יום יבוא ואני ישחוט, ישחוט כל איש שחפץ אני לשחוט, כל אנשי
השחצנות, כל אנשי ההתלהבות, כל האנשים הרעים,כל הארסים, כל
הטיפשים שחושבים את עצמם לחכמים, וכל אלא שחוטאים אך לא מקבלים
דין על כך. יום אחד יהיה לי את הכוח לעמוד על שלי ולא לוותר,
לא להיות בובה,
לא להיות נשלט, לקבל כבוד, לקבל הערכה, כל מבקריי ישתתקו לפתע
כשגרונם ייחתך בשקיקה, כל שונאיי ימותו מהבזק להב אימתני
שישספם חד וחלק, כל צוחקיי יקפאו לנוכח מבט המוות שיפול עליהם
ללא רחמים, כל מתנגדי ייכנעו לי וימלאו אחר בקשותיי ללא
שאלות.
כל מזלזלי יקפצו למותם תחת הקשת אצבע אחת שלי שלא תחוס על
חייהם חסרי התכלית והערך,
יום אחד אני יגלה את הכוח האדיר הטמון בי, הפוטנציאל, והצורך
האדיר לשנות דברים סוף סוף יקבל צורה ודרך של מימוש, הם כולם
ישלמו כפל כפליים על כל הסבל שבעולם.
כמה חבל שזה לא כך, אף פעם לא יהיה לי את הכוח או את הרצון או
את הבטחון. אני רוצה לחלום בגדול לפעמים אבל אז אני קם בבוקר
ומבין שאני סתם לוזר מפגר שכותב את פורקנו
ואת תחושותיו כלפי הכל ובדרך כלשהי זה עוזר לי וזה טוב בשבילי,
פשוט כותב, אם יאהבו זאת מה טוב, אם לא ממש לא מזיז לי, אולי
בגלל זה אני אוהב לישון, ומקווה בתוך תוכי לחלום טוב שבו אני
גיבור על שמציל את הגברת היפה ומקבל נשיקה נועזת עם חיוך של
מליון דולר, שבנות מתות עליי וקופצות לחלציי כמו שילדים קופצים
בראותם גלידת וניל מצופה עם קצפת ודובדבן, אבל לשמחתי אני לא
כזה פתטי, כלומר התת מודע שלי לא כזה פתטי וחבל שכך, למה איני
יכול לחלום שאני משהו, האם זה אומר שאני לא מעז אפילו לחלום על
כזה דבר שמגוחך כל כך ורחוק ממני, או שאולי זה מפני שאני לא
מרגיש צורך כל כך עז עד שזה חודר לחלומותי, אז אני מניח שאני
אצטרך להמשיך לחיות בעולם שאותו אני די מתעב ושונא, אני מקווה
שיש חיים אחרי המוות כי זה יהיה חבל להמשיך את חיי פה ולבזבז
שנים מיותרות ולא נחוצות. וחוץ מזה אם אני באמת יהפוך לישות
עליונה וישמיד את כל מי שהזכרתי אני יהיה ישות עליונה ובודדה
מאוד