מאז שהיא זוכרת את עצמה, צלילי פעמונים של כנסיות עשו לה
פעמונים בגוף. רעידות שהתחילו בתחתית בטנה, מכווצות ומרפות,
מרטיבות ומחממות.
היא לא נתנה דעתה מעולם לשאלה מדוע זה. קיבלה את זה כעובדה
נעימה ואפילו מצאה את עצמה מכוונת את עצמה לצלילים המוכרים
הללו.
זכרה את הכפר בו נולדה, את צליל הפעמונים ששמעה מכנסיה שהייתה
ברכס ממול. זכרה את הבן של השכנה, הילד הבלונדיני עם העיניים
הכחולות, שכבר מזמן שכחה את שמו, הילד הגבוה הזה, שפעם רדף
אחריה תוך משחק אל מאחורי קיר האורווה, וכשתפס אותה הצמיד אותה
אל הקיר ותקע את ברכו בין רגליה. כשנאבקה איתו, מעט בחרדה מעט
בהשתאות, שלח את שתי ידיו: אחת אל שדיה שהחלו צומחות, ואת
השניה אל בין רגליה, מתחת למכנסים הקצרות ושם החליק אצבעו אל
מתחת לתחתוניה, ובלי שעצר ולו לרגע, החל להזיז את אצבעו,
ובעודה מנסה לומר לו "תפסיק, תספיק, תפסיק" הרגישה רטיבות חמה,
ורעידות בגוף, והחלה לומר "אל תפסיק, אל תפסיק, אל תפסיק"
ופתאום הרגישה את ההתכווצויות האלה שלא הכירה קודם, מרעידות לה
את הגוף, עוצרות לה את הנשימה, ומוציאות מגרונה קולות עמומים
ומשונים, או שהיו אלה קולות הפעמונים ששמעה באותו הרגע?
דינג-דינג-דונג-דונג.
והרגישה את רגליה כושלות, וירדה על ברכיה, נשענת על קיר
האורווה, ומה ששמעה היה את הלמות ליבה בקצב של
דינג-דינג-דונג-דונג.
כשפקחה את עיניה הוא כבר לא היה שם, הילד הזה שעדיין לא זכרה
את שמו. אבל מדי פעם הוא היה רודף אחריה ותמיד אל עבר האורווה,
ופעם אפילו ברחה אל תוך האורווה אבל גם שם לא ניצלה ממנו, כי
הוא דחף אותה אל עבר ערמת החציר. הפעם הוא לא רק דחף את ידיו
אלא גם פשט את בגדיו שלו וכמעט קרע את מכנסיה ותחתוניה, שהיא
העדיפה כבר להסיר בעצמה.
והפעם הוא כבר לא הסתפק באצבעות, הפעם הוא גם פיסק את רגליה
והביט בה, ונגע וטעם, ואז כיוון את עצמו אליה, וחדר בה חדירה
כואבת אך מרגשת. והיא לא אמרה כבר "די, ותפסיק" כי זכרה שזה לא
ממש עוזר איתו, וחוץ מזה שהיא אפילו אהבה את הקולות האלה
שנשמעים כשהוא עושה לה את המעשה המענג הזה. הקולות האלה של
הפעמונים.
וכך שנים, בכל פעם ששמעה את צליל הפעמונים, הרגישה את הרטיבות
החמה בין רגליה, ואת הלמות ליבה. וכשגדלה הייתה מכוונת את מעשי
האהבה שלה, שעכשיו כבר לא היו מקריים, ולא נעשו באורווה אלא
בחדריה המהודרים, אל השעה שבהם מכים הפעמונים.
אהבה להרגיש אותו חודר ובוטש בה ואת תנועותיו דימתה תמיד
לתנועת הפעמון, והוא לא ידע למה, אבל תמיד זעקת האביונה שלה
היתה מתמזגת עם צליל הפעמונים.
שנים עברו. היא עזבה את הכפר מזמן, עברה לעיר. מתגעגעת לצלילי
הפעמונים שלה. חסרה אותם כחלק מהריגוש המיני שלה.
אבל מדי פעם, הייתה נוסעת אל כנסיה זו או אחרת, מתיישבת בחצרה,
וממתינה לשמוע את הצלילים האהובים והמוכרים כל כך.
באחד הימים החליטה לנסוע לאחת הכנסיות. ישבה והביטה בנוף. הכל
היה שומם. נפש חיה לא נראתה באזור. ישבה והמתינה, המתיחות גואה
בה. מכוונת את עצמה לשעה היעודה. הכירה את השעות בהם מכים
הפעמונים. נשענה על עץ, גבה לכנסיה פניה אל הנוף, את ידה הניחה
בין רגליה מתחת לחצאיתה, הרגישה את הרטיבות, ידעה שתהיה שם.
החלה לענג את עצמה, מתקרבת אל העונג המוכר כל כך ועם זאת הנכסף
כל כך. ועם השמע קול הפעמונים הרגישה את ההתכווצויות שלה. נתנה
לגניחותיה דרור. עלתה משיא לשיא.
כשנדמו קולות הפעמונים, נשמה עמוקות ומשהתאוששה פקחה לאיטה את
עיניה.
הוא ישב לידה והביט בה. איש שלא ראתה מעולם קודם לכן.
הוא ישב והביט בה ולא אמר מילה.
הביטה בו מופתעת אך שתקה.
חייך אליה, נשק למצחה וקם והלך. הביטה אחריו.
ראתה אותו נכנס אל המנזר. |