אני מביט בך אמא.
מעולם לא העזתי להביט.
מעולם לא ידעתי להביט.
כשהייתי קטן, הכנתי לך כתר אמא,
אך כמנבא זעם לא הכנתי לך שרביט.
את מלכה ערירית אמא.
מלכך שולט מחושך, עקר את שתי עייניו.
רק יללת מיאוס חוזרת תקרע לעת את שתיקותיו.
את מלכה ערירית.
מלכותך עולך אמא
אך בה גם שמחתך.
סטר לך האל בגורל נסיכייך וזה הנותר
בוגד בגלימה.
ואת שואגת אמא -
דמותך אבן באמצע שבילי.
נבוכתי אימי
להראות לך
סכין התקועה בין רגליי.
לי ארמון משלי מלכתי - מגדל זכוכית משקיף על העיר.
את אינך אוהבת השקוף,
בזה לשביר.

ובלילה ההוא -
נתקלתי בעייניך אמא,
ממרום שבתך ירדת פתע ונשכבת.
לידי.
שתי דמעות בעייניך.
אחת בשלי.
כל צלם מהותך חלחל בי - בבואת חיי במבטך.
כאבך.
הייתי עטוף בהבנה המייסרת,
כשברחת שוב מעלה - מתעטפת בגלימה הלבנה.
הלבנה יותר מידי.
כי גם לבן לעיתים הופך לבן מידי
ואז הוא מסנוור
וכשמסתנוורים לא מביטים אמא.
לא מביטים יותר.