אם אף פעם לא ראיתם את הזריחה, ואני מתכוונת באמת ראיתם את
הזריחה, אין טעם שתמשיכו לקרוא את המונולוג הזה. כי הוא לא
הולך להיות מונולוג מרגש, או סוחט דמעות, או אפילו מונולוג בעל
ערך ספרותי גבוה במיוחד. אין בו רעיונות שאף פעם לא חשבו עליהם
קודם , אין בו אמצעים אומנותיים, וגם אין בו יותר מדי מסר.
למרות שיש בו קצת. אז אם אף פעם לא ראיתם את השמש עולה, אל
תמשיכו מכאן.
הדבר הראשון שהיכה בי היה שהשמש באמת עלתה כבר. אולי חצי כדור
כתמתם, עצום, מסתכל עליי מתוך הבניינים של הרובע. וואלה, באמת
ראיתי את הזריחה, אחרי כל הלילה הזה. יושבת על החומה ליד
הבניין שבו אני גרה, יחפה. לבושה בדגמ"ח כחול דהוי, חולצה
שחורה צמודה, ועניבה כסופה, מזכרת מהחבר, ומהמסיבה שהייתה.
כשאמרתי להם אתמול בלילה שאני רוצה שנראה את הזריחה, הם צחקו
לי בפנים. שעתיים אחרי מסיבת הסיום של יב', אף אחד לא רוצה
לראות את הזריחה, כולם רוצים לרקוד, להתפרק. אז נשארתי,
ורקדתי- יחד עם כולם. כי הרי הזדמנות כזאת לעולם לא  תהיה עוד,
וזריחה אפשר לראות כל יום.  אבל בערך ב3 בלילה, כשכולם כבר
נהיו קצת יותר מדי שיכורים, ידעתי שזה הזמן לקחת את מתן ,איילת
וחנה ולחזור אליי הבייתה. וכשאמרתי להם במכונית שאני רוצה שהם
ישארו אצלי עד הזריחה, הם צחקו לי בפנים. אחרי שעות של ריקודים
סוערים, כולם עייפים , ורוצים לנוח. אבל בסוף הם נשארו. טענו
שנסחפנו יותר מדי עם הרגע. ארבעתנו איכשהו דחוסים על המיטה
שלי, אחרי 2 כוסות וודקה ומשחק טריוויה סוער.
אני מעלה נושא שמטריד אותי. אנחנו לא יודעים, הם ענו. למרות
שאנחנו חושבים שלא. אנחנו חושבים שאין דבר כזה סוף מוחלט. אחרי
המוות מתחילים להרקב, אחרי שמפסיקים לרוץ מתחילים ללכת, סוף
הרעש הוא תחילת השקט. התעקשתי. חייב להיות משהו שאין אחריו
התחלה. חייב להיות לכל הסופים איזשהו אבא, איזשהו מלך , סוף
אולטימטיבי שאחריו אין המשך. לא נראה לנו, הם משתיקים אותי עד
סוף הלילה. לוקחים תורות במי מנמנם לכמה דקות ומי ער. ורק אני
ערה לגמרי. מנסה למצוא להם דוגמא סותרת. חייב להיות משהו שרק
נגמר, כי כ"כ הרבה דברים נגמרים! ואף אחד מהם לא לתמיד? ברבע
לשש פתאום הסתכלנו על השעון. מתן פותח את התריס בזהירות ואור
שוטף את המיטה. הם הולכים הבייתה, מפהקים ומעורפלים. אמרתי להם
שהם ישארו אצלי עד הזריחה. צדקתי.  בשקט ליוויתי אותם החוצה.
נפרדנו בנשיקות ליד המכונית, ואני הבטתי מסביב, מעורפלת קצת
בגלל האלכוהול. כן, יש אור, אבל איפה השמש? אני מחליטה
להישאר.  הרי החלטתי כבר שאני הולכת לראות את הזריחה, ואם
חיכיתי עד עכשיו...
אז הלכתי לשבת על החומה. רגליים יחפות מתנדנדות באוויר. שקועה
במחשבות על כלום, מביטה מסביבי, עייפה. כ"כ עייפה. כמה פעמים
אני מחליטה לוותר על התענוג ולחזור למיטה, מציצה בשמיים, וברגע
האחרון מתחרטת. השעה  שש וחצי. אני שמה לב שהכביש כבר מלא
אוטובוסים ומכוניות. שומעת גיחוך. פתאום אני מבינה כמה מביך
המצב שאני נמצאת בו, ואיזה מטופשת אני נראית. השכן שבדיוק נעצר
לידי שואל אותי אם אני שומרת על הבניין, אני עונה בחיוך שאני
מחכה לזריחה. יש כבר אור, הוא מציין. אני יודעת, אבל עדיין אין
זריחה. אני לא ראיתי את השמש.
אני מעסה את הצוואר ונאנחת בקול. אני לא מבינה, כבר בוקר. איפה
השמש? יכול להיות שהבניינים כאלו גבוהים? עוד חצי שעה אבא שלי
קם לעבודה. אם הוא ימצא אותי כאן.. איך אני הולכת להסביר לו מה
אני עושה?.. אני מזיזה את השיער מהפנים ומגלה כמה הוא ארך בשנה
האחרונה.  בכלל גדלתי בשנה האחרונה, אני אומרת בקול. למרות
שאין אף אדם מסביבי. מצחיק שהשנה פתאום עברה לה.  אם התחלתי
לדבר לעצמי, הגיע הזמן ללכת לישון. אני חושבת, והפעם בשקט.
לא, עדיין אין זריחה! עדיין לא. כמו עיוורת שבחיים לא ראתה את
השמש עולה בשמיים, אני מחזיקה מעמד. לא מוכנה לתת לעצמי ללכת
לפני שאני רואה.
אם אף פעם לא ראיתם את הזריחה, אתם לא יכולים להבין את ההרגשה.
אני מרימה את הראש, ממצמצת, קולטת בהתחלה רק קצה של צהוב.
חיוך. סוף סוף. והשמש עלתה. ואני יושבת ומסתכלת איך היא מגיעה
טיפה באיחור, אבל בכניסה מושלמת שכזו. מסיימת את הלילה הכ"כ
ארוך הזה. האלכוהול כבר נעלם, ואני צלולה שוב.
מסיבת הסיום שלי הייתה אתמול. איילת וחנה ומתן היו אצלי אתמול.
אתמול השתכרתי. אתמול, אתמול. והיום זה היום. השמש עולה כ"כ
מהר. כבר חצי כדור בוער בשמיים. איפה היא הייתה כשחיכיתי לה כל
הלילה? כאילו לא אכפת לה.  ופתאום חם לי, והראש שלי טיפה כואב,
והעיניים מתחילות להעצם. אני שולחת מבט אחרון לשמש, והיא
מסנוורת. אני מחליטה ללכת לישון.
ראיתי את השמש, ראיתי את ההתחלה.