"אימא, נכון שהפרח הזה פורח בשבילי?" שאל הילד הבלונדיני את
אמו. הוא היה קטן, בערך בן שלוש, וכה תמים. שיערו הבהיר היה
גזור בצורת פטרייה ותאם להפליא את עיניו הירוקות אפורות.
"כן חמוד שלי. רק בשבילך," ענתה האם בחיוך גאה. כפי הנראה
לעין, קיבל הילד מאמו בתורשה את צבע השיער והעיניים. השוני
העיקרי הנראה לעין היה גוון עורה השחום-מוקה של האם, לעומת
הגוון החלבי של הילד.
"אימא, נכון שהשמש זורחת רק כדי לחמם אותי? כדי להאיר לי את
העולם?" שאל שוב הילד.
"כן בן שלי. תמיד רק לך." ענתה האם בקול מלא אהבה.
"ו... אימא, נכון ששושי הגננת אוהבת רק אותי?" הוא שאל, לא
בטון מתנשא, כי אם בטון תמים, הרוצה לשמוע עוד על העולם הטוב.
בטון של ילד שלא חונך כי גם דברים רעים קיימים בעולם. "שושי
אוהבת אותך מאד." ענתה האם, עדיין מחייכת. "בוא טיטי. בוא
ניכנס לחנות הזו. אולי אימא תמצא לך איזה בגד ליומולדת שנערוך
לך מחר בגן." אמרה בעודה מושכת את הילד קלות לתוך חנות בגדי
ילדים קרובה.
לאחר כמה דקות משכה האם את הילד לכיוון תא המדידה, בידה ערימת
בגדים, למדידה.
"הנה, בוא נפשוט את החולצה," אמרה ופשטה מגופו של בנה את
חולצתו, המפוספסת בירוק ואפור. "ועכשיו, לבש את החולצה הזו,"
הושיטה האם חולצה כחולה, עם ציור של משאית, לבנה המרוצה.
החולצה תאמה להפליא לעיניו של הבן. היא הונחה אחר כבוד על
השרפרף, מחכה לתורה להגיע אל הקופה, ומשם הביתה. באותה הדרך
נלקחו גם עוד שני זוגות מכנסיים, חולצה נוספת, גופיה אחת
וסרבל. "זהו. ועכשיו, בוא נשלם ו...הביתה."
זו היתה שגרת יומו הרגילה של הילד, יונתן, המכונה בפי אמו
טיטי. שגרת יומו, אפשר לומר, הבורגנית במקצת.

עברו שנים, והפעוט בן השלוש הפך לילד בן 10. ילד בן עשר, שיש
לו את כל מה שהוא רוצה. הבעיה היתה שהילד חשב שכל זה באמת מגיע
לו.
"אימא, נכון שהמורה אוהבת רק אותי?" הפעם הטון מעט שונה, טיפת
התנשאות נכנסה לקולו של הילד. טיפה? או אולי קצת יותר מזה??
"טיטי. המורה מאוד אוהבת אותך. אולי תצא לשחק קצת עם ליאור?"
ענתה האם, מדובבת את בנה לרדת קצת מהעננים, להיכנס לחיים
האמיתיים. "לא עכשיו. אימא, נכון שהעץ הזה צומח רק בשבילי?"
שאל שוב, מסרב להתעשת. "טיטי. לך, לך תזמין את סיגל לפיצה.
אולי תלכו לסרט? אני אממן," המשיכה האם בנסיונותיה הכושלים
לחינוך מאוחר של בנה.
"אימא. נכון שסיגל אוהבת רק אותי? אני אלך איתה לסרט והיא תאהב
רק אותי!" המשיך הילד, מבט חולמני בעיניו. "בסדר טיטי. הנה, קח
כסף. רק לך כבר," אמרה האם, שירדה מעניין השאלות המתנשאות, עד
לפעם הבאה.

גם התקופה הזו חלפה, והילד המעופף הפך לעלם חמודות, חתיך ו...
מתנשא לגמרי.
"אורית שלי, רק אני יכול למרוח לה את הגב. האחרים סתם מציקים
לה," סיפר לחבריו בהזדמנות כלשהי. "אתמול השתזפנו יחד על החוף.
היא לבשה את החוטיני הטורקיז שלה ונראתה כוסית לאללה. אבל היא
נשארה רק אתי, לא הלכה לדוגמנים האלה ששורצים בחוף!" בכל אופן
החוטיני לא שינה כלום. כעבור כחצי שעה של שכיבה בשמש, עברו
העלם וחברתו לחוף שומם יותר, פשטו את בגדיהם ונכנסו למים
ערומים כביום היוולדם. הם צללו במים והתנשקו בלהט. אחר כך יצאו
מהמים וצעדו לעבר בניין נטוש. כששניהם צווחים בעונג. הם בילו
בנעימים.
אך, בסופו של דבר, גם לאורית נמאס מהעלם המתנשא, והיא עזבה
אותו לטובת אחד חביב יותר.
יום אחד, כשבילה יונתן בחנות בגדים, ללא אף חבר- לגמרי לבדו,
בדיוק ברגע שבו הוריד את המכנס בחדר ההלבשה בניסיון למדוד
באגיס ג'ינס שחור, התואמים לחולצה הבורדו ולז'קט הג'ינס השחור
שכבר לבש על גופו, הופיע יש מאין, על השרפרף שבחדר ההלבשה, גמד
ירוק בעל חיוך ענק. הגמד לבש משהו שיכול היה להתפרש כמו
כותונת, אך רוב בני האדם, לו נשאלו מה הם רואים בבגד מוזר זה
היו עונים כמובן מאליו- "מגף". ואכן, הכותונת המוזרה היתה בסך
הכול מגף אשר בסולייתו פעורים שני חורים, והשרוכים שלו משמשים
את הגמד ככתפיות.
"מ..ממ מי מי...מי אתה?" שאל יונתן, מכסה על מערומיו החלקיים
בכפות ידיו החסונות. "אני?" שאל הגמד בקול תמים, כמתפלא על
השאלה ה"מוזרה" לכאורה, שנשאלה זה עתה ועומדת עדיין באוויר.
"אני מתושלח... פחחח," צחק הגמד. "מה זאת אומרת מי אני?? אני
הד-סטרונג (head strong- באנגלית עקשן.) ואתה בא אתי עכשיו,"
אמר הגמד, מושך אחריו בכוח שלא יבייש מתאבק מקצועי, שלא לדבר
על גמד שכמותו, את יונתן מחוץ לחדר ההלבשה.
יונתן- שמכוח האינסטינקט הסתכל על גופו וכמעט שצעק 'רגעעעע'
לעומת הגמד המבקש להוציאו ערום למחצה מחדר ההלבשה- גילה שהוא
לבוש לגמרי, אם כי הלבוש, זו כבר נושא לדיון. מגף אדיר, שכנראה
היה שייך פעם לאיזה ענק, כיסה את גופו. "מה זההההה לעזאזל?!
תוריד את זה ממני!" לחש יונתן בכעס אל הגמד. "למה? תכלת לא
טוב?" שאל הגמד בתמימות מעושה. "אולי נחליף לירקרק?" שאל,
מצביע בגיחוך על המגף הצבוע בתכלת זועק. "אוי! שכחתי. אני
מצטער," עטה הגמד על פניו ארשת של צער וחרטה. "הנה, עכשיו יותר
טוב?" שאל, מניף את הפומפה אותה החזיק בידו לכיוון בטנו של
יונתן. לפתע חש יונתן רוח קרירה חודרת לתוך המגף מפתח חדש. הוא
הרכין את ראשו וראה חור פעור, בדיוק במקום המדויק. "בלי זה,
איך תוכל להשתין?!" שאל הגמד בפנים רציניות, אך בזוויות פיו
מציץ שמץ של צחוק ערמומי. האינסטינקט שוב גרם ליונתן להסתכל
סביבו, ו'כמעט לצעוק'. הוא זכר היטב את הזבנית החמודה ששירתה
אותו. שיער שחור ארוך מתולתל ועיניים כחולות כהות ותהומיות.
לבושה בחולצה מחויטת, עליה מודפס הסמל של החנות- "דאודורנט",
חולצה בעלת מחשוף עמוק, שממנו משתלשלת עניבה צבעונית. מכנסיים
שחורים צמודים. יונתן לא רצה להחשף בפניה ובפני כל העולם ואשתו
בערך, במערומיו...
הוא קיווה מאוד שהיא עזבה את עמדתה, ליד תא המדידה אליו נכנס,
והלכה לשרת קונים אחרים. אבל, כשהסתכל סביבו לא ראה יונתן את
המוכרת, גם לא את תא המדידה או משהו אחר מהחנות. כל סביבתו
היתה מוקפת עצי ענק ושיחים.
"מי אתה, למה באת אלי, לאן לקחת אותי ולמה אני לובש את החרא
הזה שאמור בוודאי להיות מגף???!!!" שאל יונתן, עצבני לגמרי.
"אני מניח שתזדקק לכותונת הזאת." ענה הגמד קצרות, מתעלם משאר
השאלות.
"מה קורה?? אתה בא או שאתה מעדיף לנסות לחזור הביתה בכוחות
עצמך?" שאל הגמד, שאך לפני דקות אחדות תיקן את המעוות וסתם את
החור הנוסף במגף של יונתן.
יונתן קפץ אחרי הגמד, עד כמה שכתונת-המגף אפשרה לו, מנסה
להדביק את הקצב המהיר, ובתנאי שלא יישאר לבדו בלילה האפל
במיוחד שבוודאי ירד בקרוב על היער.
לפתע נגלה לעיניו במלוא הדרו ארמון אדיר. הארמון היה בנוי
מגדלים-מגדלים, ובלתי אפשרי היה לספור את חלונותיו. צריחים
רבים ודגלים ססגוניים עיטרו את ארמון.
"וואו," קרא יונתן, "א...אב, אבל... למה הבאת אותי לכאן?"
"הום," אמר הגמד, לועס את קצהו של שרוך- המגף ומנסה לסדר את
המילים במוחו, "זהו בית- ספר," החליט לבסוף לומר, מסתפק באמירה
שכזאת, חסרת הסברים מיותרים, ושלא מיותרים.
"בוא, בוא," קרא הגמד והמשיך לקפץ במהירות בלתי ניתנת להסבר,
"אתה עוד צריך לפגוש את ריקו, ובוודאי אינך רוצה להגיע אחרי
שכבר ילך לישון, הלא כן?"
"מה קורה כאן??" קרא יונתן, מנער את ראשו בעצבנות, אבל הוא לא
קיבל תשובה, מאחר והגמד היה כבר הרחק לפניו. יונתן הצליח
להדביק את הקצב רק  כשהגיעו לדלת העץ האדירה, הנעולה על בריח
גדול בהרבה מהרגיל. הגמד הכניס את המפתח הענק לחור המנעול
והדלת נפתחה בנקישה.
לעיניו המשתאות של יונתן התגלתה רצפה מרוצפת במרצפות שיש
כחולות ואדומות. בצדו בימני של האולם הענק סודרו ספות רבות,
ירוקות כעין האזמרגד. הספות סודרו במעגל, כשבאמצעיתו מונח
שולחן מעץ מלא, מעוטר בקישוטי זהב וריקועי כסף.
בצדו השמאלי של האולם היו רק שתי מעליות ופח אשפה.
במבט שני ראה שם יונתן גם מכונת פחיות, מוסתרת קמעה.
"בוא אחרי," אמר הגמד תוך כדי הליכתו המהירה לכיוון המעליות.
הוא נכנס למעלית השמאלית ואחריו נכנס יונתן. הוא הפנה את ראשו
אל לוח הספרות, כדי לדעת לאיזו קומה יעלו, אך לעיניו נגלו
מאות, אם לא אלפי, כפתורים בצורות ובצבעים שונים. הגמד כמעט
שלחץ על כפתור כלשהו, כשנשמעה צעקה- "היי! חכו לי רגע."
מבעד לפתח התעלית נגלה לעיניהם גמד סגול ומתנשף. הגמד היה זקן
מאד ובקושי צלע על מה שהיה אמור בוודאי להיות מקל הליכה עבור
הגמד, אך בעיני יונתן דמה יותר לשיפוד של מנגל. גם הזקן לבש
כתונת-מגף, בצבע ירוק כהה, אך לעומת הד סטרונג, שעיניו הענקיות
הצבועות טורקיז היו גלויות לחלוטין, הגמד הזה הרכיב על עיניו
משקפיים. "לאן אתם?" שאל הזקן. "אנחנו ל-Yuv%78. ואתה?" ענה
הד-סטרונג. "אההה. נראה שאאלץ לחכות מעט זמן. אני ל- Ukvs$33.
לא ממש קרוב," ענה הגמד באכזבה, כושל על ברכיו. "טוב," הד שינה
את מיקומן של אצבעותיו, לוחץ על הכפתורים הנכונים כדי להגיע
לכתובת אותה מסר הגמד. "הו! מה אתה עושה?? אוי, תודה לך," אמר
הגמד, וניכרה השתפרות גדולה במראה פניו.
"לאן אנחנו הולכים??" שאל יונתן. "לחדר של ריקו," ענה הד.  "מי
זה ריקו?" שאל שוב יונתן, לא מבין מה הולך סביבו. "ריקו. נוווו
המנהל," ענה הד בקוצר רוח. "היי! אתם הולכים לריקו?" התערב
הגמד, "אמרו לו בבקשה שמאלבין מוסר ד"ש. לא התראנו כבר חודש
בקירוב."
"אין בעיות. נמסור," אמר הד ועזר לזקן לקום מהר, לפני שהמעלית,
שנפתחה זה עתה, תיסגר.
הד לחץ על הכפתורים בקצב מסחרר, גורם למעלית לנוע במהירות
לקומה המבוקשת.
כשהמעלית נעצרה יצא הד במהירות כשאחריו מזנק מהמעלית יונתן.