אני שונא בך.
אני שונא את הדרך שאת משתלטת.
אני שונא כשאת מתלוננת שהכל נופל עלייך.
אני שונא את ההעמדת פנים הצבועה שלך.
אני שונא כשאת בוכה ומתפרקת מול כולם בשביל למשוך תשומת לב.
אני... שונא... אותך

התחיל טוב.
אולי 'טוב' זה הגזמה.
התחיל בסדר.
היה קצת מוזר.
כבר ראיתי שיהיו בעיות.
צדקתי.

כבר למחרת התחילו צרות. מריבות, ויכוחים, אבל עקשן הייתי.
הייתי יכול להגיד זהו.
אני מסיים פה ועכשיו.
אבל לא רציתי. אידיוט אני. החלטתי לנסות להמשיך. ומה זה הביא
לי?
כעסים, בכי, עצבים, דכאונות, חוסר אונים, שנאה, גישה שלילית.
להמשיך לפרט?
כשרציתי לגמור עם זה אחת ולתמיד, זה כבר היה מאוחר מדי. אופס.
נדפקת.
לאט, ל א ט, ל  א  ט, ל   א   ט... עבר הזמן.
וזהו נגמר.
נגמר בצורה הכי מסריחה שיכול להיות, אבל נגמר.
מי צריך 'הפי אנד'?
אני לא ביקשתי הפי אנד.
אני ביקשתי אנד.
אני ביקשתי שייגמר. ונגמר.
אז למה אני עדיין מרגיש חרא?!