אמא רצתה שיצא ממני משהו.
אמא רואה את כל אחיי, את אסף, שגדל, והוא מרצה עכשיו,
באוניברסיטה. וטל, שכבר הוציא שני אלבומים עם הלהקה שלו.

אני לא אומר שלא השקיעו בי. לא. הקורסים בטכניון, פיזיקה
בתיכון, שיעורי מוזיקה. ובכל זאת, אני מבייש את שם המשפחה,
בתור אפס, סתם אחד, לא יוצלח.
חבל שלא ברחתי מהנתיב הזה בגיל מוקדם יותר, לפני שהיה מאוחר
מדי.

אני לא אומר שלא היו לי אפשרויות אחרות. יכולתי לספר להם את
האמת, לומר להם שאני לא רוצה להיות חלק במבנה טיפשי ומסודר
שכזה. יכולתי לגדול, ולהיות מוכר במכולת, עד גיל חמישים.
אבל בחרתי בלימודים. אוניברסיטה. רפואה.

אני לא אומר שלא יכולתי לקחת את החיים יותר בקלות. תמיד רציתי
להוכיח להם שאני יכול כמוהם, ואפילו יותר. ובאמת שהשקעתי,
הזעתי דם בלימודים. לא ישנתי בימים של לפני הבחינות. השגתי את
כל הציונים שרציתי. ואז הייתי חייב להקים משפחה. כמו אסף. טל.

אני לא אומר שרציתי. אני רציתי לטייל. אמא לא הבינה מה זה
הרצון המטופש הזה לראות את העולם. היא הייתה יכולה לגור בכלוב
בלי בעיות. אבל מכרתי את חלומותי. התחתנתי. עם הילדה שלמדה
לידי בשיעורי רפואה. אבל הייתי גם צריך ילדים.

אני לא אומר שילדים זה ברכה. רציתי חיים מטורפים. רציתי
להשתולל. רציתי לחיות את חיי עם אשתי באושר, ובפריעות. אבל היא
הרתה. ונולד לנו ילד. ילדה.

אני לא אומר שרציתי ילדה. רציתי ילד שאותו אני אוכל ללמד איך
משחקים כדורגל. אבל היא נולדה. והיא באמת הייתה מקסימה. ידעתי
שלאמא כבר לא היה מה להגיד. יכולתי להמשיך לחיות את חיי. בשקט.
רופא. אשתו רופאה. ילדה יפה. משרה מכובדת. חיים פשוטים מאוד.
ממש החלום האמריקאי מוגשם.

אני לא אומר שרציתי שאמא תמות. למרות כל דרישותיה אהבתי אותה.
נורא. אבל היא כבר הייתה מבוגרת. הגעתי לבית הישן שלי, ופגשתי
את אמא. היא כבר ידעה שעוד מעט יגיע הסוף. היא קראה את כולנו
אל חדרה, ושיבחה כל אחד מאתנו בתורו. את אסף, על המקצוע
המכובד. את טל, על ההצלחה. כשהגיעה אלי, כבר הייתה מותשת. היא
רק הספיקה לומר לי שבזבזתי את החיים שלי.

אני לא אומר שהייתי חכם.