ,
אימא הייתה דיי עצובה, כנראה בגלל שאימא שלה לא הספיקה לעלות
לארץ...
ארזנו תיקים ועלינו לתחנה, שמואל אמר לי , סוף סוף מגיעים לארץ
ישראל מה אתה אומר?
אני אמרתי : ברוך השם ,שמואל הסתכל עליי אני עליו , ודמעות עלו
על פניו , כנראה שהוא ידע מה מצפה לנו.
הגענו למקום כל שהוא היו שם המון שומרים, כולם היו כועסים,
הכל היה חשוך ואפור, היו שם המון המון אנשים שלא הכרתי.. וגם
הרבה ילדים אבל תמיד נצמדתי לשמואל ..
הורדנו את הבגדים ושוב פעם ראינו את המקלות האילו.. איכסה
שמיכסה!
נכנסנו לתוך חדרים גדולים כולם היו ערומים, כולם צעקו ואני
חייכתי , שמואל התקוף חייך אליי,
וחיבק אותי חזק חזק.. וזהו משם אני כבר לא זוכר כלום..  



סוף מספר 2.
אימא אמרה שבסוף נצטרך לעלות לארץ ישראל, היא נראתה עצובה ,
אולי זה בגלל שאימא שלה לא הספיקה לעלות לארץ ישראל.
נשארנו במחנה במשך שנה ואז ביום קיצי ואביבי, ראיתי מטוסים ,
שמעתי בומים , וראיתי את השומרים של המחנה, אבל הם לא היו אותם
שומרים היו להם צבעים אחרים , והם חייכו, חיוכים שמחים, אימא
חיבקה ואמרה כל מיני מילים ביידיש לא הבנתי, אותם , כי לרוב
דברתי גרמנית.

עכשיו אני בקיבוץ ,כותב לכם מחדרי , אני שולח את זה לכם, עכשיו
אני מבין הכל, מה קרה, אומנם הזדקנתי אבל בחיים אני לא אשכח!
מצטער אבל הגיעה שעתי , אני הולך, אימא מצטער קשה לי , כנראה
שאחרי הכל באמת יצאתי מתוסבך,
שלום , חיימצ'וק שלכם ..