[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







שי ספיר
/
עכבר מודל 1980

הוא היה מת, וכולנו ידענו את זה.
גופו הזעיר היה מוטל על הקרקע, חסר תנועה, אפור. זנבו הדק
השתרך מאחוריו, מסתלסל, כמו כבל טלפון קטוע-קו. עמדנו שם בגובה
של מטר מהפגר. ארבעה, אולי חמישה ילדים. היה לנו אחר-צהריים
פנוי ואת כל המזימות שבעולם. ממרחק השנים אני מתקשה לזכור מי
בדיוק היה שם, אבל קרוב לוודאי שלא אטעה אם אנקוב בשמות
הבאים:

דורון, ילד נמוך בן שש ומי שנושא בתואר המחייב "החבר הכי טוב
שלי" כבר 24 שנים. כמנהג הימים ההם, תחילת שנות השמונים, ראשו
של דורון היה עטור בפוני עגול, חום וחלק, נוגע לא-נוגע בנמשים
שכיסו את לחייו כמו גרגרי החול שנדבקו לכפכפים של כולנו בקיץ.

גיא, ילד גבוה ורע, שמר בנחישות על מעמדו כבן הבכור - גם במחיר
של מכות נמרצות על בסיס יומיומי לאחיו הצעיר. הוא אהב את
הנחשים שגידל באקווריומים על הגג. הוא אהב את המשחקים והספרים
שהוריו העסוקים היו מרעיפים עליו, אולי כדי לחפות על העובדה
ששניהם לא היו כמעט בבית. הוא אהב להציק לי, אולי בגלל שאמא
שלי היתה בבית כמעט כל הזמן.

אסף, ילד גבוה ונחמד. מניפולטיבי במידה, חייכן במידה, ספורטיבי
מאוד. לימים הוא יהיה מושא לקנאה בזכות העובדה שיהיה הראשון
מבינינו שיידע אישה. ב-1980 הוא נחשב בעיני למתחרה הגדול שלי
בקרב על ליבו וחברותו של דורון.
       
אני. בן שבע לערך. הילד היחיד של אמא. הילד הבכור של אבא,
שבינתיים עבר עם בנו הצעיר ואשתו החדשה לאמריקה. מתגורר, כמו
כל מי שהוזכר לעיל, בשכונת יוקרה בצפון תל-אביב - אבל נחשב
לתפרן מכולם. איך זה מסתדר? פשוט מאוד: צירוף משונה של הסכם
גירושין מוצלח ואימא מובטלת.  

נעם, ילד של אימא מאז ולעולם. הוא ניסה במשך שנים לנתק את עצמו
מהצל הענק והכפול שרובץ עליו: מחד צלה של אמו שהידקה לצווארו
את שמיכת הדאגה, ומאידך צלו של אחיו הגדול שזכות בנים בכורים
עמדה לו והגנה עליו מפני חרדת האם. במסגרת אחד הניסיונות הללו
להתחמק מאימא ומשיעורי פסנתר אינסופיים, הוא מצא את עצמו כאן.
איתנו, בתוך המעגל.

עמדנו שם, צמודי-כתף, והבטנו למטה. על המדרכה שמתחתינו היה
מונח עכבר קאפוט. בשביל כל מי שעבר ברחוב באותו רגע העכבר המת
הזה היה לכל היותר עילה לקימוט המצח בסלידה. עבורנו היה מדובר
באוצר בלום, פוטנציאל מופלא לבילוי של אחרי-הצהריים שחיכה - מה
זה חיכה, התחנן -  להתממש.
השתיקה הלכה ונעשתה מעיקה. משהו היה חייב לקרות כאן. גיא,
שתמיד שש לכל תעלול רק בשביל להפיל את האחריות על אחרים
כשהגיעה השעה לשלם את המחיר, הטיל את השאלה לחלל האוויר. "למי
יש את האומץ לתפוס את העכבר המת ולהרים אותו?", שאל.
מסביב השתררה ציפייה דחוסה. עשר עיניים קטנות, ארבע מהן תכולות
ושש חומות, הצליבו מבטים מתוחים.
"נו, נראה אותך", אמר גיא בשקט והסתכל לעברי. "נראה אותי מה?",
שאלתי. "נראה אותך מרים את העכבר", שמעתי את קולו של אסף. עברו
עוד כמה שניות של המתנה. "אתה מפחד, הא", הכריז גיא בחיוך
מנצח. "ראיתם, שי הפחדן לא מסוגל אפילו להרים עכבר מת מהרצפה".
"אני לא פחדן!", צעקתי. שלחתי מבט חטוף לעבר דורון ונעם, שהיו
אמורים להיות במחנה שלי בכל עימות מעין זה. נעם תקע את מבטו
במדרכה. דורון חייך אל גיא והסתכל עלי במבט שאמר 'נו, מה אתה
משתפן? תעשה משהו'.    
בלי לחשוב פעמיים שלחתי יד דקה, ותפסתי בשתי אצבעות את הזנב
האפרורי. האם חשבתי על-כך שזנבו של עכבר מת נגוע באינספור
חיידקים? האם ניסיתי לגרור פראייר אחר למשימה המגעילה והמיותרת
הזו? לא. ממש לא.
מסביב קפאו חיוכים על מקומם, ובעיניים התפשט גועל מהול בהערצה.
עיניי שלי היו טבולות בשיכר המנצחים. אני הוא היחיד שעשה את
זה. שהעז להרים עכבר מת מהמדרכה ולנופף בו באוויר. באתי,
הרמתי, ניצחתי.

כמו כל מצביא גאה, מיהרתי לצאת במצעד מנצחים. בקצה המדרכה
המתינה המספרה של ריימונד, מרוקאית כסופת-שיער עם מבטא צרפתי
מתנגן. בעזרתן של שתי אחיותיה הצעירות, אבלין וג'יזל, סיפקה
ריימונד את השירות האולטימטיבי לקליינטיות שלה. שילוב מנצח של
פן, פסים, קפה ורכילות. הגבר היחיד ששרד בממלכה אפופת עשן
הסיגריות הזו, היה סמי פלאטו-שרון. כרזת בחירות שלו מ-1977
השקיפה בעיניים דוממות על הנשים ההדורות שבאו בשערי המספרה.
הוא הביט בהן מבעד לחלון צהוב, מפזר חיוכי פאקו-רבאן לכל עבר,
ושיגר לעברן את השאלה הנצחית: "מה עשית בשביל מדינה?".

אבל אני ידעתי מה עשיתי בשביל מדינה. אני, מסייה פלאטו, הייתי
היחיד שהיה לו את האומץ להרים עכבר מת במו אצבעותיו. בצעד
אביבי פסעתי אל עבר המספרה, ובלי לחשוב פעמיים נכנסתי בשעריה.
בקצה החדר ישבה אימא, ראשה מוטה לאחור, שיערה הצבוע נשטף במים
חמים.
עברתי בין עמדות הפן בצעד נחוש. מתעלם מהמבטים המזועזעים שירו
לעברי הגברות. הגעתי לקצה החדר, והכרזתי: "אמא, תראי". אמא
הרכינה את ראשה, מגיפה סבון מעל מצחה. מרטיבה את פניה
במי-זעם.
היא קמה מהכיסא שלפני הכיור, כרכה מגבת סביב ראשה, ומחצה את
כף-ידי באצבעותיה. יצאנו מהמספרה כמעט בריצה, חולפים על-פני
ארבעה ילדים מתפקעים מצחוק ושכנים משתאים. מותירים אחרינו
עכבר, שפגרו הושלך והוטח אלי-עפר.

מן הברז שבאמבטיה בקעו המים, חזקים ורותחים. מכאיבים לעור ידיי
הרך. אימא הצמידה את ידיי לידה השמאלית, משפשפת בידה הימנית את
אצבעותיי הקטנות והחוטאות, וצועקת את מלוא חמתה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"חשבתי שזה ישיג
לי זיונים"


מייקל ג'קסון
מסביר למה הוא
מסתובב עם קוף


תרומה לבמה




בבמה מאז 26/7/02 19:53
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שי ספיר

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה