אדם יוצא למסע.

הוא אורז את חייו בקופסאות, נועל עצמו בבית הוריו, משיל מעליו
את הקליפות האורבניות שכיסו אותו ויוצא אל הלא-נודע.
מדהים לראות איך הדברים שנראו עד עתה כל-כך חשובים - מה אעשה?
היכן אגור?  עם מי אבלה את שארית חיי? - כולם הופכים פתאום
זניחים. הכל נדמה לפתע למוגזם ומיותר כל-כך, כי הנה ניתן
להסתדר בעולם הזה רק עם תיק גב קטן, כמה בגדים, בקבוק מים
לשתייה וזהו.

אדם נוסע חצי עולם בחיפוש אחר שלווה שאיבד מזמן, התכווצויות
קטנות בלב למראה יופי, כאב חד בבטן המפלח את הגוף אל מול פחד,
הרגשה כזו, מוזרה ומיוחדת, שמשמעות אחת לה - "אני חי!".
מפתיע לגלות איך הגעגועים דועכים, מראה הבית שעזב מיטשטש
ונעלם, וכל כולו מתייחד עם הנוף הנפרש לפניו. היה בטוח שיהיה
לו קשה, שיכאב קצת, שהימים יעברו לאט והלילות יהיו בודדים
נורא, וכל-כך מהר התבדה.

אדם מביט במראה, ואוהב לפתע את מה שהוא רואה. המסכות נעלמו,
המנהגים שסיגל לעצמו נראים לא מתאימים, ומתוך אורו הבהיר של
השחר העולה על עוד עיירה שכוחת-אל בדרכו, הוא מביט בעיני עצמו
במבט ישיר. אמיתי, שקט, מלא.

אדם יוצא למסע. מה יהיה אחריו איננו יודע. כל שיודע הוא כי כעת
הוא מרגיש חי כפי שלא הרגיש מעולם. ואם אלה החיים האמיתיים,
אזי היה רוצה שלא ייגמרו לעולם.