- הלו?
- שלום.
- מי זאת?
- זאת המציאות מדברת אלייך.
- לאאאא! אני לא מאמין.
- תאמין. התקשרתי להודיע לך ש: לא.
- מה לא? מה לא? אני לא מבין.
- לא. פשוט לא. זה לא דורש הסבר.
- כן, זה כן. אני לא יכול להסתובב בלי הידיעה מה זה ה'לא'
הזה.
- טוב. לא- כל מה שרצית לא יתגשם.
 עד עכשיו חלמת. תתעורר אליי, תתעורר למציאות.
- ואיך את בדיוק?
- קשה. מאד כואבת. קשה לקלוט שכל מה שרצית וחשבת שיהיה לך לא
יתגשם.
 תתחיל להתכונן לזה. תמחק את כל החלומות שלך.
 אם אני מתקשרת זה אומר שהמצב דחוף.
- היית חייבת להתקשר? לא יכולת לדחות את זה קצת? לתת לי לחיות
בתוך אשליות של עצמי? דווקא היה לי לא רע.  
- לא. אין ברירה. כשמגיע זמנך, והבוס הגדול מחליט שמספיק לך
להשתעשע
 במחשבות שתגיע לאנשהו ותשיג משהו, אני מרימה את מכשיר הטלפון
האלוהי ומתקשרת.
- אבל אני לא בטוח שאני מוכן נפשית לזה.
 ומה קורה אם אני מתנגד לכל העניין?
- אל תנסה. בוא נגיד, שאם תנסה אפילו, תקבל בימים הקרובים
טלפון מהמוות, ואתה לא רוצה שהמוות יצלצל אלייך, תאמין לי.
- אני מאמין. אז זהו? נגמר? אין לי תקווה יותר? אפילו לא שביב
תקווה קטן?
 בחייך, מציאות, תני לי משהו...
- או.קיי, אני אעשה לך טובה, בגלל שאתה כזה נחמד. אתה יודע
מה?
 תרשום, זה הפלא-פון של הגורל,למרות שהוא בדר"כ לא זמין, אולי
הוא יחליט לעזור לך.
- תודה, מציאות, אני חייב לך טובה. אני אדבר איתו, והכל יהיה
בסדר.
- מה שתגיד. טוב, להתראות לך, ואל תשכח, ....
"טוווווווווווווווווווו"
- מה לעשות? אני מנותק מהמציאות....