התעוררתי בבוקר, שטפתי פנים. עשיתי הכל כמו כל יום, הכל
כרגיל.
למרות שבפנים עדיין כואב, אבל אף אחד לא יודע, שלא ישאלו מה
קרה אז אני פשוט מחייך.
שמעתי פעם כשמחייכים מרגישים טוב בפנים, ושוכחים מהכל פשוט
הופכים שמחים.
אז מה אכפת לי לנסות לחייך בכוח, ככה שלא ידעו ואולי יעזור לי
לשכוח.
אז הכל מתפרק, נופל, נשבר לרסיסים. בבית ספר, בבית, בחיים.
הכל נהרס והכל באשמתי, אבל מה לעשות זה לא בדיוק מה שתיכננתי.
לא נורא תמיד יבוא מחר, יבוא עוד איזה בוקר של חיוך מאולץ ואף
אחד לא ישאל ואף אחד לא ינעץ מבט.
ואני אמשיך בשלי בשביל ההרס העצמי, לא אנסה לעצור. עצלן מידי
לפעול, חלש מידי לעשות משהו, ולא נורא אני אחייך והכל יעבור.
מתישהו זה יגמר, הכל יפול למטה, כל לבנה שעמדה במקום, תנוח על
משכבה ארצה.
ואני שנגמרתי מלחיות, שנמאס להחזיר מעמד, נמאס לנסות.
אפול על האדמה, לא יזכרו שהייתי. ועל מצבה קטנה אני ארשום -
לפחות חייכתי.