ישבתי לי בגן שעשועים "פרח", עם גביע של גלידה ביד. רציתי
להסוות את עצמי בין המון הילדים הצוהלים, רובם גם זוללים גלידה
צבעונית שהוריהם קנו להם מהדוכן שליד. אז קניתי לי גם, וכדי
שיהיה מעניין, קניתי שלוש כדורים, כל אחד בצבע אחר. האמת היא,
שלא ממש שמתי לב לגלידה הזאת בכלל מהרגע שהתמקמתי לי על הספסל,
והתחלתי לבהות באנשים, כהרגלי. אני לא יודע למה, אבל אני פשוט
חולה על זה. להסתכל על הבעות-פניהם המשתנות, זה פשוט מרתק.
לנתח הבעות של מישהו, שאפילו לא מדבר, זה יותר טוב מכל סרט
שקיים. קחו לדוגמא, את הילד הקטן שליד המגלשה הגדולה -

- "ילד, ילד, מטפטף לך כל הגלידה!"

ופתאום אני רואה מול הפרצוף שלי בדיוק, ילדה כבת שמונה או תשע,
בשמלת כתפיות כחולה פרחונית - שהגיעה לה עד לכפות רגליה. שיערה
השחור-פחם היה קלוי בצמה ארוכה שהגיעה לה עד חצי הגב, ועל פניה
- הבעת פליאה מעורבת בתמימות מקסימה. היא חיכתה למענה, או
תגובה כלשהי. חייכתי אליה.

-"אני לא ילד, ילדה."

-"ואני לא סתם ילדה, אני טובה!"

-"טובה במה?", שאלתי אני.

-"לא, טיפש, זה השם שלי. ואיך קוראים לך?"

-"אני אבנר, אבל את יכולה לקרוא לי נרי, ככה קוראים לי כל
החברים שלי."

-"נרי?"

-"כן?"

-"למה אתה לא אוכל את גלידה שלך? הכל מטפטף לך על כל היד! מה,
אתה לא מרגיש כשזה קורה? ולמה אתה לוקח גלידה אם אתה לא רוצה
לאכול אותה?"

-"את יודעת, אני לא יכול לענות לך על זה פה, כי זה סוד חשוב
מאוד, ואם עוד מישהו ישמע אז זה יהרוס לי את הכל."

-"אז איפה אתה כן יכול לענות לי?"

-"איפה שאין אנשים."

-"אז בוא לאיפה שאין אנשים!"

קיוויתי שהיא תעזוב את זה, כי עוד לא הייתי מוכן להיחשף. אבל
תזכרו - היא הביאה את זה על עצמה.

-"ומה עם אימא שלך? אבא שלך? אחיך הגדול?"

-"אני פה לבד, ההורים בבית מכינים ארוחת ערב."

-"טוב, אז בואי."

-"לאן, הביתה?"

-"לא. רצית לדעת מה אני עושה עם הגלידה, נכון?"

-"כן, אז למה אנחנו הולכים לכיוון הבית?"

אז שיניתי כיוון ואמרתי לה שמעכשיו אנחנו הולכים בשקט. לא
רציתי שיחשדו לפי השיחה, שהיא לא מכירה אותי בכלל. ראיתי את
הסקרנות שלה גוברת יחד עם העובדה שהיא ניסתה להסתיר את זה.
הגענו לחנייה הריקה שמאחורי הסופרמרקט הנטוש, ושם הזהרתי אותה
שאני עומד לספר לה הכל. ואז סיפרתי לה את "הכל". על זה שהגלידה
היא בעצם הסוואה, כדי שיחשבו שזוהי הסיבה היחידה שאני יושב שם
על הספסל כל פעם, כשזה בעצם מחפה על זה שאני לומד את טבע
האנשים על כדור הארץ כי הם עדיין לא הכשירו אותי להיות אחד
מהם. ואז היא שאלה אותי מי זה הם, והסברתי לה שהם זה אלה
שאחראיים עליי, ששלחו אותי לפה מכוכב הולדתי, רוזוטס-יח, והם
אלה שמבטיחים שכשאדע איך להתנהג לגמרי אנושי, יהיה לי פה מקום
קבוע, ואוכל אף להקים פה משפחה. ואז היא שאלה אותי למה אני
צריך ללמוד להיות אנושי, כי אני נראה אנושי לחלוטין - וכתשובה,
אמרתי לה שהייתי מראה לה את הגוף האמיתי שלי, אבל אז לא אוכל
להחזיר את הכיסוי ה"אנושי" חזרה עליי. עכשיו היא התחילה להאמין
לי, אני חושב, והשאלות שלה הפכו להיות פחות ופחות מלוות בצחוק
המוזר ההוא שלה. פניה נהפכו יותר רציניים, עם יראת כבוד נחמדה
שכוונה אליי .אההה, ילדים. איזה חמודים הם. ואז היא שאלה איפה
הכוכב שלי, ואם הוא רחוק. אמרתי לה שהוא אינו רחוק בכלל, הוא
אפילו מאוד קרוב והוא פשוט לא נראה לעולם מכדור הארץ וזה
כתוצאה מכל מיני מצבים שנוצרו בעבר שאי אפשר להסבירם אלא באופן
מדעי שהיא לא תבין בכלל. היא הנהנה, כמבינת עניין, וכאישור
להמשיך לדבר. הסקרנות קורנת החוצה. אז היא שאלה אם יש עוד
כמוני והסברתי לה שלפני שנים מספר, אכן נחתו פה המון מבני עמי
כאשר מטרתם העיקרית היא להפוך כמה שיותר אנשים לבני עמי,
כלומר, לשנות פיזית כמה שיותר אנשים על מנת שכמה דורות בהמשך,
יוצרו בני מיני ולא אנשים נורמליים. סיפרתי לה גם שבגלל זה,
סביר מאוד להניח שהילדים שלה יהיו מעוותים וכחולים ועד שיולדו
לצאצאים שלהם ילדים, כך שכל הדורות שבאמצע יהיו כמוני - לא
אנושיים.  פיה הפעור ועיניה שנפקחו יתר על המידה גם הן - כמעט
שהצחיק אותי, אני מודה. בשלב זה היא סוף כל סוף האמינה לכל מה
שאמרתי, והתייחסה אלי ברצינות שאותה ביקשתי להשיג. אז היא שאלה
אם עוד מישהו יודע מזה. אמרתי לה שלא, ושאם היא תספר, אני ארצח
אותה, את אימא  שלה, אבא שלה, וכל בן אדם אחר שיהיה בביתה -
אגב, אני יודע היכן הוא נמצא. הפרצוף שלה נהיה לבן מפחד והיא
קפאה במקום. אז אמרתי לה שאם היא אי פעם אפילו תחשוב על לעשות
ילדים, אני ארצח אותה ואת כל השאר, כמו מה שאמרתי קודם. הוספתי
על זאת שאני יודע בוודאות איפה היא גרה, אני יודע איך להשיג
אותה וגם אם תעזוב את הארץ, אני אהיה בעקבותיה. ואז שיניתי את
דעתי ואמרתי לה שעדיף שאני כבר ארצח אותה עכשיו, כי אני אף פעם
לא אוכל להאמין במאה אחוזים שהיא לא תגלה אודותיי. ואז תפסתי
בצווארה והיא התעשתה, בעטה לי ברגל ונסה על נפשה.

למחרת שוב ישבתי לי בגן שעשועים "פרח", עם גביע חדש של גלידה
ביד. עוד פעם רציתי להסוות את עצמי בין המון הילדים הצוהלים,
רובם גם זוללים גלידה צבעונית שהוריהם קנו להם מהדוכן שליד. אז
קניתי לי גם, וכדי שיהיה מעניין, קניתי שלוש כדורים, כל אחד
בצבע אחר. האמת היא, שלא ממש שמתי לב לגלידה הזאת בכלל מהרגע
שהתמקמתי לי על הספסל, והתחלתי לבהות באנשים, כהרגלי. . .