אני עשרים.
ניצב על מגדלן הרעוע של שלוש עשרה השנים.
בייתי.
איני רואה. דמותך
מיטשטשת.
מכאן לראות אותך
תלוי כבר בחסדי העננים.
(ואיזה חסד תוכל לצפות מענן?)
אך אתה שם.
תמיד בקומה הראשונה של בראשית הקץ.
מת.
קפוא בזמן מבלי לתפוס את מצבך.

כשהיו קומות חמש,
או אז ברביעית,
(אני כמהה תמיד לראשונה)
אפשר היה היטב לראות.
ידיים מושטות היו כמעט
נוגעות.

פה בשלוש עשרה
בלי מדרגות או מעלית.
(מה הייתי נותן ולו בשביל חבל דק)
תפיסת הגובה היא חוסר התפיסה.
לראות משמע לקפוץ.
לקפוץ משמע מגדל חדש.
כאן בשלוש עשרה יחלו לספור קומות מעליי.
ומישהו יקפוץ אליי.
אולי.


כמה מילים שכתבתי  לך אחי הגדול
עד שנתחבק שוב אמיתיים ותמימים.