פתאום נפל לי שקל ברחוב,
כשהלכתי ברחוב הראשי של תל-אביב. הרחוב היחיד שמקבצי הנדבות בו
מרויחים יותר מבעלי החנויות.
גם במעבר התחתי רואים את האור בקצה המנהרה, מיד אחרי זאתי
שמוכרת את החזיות הבלויות על ריצפת המעבר.
והשקל קרץ לי, אז הרמתי אותו, ולא הבנתי למה הוא עדיין ביד שלי
אז השלכתי אותו לתוך קופסאת הנעליים של האיש ליד הבנק.
יש להם אסטרטגיות שלא יאמנו.
הם תופסים מקום צמוד לאיזה כספומט בכניסה לבנק, ומשריינים את
המבט הכי מסכן שיש להם,
מבט כזה שזורק אסוציאציה של "מה כבר שקל מסכן יעשה לך
לכיס?!".
ואנחנו כועסים יותר על הניצול הנוראי של יסוריי המצפון.
כמו הילד הזה שמסתכל עלייך כשבדיוק קנית סוכריה טעימה במכולת.
כמו אמא כשהיא עייפה מהעבודה וצריך לסדר את הבית.
כמו סבתא כטילפנת ובישרת לה שלא תגיע לביקור.
כמו החתולים בפחי האשפה, כמו הכביסה התלויה בחוץ בדיוק כשיורד
גשם ורוח.
כמו הקשישה שסוחבת את הסלים במעבר החציה.
כמו הבטחה שלא קיימת, כמו שיר שכתבת מלא במילים בוטות על אמא,
אבא ועל עצמך..
אתה לבד ועצוב לך ומייסר לך את הלב, ועל מה?!!!.
בטח עוד שעה תשכח מזה.
כי יש לך עוד שקל בכיס!