הציפורים בדיוק החלו לצייץ לכבוד תחילת בואה של השמש אל תוך
הארגמן הבהיר של השמיים של לפני השחר. רוב בני האדם באותה שעה
בילו במצב מאוזן על מיטתם הרכה בעודם נוחרים להנאתם ומסיירים
זמנית בעולם קסום יותר.
אך במעבדה קטנה שליד מצפה כוכבים איפשהו בצפון סנט. פטרסבורג
נותרו עדיין 4 עיניים פקוחות, עירניות ומרוכזות עד כמה שיכלו.
"אני לא מאמין ששכנעת אותי לסיים את הפרוייקט המעצבן הזה
הלילה..." רטן מיכאיל בפיהוק.
"תאמין לי מישקה" ענה לו ליאוניד, "אתה תודה לי מחר בערב
כשתחזור לאירנה והילדים בשש עם מענק נחמד של כחמש ספרות
מ'טובאראיש' בוס!"
"מה שתגיד...אני רק רוצה ללכת הביתה ולישון..."
"כמה עצלן אפשר להיות?! זו פריוולגיה לעבוד על כזה פרוייקט
חשוב, וגם הלך לנו קלף שזה פרוייקט מעניין מאוד!"
"עצלן?! אתה קורא לי עצלן?! 9 שעות רצוף אנחנו עובדים כאן כבר,
בלאט! מה עוד אתה רוצה מבנאדם?!"
"מישקה, מישקה, אל תתעצבן! הנה, אני משאיר את סידור הדיסקים
ומיון המסמכים לנטאשה, ואנחנו זזים!"
"הללויה..."
בעודם אורזים את חפציהם בדרך לשנת הקודש שהרוויחו ביושר, נשא
ליאוניד את עיניו אל עבר השמיים והביט באור שהחל לעלות לאט
לאט.
"מחזה פשוט יפה, אתה לא חושב?"
"השמיים? בהחלט...חלק מהסיבה שבגללה נהייתי אסטרונום!"
"הסיבה שבגללה נהייתה אסטורנום" צחק ליאוניד, "היא בגלל שלא
קיבלו אותך להיות קוסמונאוט בגלל הגאלונים של וודקה שאתה טוחן
כל ערב!"
"נו טוב, מה אתה נתפס לזוטות?" ענה מישקה והם שניהם פרצו
בצחוק.
"מה אתה אומר, נעיף מבט אחרון על השמיים לפני שנזוז?"
"בשמחה!"
והם פנו שניהם אל מצפה הכוכבים. מישקה כיוון את העינית של
הטלסקופ בעוד ליאוניד המשיך לארוז כמה דברים. לפתע נשמע צווחת
אימה שגרמה לליאוניד להפיל כל מה שאחז בידו.
"ליאוניד!!!!! ליאוניד, בוא לכאן מהר!!!!!!!!!!"
"אני בא, אני בא, מה יש?!"
"ליאוניד, תחשוב איתי שניה, בסדר? כוכב השביט מזור מרחף כעת
בשמיים כמו שהוא אמור כל שנתיים, נכון?"
"נכון, אז?"
"ומכיוון שהשנה הוא גם כמעט משלים סיבוב שלם אז הוא מאוד קרוב
לכוכב השביט דייויס שמגיע אחת לשבע שנים ונופל על השנה,
נכון?!"
"לא הייתי מגזים וקורא לזה קרוב..."
"קילומטר ושבע מאות בחלל החיצון זה קרוב מאוד!!!"
"בסדר, מישקה, בסדר! מה הלחץ?"
"תביט בטלסקופ! אם השמאלי זה מזור והימני זה דייויס, אז מה זה
לעזאעל הדבר הענק הזה באמצע?!!!"
ליאוניד הביט. לאחר כמה שניות הוא ניתק את עינו לאט לאט מן
העינית של הטלסקופ. "מישקה..." הוא אמר, "תתקשר לבוס...אני
חושב שמגיעה לך העלאה במשכורת, הרגע גילית את סוף העולם..."

"אנו קוטעים את השידורים למבזק מיוחד, כאן יעקוב איילון עם
החדשות. עפ"י דיווחים שנמסרו לפני שעה קלה ממעבדת חקר חלל
ברוסיה אושר כי אכן נוצר קשר עין עם אסטרואיד שככל הנראה ייפלס
את דרכו בין כוכב השביט מזור לכוכב השביט דייויס היישר
לכדוה"א. אין עדיין נתונים בנוגע לגודל האסטרואיד, כיוונו
המדויק ומהירותו, אך ניתן להעריך כי אם אכן הוא יפגע בכדוה"א
ההשפעות תהיינה קטסטרופאליות..."
נמרוד כיבה את הטלויזיה ויצא מחדרו. הוא לא הביט באמו ולא
באחיו, הוא הלך ישר לטלפון.
"אלוהים נמרוד...אני לא מאמינה...אני לא מאמינה שזה קורה..."
אמרה שולה מעברו השני של הטלפון, כאשר בקולה ניכר שהיא על סף
דמעות.
"באמת קשה להאמין...אחרי כל הסרטים וכל הדיבורים, הנה זה...סוף
העולם..."
"אלוהים נמרוד אני לא יודעת מה לעשות...פשוט לא יודעת..." והיא
פרצה בבכי.
"די שולה, אל תבכי, אני בטוח שעוד יש מה לעשות"
"אוף, תמיד היית ילד תמים..." היא אמרה בתסכול, ולאחר כמה
שניות שתיקה בהן הבינה כי פגעה בו הוסיפה "ובגלל זה אני אוהבת
אותך כל כך..."
"אל תדאגי" הוא ענה, "אם אני אצטרך אני אשבור את הסלע המזדיין
הזה בעצמי!"
והם צחקו שניהם.

למחרת בבית הספר, כצפוי, לא התנהלו שיעורים רגילים, אלא סדרת
שיעורי חינוך עם המחנכת. המחנכת הקטנה של נמרוד ושולה נכנסה
לכתה, אבל אף אחד לא שם לב אליה. כולם היו עסוקים בעניינים
שלהם, בעיקר בשיחות על כל מה שקורה בעולם בעקבות התגלית.
"למי אכפת שהביטלס מתאחדים למופע פרידה מהאנושות?! ובכלל, מה
זה ביטלס בלי ג'ון לנון?!"
"אמרו שיביאו במקום את בונו או את אלטון ג'ון"
"יופי...שיביאו במקומו את אוזי אוזבורן וזהו!"
באיזשהו שלב הפסקנו לפטפט והקשבנו למורה.
"אני רואה שאפילו סוף העולם לא יגרום לכם להקשיב לי..." היא
התחילה.
"טוב, מה שיש לי להגיד לא יעניין כל כך אף אחד מכם, אז בואו מה
שיש לכם להגיד..."
בהתחלה לא הונפה שום יד. סוף העולם, ראבאק, מה כבר אפשר
להגיד?
"המורה, לאור המצב אני חושב שיהיה הוגן לדחות את הבגרות
במתמטיקה"
כמעט כל הכתה צחקה, אבל זה היה מעין צחוק זגוג כזה, צחוק זומבי
לא אמיתי.
ואז שולה הצביעה. היא התחילה לדבר על השיחות של ישראל ופלשתין
בנוגע ל"סיום הסכסוך לכבוד סיום החיים" ועל נאומו של ראש-ממשלת
פלשתין ג'יבריל רג'וב על "בנשימת אפי האחרונה לא אמות עם דם
הידיים". היא דיברה בהחלטיות הביישנית היחודית הזו שלה על
התמורות החברתיות והכאוס שהולך לקרות בימים הקרובים ועל התקווה
הקטנה להינצל.
נמרוד לא ממש שמע מה היא אומרת. הוא היה עסוק בלהסתכל עליה
ולהעריץ אותה. איפה עוד תמצאו מישהי שמההחלטיות שלה כל כך ברור
שהיא צודקת? ובצורה יפה כל כך?
מתישהו באמצע הנאום השוטף שלה היא ראתה אותו מסתכל, חייכה אליו
במבוכה, והמשיכה...היא אהבה את איך שהוא הסתכל עליה כאילו אין
שום דבר אחר בעולם הזה שיש לו איזושהי משמעות, והוא אהב להסתכל
עליה כך כי בשבילו זה באמת היה המצב.
אולי זה היה מעט אנוכי ולא הכי הוגן, אבל נמרוד לא חשב שאי פעם
תהיה מישהי יותר יפה משולה שלו, או שמישהו אי פעם יאהב מישהי
בצורה השלמה, הכנה והטהורה בה הוא אוהב אותה. איך אפשר???
"יש לי שיעור צרפתית בחמש, אז תבוא אליי בשבע טוב?"
"יהיה לי קשה לחכות עד אז..."
"חמוד..." היא ענתה. הוא התקרב אליה, אחז אותה בעדינות באזור
מותניה וליטף את לחיה ברוך. "אני אוהב אותך", הוא לחש לה
ונישקה על שפתיה.

באותו ערב כאשר שולה ונמרוד ישבו ואכלו פיצה ששולה הכינה
בתנור, אבא של שולה פתאום קרא לשניהם לבוא לסלון. אמא שלה עמדה
שם עם דמעות בעיניים.
"היה מבזק" אמר אבא של שולה בכבדות, "האסטרואיד יפגע בכדוה"א
ישמיד אותו בעוד 51 שעות ועשרים ואחת דקות, והספירה לאחור
ממשיכה..."
"אבא, אין שום דבר שאפשר לעשות???"
"אני לא יודע..."
"נמרוד" היא פנתה אליו בפחד, "אבא שלך עובד במשרד הביטחון,
אולי הוא יודע על משהו? על איזו תכנית פעולה?"
"אני לא יודע...אני לא חושב..."
שולה התיישבה על הספה בלי יכולת לדבר או לזוז.
"תראי..." ניסה נמרוד לנחמה, "אולי הוא יודע ואסור לו לומר
לי?"
"יתכן..." הוסיף אבא של שולה, "אחרי הכל מדובר בבטחון
המדינה..."
"עזבו, אל תנסו למכור לי סיפורים...חבל, דוקא רציתי מאוד לגור
בפאריז קצת...חמישים ואחת שעות, אז חמישים וארבע שעות"
אף אחד לא ידע באמת איך להגיב לכזו פיסת מידע. עמוק בלבו קיווה
כל אחד עד היום שהסלע המרושע לא באמת מתכנן להשמיד את כל מה
שלמדנו להכיר ולאהוב ושזו סתם שמועה זדונית, אבל כעת הכל הפך
לעובדה ברורה וידועה, בעוד קצת יותר מיומיים הכל יחדל
מלהתקיים.

חלפו להם 48 שעות. העולם כולו היה במעין כאוס. כל אחד עשה כל
מה שרצה לעשות, שכן היה ברור שלא משנה איזה עונש יקבל הוא
ייפטר ממנו בשניה שהאסטרואיד יבוא ו"יגאל".
כנופיות אנרכיסטיות הסתובבו ברחובות, רצחו ואנסו מה ומי שרצו.
המשטרה נסתה לעשות כל שביכולתה אך איש לא היה בטוח.
ובינתיים בביתו של נמרוד, נמרוד הדפיס את כל יצירותיו, שירים
וסיפורים שכתב מלבו (רובם על שולה כמובן) במטרה להוציא ספר יום
אחד, שם אותם בתוך קופסא וקבר אותם בחצר...אופטימיזם דפוק
שאולי עוד כמה מיליארדי שנים כשצורות חיים אינטילגנטיות יווצרו
שוב או יבואו לבקר הם ימצאו את הקופסא וכך יצירותיו לא ילכו
לאיבוד.
הוא נפרד בחום מכל משפחתו ומכל חבריו, ופנה לעבר ביתה של
שולה.
הוריה עוד לא היו בבית, הם גם היו עסוקים בסידורי פרידות.
לכולם היה ברור שאי אפשר להיפרד מכל מי שאי פעם הכרת, ונדרש
היה לבחור בקפידה מתי לנסוע ולאן.
"היי" אמרה לו שולה בחיוך מבוייש.
"היי" הוא אמר לה, נרגש. הוא הגיש לה את זה הפרחים שהיה בידו,
ורדים בצבע אדום-חזק, בדיוק כמו שהיא אהבה.
"תודה..." היא אמרה, לקחה את הפרחים ושמה בכד מים.
"המוכר עשה לי הנחה. אמר שבכל מקרה זה לא יועיל, ואחרי ששילמתי
לו הוא השליך את הכסף באוויר..."
"עצוב...עצוב מה שהולך לקרות..."
"את צודקת...אבל אין לנו מה לעשות...ואני שמח שלפחות יש לי
אותך ברגעים הקשים האלו"
היא נשכבה על המיטה, ונמרוד נשכב לידה, מחבק אותה חזק חזק.
"נמרוד, נמרוד שלי...כמה אתה טוב אליי..."
"מעולם לא יכולתי וכנראה שלעולם לא אוכל להיות טוב אלייך ברמה
שמגיעה לך...אני שמח על הפריווילגיה לבלות את רגעיי האחרונים
פה לידך, איתך..."
והם החלו להתנשק בלהט.
אם המושג "אהבה" וכל מה שמתקשר אליו לא היה קיים לפני כן, אזי
הוא נולד באותו לילה אצל שולה ונמרוד. בעודם מתחברים זה לזה
כאיש אחד, נשמה אחת ואהבה אחת, הם לא חשבו על שום דבר, לא על
העבר, לא על מה שקורה בעולם, בטח שלא על זה שחייהם ייגדו בשיאם
בעוד כשעתיים...אלא רק אחד על השני ועל כמה שהם אוהבים.

הם הביטו זה בעיניי זה, מהופנטים, מכושפים מעוצמת הרגע שאותו
חוו עכשיו. הם לא יכלו לזוז ולא לדבר, רק להסתכל ולאהוב.
"אני באמת לא בטוח מה יקרה עוד מעט..." שבר נמרוד את השתיקה,
"אבל אני יודע שאני אוהב אותך, אז, עכשיו, ועד השניה האחרונה
בה אוכל...ובעודי יודע זאת, אני יכול להיפרד מן העולם הזה כאדם
מאושר..." בשלב זה קולו נשבר והוא החל לבכות. "אבל להיפרד ממך?
את זה אני לא יודע איך לעשות..."
"אוי, ילד שלי..." היא חיבקה אותו אליה, אמצה אותו חזק חזק אל
ליבה, "לעולם לא תדע כמה אהבתי אותך...לפחות תדע שאנחנו
ביחד..חיינו ביחד, ונמות ביחד..."
לפתע נשמע קול חזק מאוד. הראדיו שבחוץ צעק שהאסטרואיד מתחיל
להתקרב אל האטמוספירה ושאנו כבר יכולים לשמוע אותו מגיע, ושאלו
הם רגעינו האחרונים...
"אני אוהבת אותך ילדון שלי..." היא אמרה בדמעות, "שלום לך..."
"לא...לאאאאאאאאאאאא!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!" צרח נמרוד,
ניתק ממנה, קם והחל לרוץ.
"נמרוד! לאן אתה הולך???"
נמרוד רץ, יצא החוצה, ורץ עד שהגיע לשטח הפתוח שליד ביתה של
שולה. הוא הביט למעלה, אל השמיים, אל האלוהים.
"אתה לא תעשה את זה!!!" הוא צרח בדמעות, "אתה שומע אותי?!!!
אתה לא תעשה את זה!!! אני לא אתן לך לפגוע בה!!! אני לא ארשה
לך להרוס את מה שיש לנו!!! אני אוהב אותה, אתה שומע רשע
שכמוך?!!! אני אוהב אותה!!! והאהבה הזו חזקה יותר מכל דבר,
יותר מהסלע העלוב הזה, יותר מהמוות, ויותר ממך!!!!! למה אתה
עושה את זה?!!!! מה החטא שלנו?!!! אהבנו יותר מדי?!!! אני לא
מרשה לך!!! קח את הסלע הפתטי שלך ודחוף אותו לתחת, כי אתה לא
יכול לפגוע באהבה שלנו!!!!!! לא יכול!!!!! לא יכ..."
בשלב זה נשמע פיצוץ אדיר מחריש אזניים, ודבריו של נמרוד לא
נשמעו עוד. הפיצוץ האדיר הגיע מלמעלה, מכיוונו של האסטרואיד
שהתנפץ למליוני חתיכות, שאולי כמה מהן יעברו את האטמוספירה
ויהפכו למטאוריטים.
הראדיו צעק באושר על התפוצצותו הפתאומית של האסטרואיד וציין את
שמות המקומות שעלולים להיפגע ממטח המטאוריטים.
נמרוד שכב על הרצפה, מצפה לאסטרואיד, מצפה למותו. יד חמה נגעה
בלחיו. הוא פקח את עיניו, זו היתה שולה. "הצלחת ילד שלי" היא
חייכה אליו, "הוא הקשיב לך...הוא לא ייקח את האהבה שלנו, לא
היום..."
"ולא אף פעם..." בכה נמרוד. הוא משך אותה אליו, הם התגלגלו על
הדשא חבוקים, מאושרים ואוהבים. אפילו כוחות הטבע בכבודם ובעצמם
זזו הצידה וכרעו ברך אל מול כוחה האינסופי של אהבתם של שולה
ונמרוד.

לצערינו, העולם הזה אינו יפה ופואטי כפי שקיווינו וכפי שקיווה
נמרוד. עם כל כמה שרצה וניסה לעצור את האסטרואיד בכוח אהבתו,
לא היה מצליח אילולא התערבותו של גורם אחר.
בארה"ב רווחת אמרה שאומרת "אמא יש רק אחת, ואמא רוסיה יש גם רק
אחת, תודה לאל..." ובכן, תודה לאל באמת, שכן היתה זו אותה אמא
רוסיה ששיגרה עשרים וארבעה טילים בעלי ראש חץ גרעיני אל החלל
והשמידה את האסטרואיד לפני שיכל להשמיד את העולם, האנושות,
והאהבה. הרוסים בחרו לא להודיע על המבצע מתוך הנחת יסוד מבוססת
ביותר שאיש לא יאמין להם. ("כמובן, אתם רוצים להשתמש בטילים
האלו נגד האסטרואיד, לא נגד ארה"ב, קומוניסטים ארורים,
בוודאי!")
ובכן, לסיפור יש סוף טוב אחרי הכל. נמרוד ושולה ימשיכו לאהוב,
העולם ימשיך להתקיים, והכל יהיה טוב...עד לפעם הבאה. או עד
ששולה תזרוק אותו.