לא האמנתי שאשב ואכתוב ככה לעולם. לא האמנתי שכל מה שארצה
לעשות בעולמי כרגע הוא להקדיש עצמי לכתיבה הזו. להנצחה שלו.
לזיכרון שלו. למילים שלו. שהשד יבער בי ויצרוב את דמי, שארצה
לחקות את מילות האהבה שלו מפי. מעיני. מגופי...מנשמתי.
המילים שלו הפכו לסם.
עצמתי את עיני והקשבתי להן, קראתי אותן, אות אחרי אות, מדגישה
כל הברה, מנסה לדמיין במוחי את שפתיו נעות, את הלשון מלקקת את
השפתיים היבשות, את היד שמכסה במכוכה כואבת לשמע מילות אהבה.
בכל יום מין המסע הארוך הזה, התמכרתי. לא יכולתי לו יותר. הוא
היה הנשימה והזריחה..וכל תאור שעושה לך להקיא. ככה הוא היה.
אגדי, פנטזיה מאיזה קומיקס הוליוודי, עם הפי אנד. ככה מתנשקים
לנו על המרפסת בדירה שכורה בתל אביב. הוא שלי ואני שלו, לנצח.

היה לו על הפרצוף את המבט הזה. כאילו הוא הזונה. אם הייתי
משאירה 100 שקלים על הכוננית..אף אחד לא היה מרגיש בהבדל. הוא
שנא אותו. לא יכל היה לגעת בו כמו פעם...ללמוד אותו, לשקוע
בתוכו, להיות חלק בלתי נפרד ממנו. לעולמים. הייתי טמאה.
אוננתי עליו. גמרתי עליו לבושה, רטובה בין הרגליים. והפרצוף
שלו.

את מגעילה אותי, זה מגעיל אותי, הכוס שלך מגעיל אותי.

זה באמת עוד לא עשינו. וגם שכחנו להכניס את זה ברשימת ה"מה עוד
לא הספקנו לעשות עד...".ואז נסעתי.
וסוג כזה של סקס עוד לא עשינו. שאתה נגעל ואני מאוננת.

אני חושבת שהדבר האחרון שהספקנו לעשות והיה חלק מ"הרשימה" היה
להתקלח ביחד. אני לא זוכרת אם הזדיינו במקלחת, אבל בטוח
התקלחנו ביחד, ביום שטסתי. ומצחיק...שאתמול, התקלחנו ביחד..וזה
בכלל לא היה אותו דבר. רק השערות שלך במקלחת היו זיכרון מתוק
של אז. לא ניקיתי את המקלחת, פחדתי שהשערות שלך ישטפו לביוב,
ואז שוב...יעלם לי הזיכרון.

כשחזרתי, גיליתי שכל המזכרות שהשארתי עדיין כאן. חלקן כבר העלו
אבק, חלקן איבדו את הריח. השערות שלך כבר הסתבכו בקוצים של
השטיחון במקלחת. השפיך שלך על הרצפה כבר הפך לכתם חום
ומלוכלך..ורק הריח, בקצוות של הכרית, עוד שלך. אני מתלטפת עליו
ברגע שאני מגיעה הביתה. כבר 4 ימים אני נקייה. בכוח.
ואני רק מרגישה יותר חנוקה. אני לא יכולה לחיות. וזה לא
הגיוני...אבל לקחת לי. את כל האויר שאלוהים הקציב לי כשבאתי
לכאן. איך זה הגיוני, אמורה להיות לנו כמות שווה...אז איך זה
שאתה צריך גם את שלי, ולמה דוקא אני. שאני אמות בגללך.

אני כבר קצת מתה. חליתי לפני 3 חודשים בערך. היית הראשון ששם
לב. וכבר אז, בהתחלה בחרת לנטוש לבחורה יותר בריאה. לדנה.
פתאום התחילו לי כאבים בחזה, קוצר נשימה, זרמים בכל הגוף,
רגישות לחום ולקור.
הלב שלך נחלש. כך קבע דר' רונן חריש, במחלקה האונקולגית בחיפה.
מישמש לי את הציצי, העמיד לי את הפיטמות, ונעשה חרמן מזה. ותוך
כדי כניעה מוחלטת לזין שלו, הוא מזמן אותי לא.ק.ג. אבל ביום
אחר...
ורושם לי בינתיים מירשם, לגלולות ומביא לי בשקית חומה
קונדומים. תזדייני, הוא אומר, סקס זה טוב, זה בריא, זה יחזק לך
את הלב.
ואם הייתי אומרת לו שסקס איתך יכול להבריא אותי לגמרי, יכול
להיות שהוא היה מכריח אותך לשכב איתי?!

אבל באת בכל זאת.

בבוקר פתחתי ישר את המחשב וחיפשתי מידע על "פיצול אישיות" או
סכיזופרניה, מה שיותר יזכיר לי אותך. חיפשתי אותך בין השורות,
כאילו מישהו יכתוב, במיוחד בשבילי, הנה, זה הוא. זה הוא הבחור
שהתאהבת בו.
ואז אני אשקע לי בכיסא במאים שלי, ואהיה כולי גאה שהתאהבתי
בסכיזופרן. ושאני יכולה להציל אותו, ושאני יעשה לו את החיים
מאושרים, והרי אף אחת חוץ ממני לא תרצה בחור סכיזופרן, ולי זה
לא חשוב בכלל..העיקר..רק עוד קצת להרגיש אותך...

קוראים לו עדי.
והוא כותב שירה ומנגן בכל כלי שרק תבחרו. אפילו יש לו להקה.
יחידה מסוגה בארץ. ויש גם שיר אחד שהוא כתב עלי. אני הייתי
ההשראה, ופעם הוא גם אמר לי שאני השיר הכי יפה שלו.

לי קוראים מיה.
ובא לי למות. ואני גרה בדירה שכורה בתל אביב, ואני עובדת
בעבודה הכי משעממת בעולם, ואני רוצה להירשם ללימודים שנה הבאה,
ואני גם רוצה לגור בכל העולם, ואני רוצה את עדי.

וכמו שזה התחיל, ככה זה נגמר. באינטרנט. עם  הסימן sign in  או
sign out, שקובע את מהלך סדר היום שלי. שקבע את עתידי.

הנחתי את הפלאפון על הסלע, ונתתי לך להקשיב לרוח. הרוח היתה
מטורפת, היא דיברה בכל השפות, כאילו מנסה למצוא את השפה
המיוחדת הזו, שלי ושלך, ולתת לה הסבר. שמעתי את השקט שלך גם
ממרחק כזה, וידעתי שאתה שם. מחכה לי, שאנשום דרך הפומית..שתוכל
להישאב לעוד דקה או שתיים. זה ארך 4 שעות.


"..."


זה הוא כתב.
יש לי ערמה ענקית של מכתבים ממנו, ענקית...אפשר לבנות אולי
מיליון מטוסי נייר ממנה. יכולתי גם לבנות ממנה אפילו בית של
גן, עם מלא עציצים ועצים, ונדנדה מעץ , אפילו לבנות 2 בובות,
גבר ואישה, עם ילדים וכלבה. ואפילו לצייר ציור של לב על הדלת.


אספתי כל מילה והן שמורות בקופסת תכשיטים שקניתי במזרח. עם ריח
של אז. עטופות בצמר גפן של חלומות ודימיונות.  כל ערב אני
מספרת להן סיפור לפני השינה, על נסיך ונסיכה שחיו באושר ועושר
עד עצם היום הזה. והן מיד נרדמות. כדי שמחר יגיע מהר...והן
יוכלו לשמוע את הסיפור הזה שוב