הם פיטרו אותי ממערכת העיתון, הזונות האלה. נכון, הייתה להם
סיבה מוצדקת, אבל מי לא היה מתנהג כמוני במקרה כמו המקרה הזה?
כל בנאדם אנושי היה מתנהג כמוני. לעזאזאל.

אני חייבת לשפוך את הכל החוצה על הנייר. אם אני אשפוך את כל זה
על הפסיכולוגית שלי, או על האנשים שקרובים אליי, או על משהו
אחר... אפילו הנייר הזה יחשוב שאני השתגעתי, אפילו הכלב שלי
פאץ' יחשוב ככה... כל האנושות השתגעה, וגם אני. גם לי מותר.

איך כל זה קרה לי? למה בכלל הרשיתי לעצמי ללכת לסקר דווקא את
המשפט המסוכן הזה?...
והתשובה כבר בגוף השאלה: המשפט הזה היה מסוכן. מדי. אפילו
בשביל השופט, אפילו בשביל חבר המושבעים, אפילו בשביל הקטגורים
ובשביל הסניגורים. לכולם זה היה מסוכן, אבל לא לנאשם.
אפילו כשאמרו את כל הטענות נגדו, אחת אחרי השניה, ברצף בלתי
פוסק, במשפט שהיה אמור להתקיים לנצח, הוא המשיך לחייך את החיוך
המרוצה שלו. רוב הזמן.

כששמעתי שעצרו אותו, צחקתי. הרי זה בלתי אפשרי שעצרו אותו. הוא
השטן, התגלמות הרוע, דבר לא מוחשי ולא אנושי. הוא מלאך המוות.
מי השוטר שהצליח לעצור אותו, לגרום לו לשבת בבית מעצר ולא
לעבור דרך קירות הכלא אל החוץ, בשביל להמשיך את עבודתו
הזדונית?...

ישר התקשרתי למוציא לאור של העיתון, ביררתי אם הכל נכון ושזאת
לא שמועה או בדיחה ואם יש כבר מישהו שעובד על המקרה הזה. הוא
אמר לי שגם ככה הוא תכנן להתקשר אליי שאני אסקר את המשפט הזה
וקיווה שאני אסכים. עכשיו הוא לא היה צריך אפילו לבקש.

נקיה ומצוחצחת, בבגדים ראויים לשמם, הגעתי לבית המשפט ביום
למחרת. היו באולם המוני אנשים, סקרנים, הרבה שפשוט עמדו בחוץ
וחיכו לתורם להיכנס פנימה ולהציץ על מלאך המוות, לראות אותו,
לקלל אותו, לצלם אותו, אפילו כמה מתנקשים פוטנציאליים...

המשטרה עמדה וחסמה את כל אלה, ולי היה אישור כניסה למשפט שהפך
למסיבה של האליטה של כל האנושות, לי- העיתונאית הקטנה מניו
ג'רסי שהפכה בן לילה לניו יורקרית, פשוטה שכמוני...
מי לא היה שם?... האפיפיור היה שם, ראש האו"ם היה שם, ראשי
ארגוני המדענים והרופאים בעולם, כל האנשים הכי מדהימים
שקיימים...

והוא?... חיפשתי אותו בעיניי, בדקתי את האיזור של איפה שהנאשם
בד"כ יושב. עוד לא הכניסו אותו. מכניסים אותו מהכניסה הצדדית,
מישהו אומר מאחוריי. נכנסתי ובחרתי לי מקום לא רע, בשורה הלפני
אחרונה אבל בדיוק ליד המעבר, ככה שיכולתי להציץ קדימה ולראות
אותו, את מלאך המוות בכבודו ובעצמו, נכנס לאולם.

באותו יום, ככה בדקו בכל העולם, לא מת אף לא אדם אחד. איכשהו,
בגלל שעצרו אותו, אנשים כבר לא מתו. אנשים כן נפגעו ונפצעו
וחלו, אבל אף אחד לא מת. גם לא בע"ח... אף אחד!

ברגע הראשון, כשרק נפתחה מעט הדלת והוא עוד לא נכנס לאולם,
חשבתי שאני צריכה להכין את עצמי ליצור שנראה הכי מזוויע שיש:
מכוער, משהו שבאמת נראה רע. או שאולי הוא יהיה כמו בציורים
האלה, כשמציירים אותו באופן הסטיגמטי עם הגלימה השחורה כמו של
אביר ג'דיי, עם בד שנשפך לכל הצדדים, ועם מגל ענקי מחובר למקל
ארוך...

נכנסו קודם כל המאבטחים, וברגע אחר כך... ראיתי את היצור הכי
יפה, הכי מושלם, הכי זוהר ומואר, הכי סקסי, מישהו שכמו כלום
הייתי תופסת לאיזה זיון טוב... כבלו אותו באזיקים, אבל הוא היה
זקוף, תמיר, כאילו זה בכלל לא הפריע לו שיש מסביבו את כל
המאבטחים המשונים האלה שבודקים את כל האיזור מסביבו, כאילו
שהאפיפיור מתכוון לכוון אליו אקדח  ולהרוג אותו, אם זה בכלל
אפשרי. לא ידעתי אם זה אפשרי.

הושיבו אותו, ליד עורך הדין שלו, הסניגור המסכן, שכולם שנאו
אותו באותו הרגע, ושגם ריחמו עליו- כי היה לכולם ברור שבמשפט
הזה הוא הולך להפסיד כמו כלום, בלי ספק בכלל, עורך דין שמונה
מטעם המדינה.
למלאך המוות, כך הסתבר, אין כסף בשביל עורך דין איכותי...

הקטגורים, גם הם כאילו מטעם המדינה אבל בעצם הם מטעם האנושות
כולה, ישבו בצד השני, ונראו נרגשים מתמיד. הם הולכים להביא את
הצדק האמיתי, הצדק שיפסיק את כל הסבל בעולם, הם יהיו גיבורים.
אין עורך דין אחד בעולם שלא היה מתחלף איתם באותו הרגע, לא היה
עורך דין שלא היה רוצה לקחת עליו את המשפט הזה. להם פשוט היה
מזל.

הפקיד נכנס, אמר לכולנו לקום, ואכן כולם קמו במהירות, אולי כדי
לתפוס עוד מבט חטוף ורב משמעות על מלאך המוות. השופט הזקן
נכנס, ואני זוכרת איך חשבתי על המשמעות שלו, ועל המשמעות של
המושבעים האלה, שהם בסך הכל בני אדם, הם לא אלוהים, איך הם
יכולים לשפוט את היצור השמיימי הזה?...

השופט התיישב וביקש מכולם לשבת, וכולם שוב התיישבו, אבל היו מי
שהתעכבו בישיבתם, כדי שוב להציץ... מבט זועף אחד מהשופט גרם
להם לשבת קצת יותר מהר.
השופט התחיל לנאום, והקלטתי את כל מה שהוא אמר, ואח"כ בבית
שמעתי את הכל שוב ושוב ושוב. את כל השימוע הראשון, והשימועים
שבאו לאחר מכן.
הוא דיבר על המשמעות של המשפט הזה, מה הוא חושב עליו, מה
הנסיבות שהביאו אותו להסכים לשפוט במשפט הזה. הוא אמר דברים
יפים: "המשפט שלי הוא רק הקדמה למשפט של אלוהים", "למרות שאני
הנני אנושי, והנני בעל פחדים ככל יצור אנושי מפני הנאשם, עליי
מתוך ההצהרה שלי לכבד את הצדק ולא לכופף את המשפט נגד הנאשם,
אלא לשמוע את כל הראיות, לשאול את כל השאלות כשנחוץ, למנוע את
אי סדרי המשפט ולשמור על זכויותיו של הנאשם להליך הוגן של
משפט", "כולכם שופטים אותו תמיד בלבבכם, בכל מיני צורות, אבל
רצה הגורל שדווקא אני אשפוט אותו בקול רם ושפסיקתי תהיה
הקובעת".

אהבתי את כל מה שהוא אמר, כי גם אני הייתי אומרת את כל זה.
וידעתי שאולי במקומו הייתי אומרת את כל הדברים האלה אבל בלי
שאף אחד ידע הייתי מעוותת את כל המשפט הזה וקובעת מההתחלה,
בלבי, שאצלי הוא אשם. ולא משנה כמה הוא סקסי.

המשפט התחיל, ההגנה תפתח בדברים. עורך הדין האומלל הזה, קירח
ונמוך, מגומגם כולו, פסע למרכז האולם לנאום את נאום הפתיחה.
חלק מהנוכחים באולם פרצו בצחוק למראהו, והשופט הקיש בפטיש שלו
לשקט באולם.
עורך הדין לקח נשימה ארוכה, ואמר את כל הנאום שלו, כמו במין
נשימה אחת, כאילו הכל ישב לו על החזה וגלש החוצה כמו סכר
שנפרץ. הוא דיבר על זה שהנאשם, מרשו, הסגיר את עצמו לידי
השוטרים, ושכבר בכך יש הגינות במרשו, צלם אנושיות.
הוא הסביר למה מלאך המוות הוא אנושי, לפי ההיגיון שבכולנו יש
אותו, את מלאך המוות (הוא אמר שעל זה הוא דיבר עם מלאך המוות
בדיון הסגור ביניהם, הוא אמר את זה אחרי הדיון, כשהעיתונאים,
ואני ביניהם, הצבנו לפניו שאלות). אבל, הוא לא הסביר מה גרם
למלאך המוות להסגיר את עצמו.
ולפי אותה ההגינות שעורך הדין טען שקיימת במרשו, בית המשפט הזה
צריך לתת לו עונש כלשהו, אבל עונש הגיוני, עונש שיכיל בו
הגינות שווה להגינותו של הנאשם, עונש שיכיל בו את תודת האנושות
למלאך המוות על כך שהוא מסגיר את עצמו ובכך מונע את הסבל של
האנושות לנצח.

הרבה מהאנשים בקהל, שרובם ישבו בצד של הקטגורים (לשאר האנשים,
ביניהם האפיפיור, פשוט לא הייתה ברירה אלא לשבת בצד של מלאך
המוות, כי לא נשארו יותר מקומות. אחר כך כבר עשו מזה
בדיחה...), התחילו להתלחש ביניהם עד כדי זמזום מטריד. ושוב
השופט השקיט את כולם.

הקטגורים קמו לנאום, והאנשים המכובדים בקהל, כבר למודי לקח,
נמנעו מלמחוא כפיים או להביע את מה שהם חושבים בקול רם.
בצעד בטוח וקומה זקופה, עם הבעת ניצחון מלכותית על פניו, ניגש
עורך הדין הקטגור למרכז האולם והתחיל את הנאום הכל כך צפוי
שלו. הרי זה היה ברור מראש לכולם מה הוא יאמר, כי ידענו שהוא
יאמר את מה שכולנו חשבנו עוד לפני שהמשפט התחיל- שמלאך המוות
אשם, ושמגיע לו לסבול במלוא העוצמה האפשרית לנו כבני אנוש
לגרום ליצור לא אנושי כמוהו, עד שיגיע העונש של אלוהים, אם
יגיע (את ה-"אם יגיע" הוא אמר בשביל כל האתאיסטים שהוא ידע
שנמצאים בין המושבעים ובטח שבתוך הקהל).

המושבעים- חלק מהם חייכו, חלק מהם סתם בהו בברכיים של עצמם
(אחד בהה בברכיים של זו שישבה לידו... ולא סתם), חלק מהם נראו
כמו סיזיפוס בשנייה החוזרת ונשנית של נפילת האבן לצד השני של
ההר-הם עומדים בפני סבל עמוק. השאלה היא מי יגרום להם את הסבל
הזה- הנאשם, הקהל המשחר לטרף בחוץ, הם עצמם או אלוהים?

השופט נתן להגנה להציג את העד הראשון, להביא את הראייה
הראשונה. כולם כבר ציפו בסקרנות לרגע הזה, איזה עדים יהיו
למלאך המוות, אילו ראיות. זה היה הרבה יותר מעניין ממה
שלקטגוריה היה להגיד, כי כבר היה צפוי שהקטגוריה תביא רשימה
ארוכה ובלתי נגמרת של הזוועות להן אחראי מלאך המוות.

העדה הראשונה הייתה נערה בשם מרי אנג'ל, בת 18 בערך, יפיפיה.
היא לבשה בגדים שחורים, והיא כולה הייתה שחורה מכף רגל ועד
ראש, מלבד העור הלבן המדהים שלה והעיניים הכחולות החודרות. היא
התלבשה יחסית צנוע. הפקיד ניסה להשביע אותה על התנ"ך, אבל היא
לא הייתה מוכנה להישבע עליו. היא אמרה שהיא מוכנה להישבע על
מלאך המוות, הנאשם. השופט תמה על כך, והיא ענתה לו שהיא עדה
מטעם הנאשם, שאין לה שום סיבה לרצות לפגוע בו, ולכן יש משמעות
לשבועה שלה, הרבה יותר מאשר יש משמעות לשבועה שלה על התנ"ך,
שבשבילה הוא סתם ספר מיותר. הדברים שלה בהחלט הרגיזו את אנשי
הדת שהיו במקום, ולא רק אותם. אני איכשהו קיבלתי את הדברים שלה
בהבנה. השופט הסכים לצורת השבועה שלה, היא נשבעה והתיישבה.

עורך הדין של ההגנה שאל אותה שאלות והיא ענתה. היא אמרה שהיא
מכירה את הנאשם באופן אישי, שהיא יצרה אתו קשר ידידותי, לא
רומנטי, שבתקופה של השנה האחרונה הוא היה אורח קבע אצלה בדירה
ושהיא הזמינה אותו אליה.
היא גם הסבירה את כל התהליך שקדם להסגרה העצמית של מלאך המוות
למשטרה. היא סיפרה על שיחות נפש ארוכות בינו לבינה, על לילות
שבהם הוא היה חוזר יותר ויותר שקוע בעצב, במחשבות, בתחושת
בדידות שאותה היא למדה להכיר היטב.
היא אמרה: "גיליתי שמלילה ללילה הוא מתחיל לשנוא את עצמו יותר
ויותר על מה שהוא עושה, שהוא מתחיל לחוש מיותר, שאולי עדיף אם
הוא לא היה קיים". ברגע הזה רציתי לראות את פניו של הנאשם,
והלוואי ויכולתי. הציירים שישבו וציירו את כל מה שקרה ציירו
אותו ברגע היחידי שבו פתאום הבעת פניו המלאה שביעות רצון הפכה
למשהו אחר- להבעת פנים של מרירות ושל טיפוס ציני, מתכחש
לרגשותיו.

הקטגוריה פצחה בשאלות חסרות רגישות, שאלות על כל קרוביה, חבריה
ומשפחתה, שלמותם אחראי מלאך המוות, הידיד שלה. שאלות על הסיבה
שהיא רואה במלאך המוות ידיד שלה- האם היא בעצמה מלאה בו יותר
מכל אדם אחר, שכן כבר הוגשו נגדה בעבר הרבה תלונות במשטרה בגין
אלימות. האם היא מזדהה אתו יותר משהיא מזהה עם שאר האנושות?

לכל השאלות האלה מרי ענתה בלי קושי, שהיא סלחה למלאך המוות על
מותם של כמה אנשים חשובים בחייה, שהיא הכירה אותו עוד לפני
שהיא הבינה שהוא אכן מלאך המוות, ושהיא גילתה בו צדדים אחרים
והרבה יותר משמעותיים מאשר הרוע שכולם יודעים שהוא מבוסס עליו
וחי ממנו. היא ענתה: "כולם צריכים לסלוח למלאך המוות,כמוני, כי
בסך הכל הוא עושה את עבודתו, ואם אף אחד לא ימות באיזשהו שלב-
העולם יתמלא ויתמלא עד שלאף אחד לא יהיה מקום וכולם יסבלו
ממחלות ומעוני ומפגיעות קשות שסופן לא יהיה מוות אלא ציפיה
כואבת לסוף העולם".

מרי ירדה מהדוכן עם סיום החקירה הנגדית, והקטגוריה הביאה כל כך
הרבה עדים- ראשי ממשלות, קברנים, אנשים שאיבדו את קרוביהם,
ויצרו מלא התרגשויות, מלא תחושה של כאב ושל אובדן, כמו סוכרזית
מקולקלת, עדויות סכריניות של אנשים שהרגישו לי לא משכנעים,
חסרי משמעות, רגשניים מדי, שלא נותנים שום עובדות מלבד העובדה
הברורה שאכן, עבודתו של מלאך המוות היא המוות, שעבודתו היא
התגלמות הרוע, ושמאוד הגיוני לומר שהוא עצמו חסר כל רחמים.

כשהושמעו כל העדויות האלה, מלאך המוות סתם ישב וצייר, או
שהסתכל על התקרה בחוסר מעש, כאילו כבר נמאס לו לשמוע את כל
הדיבורים המעייפים האלה. הציירים עשו עבודה מצוינת באיך שהם
תפסו את הבעות הפנים שלו בדיוק כה רב. ובסך הכל, מלאך המוות
שומע את כל הטענות האלה כבר מתחילת קיום האנושות... שזה הרבה
מאוד זמן.

נגמר השימוע הראשון, ואנחנו- העיתונאים- רצנו וחיפשנו את
הנאשם, רצנו וחיפשנו את מרי אנג'ל, רצנו וחיפשנו את הדמויות
המשמעותיות.
רצתי עם כולם, אבל בפנים היו לי שאלות שונות משל כולם, שאלות
שכוונו אך ורק לדמות אחת בכל הסיפור הזה- למלאך המוות.

בערב של אותו היום, ישבתי וכתבתי שאלות, שרציתי למסור בסתר
לבית המאסר שבו נמצא מלאך המוות, כדי שהוא יקרא ויענה אם יתחשק
לו.
ישבתי וכתבתי את הכל. פתאום חשתי ביד שאוחזת בי בכתפי. חייכתי
ולא הסתובבתי, ניחשתי שזה השותף שלי, רוני. הוא תמיד עושה לי
את הקטע הזה, אוהב נורא להבהיל אותי. הוא חושב שאני יותר מדי
בשליטה עצמית. טוב, נו, לפחות עד המשפט הזה, ששינה אותי.

אבל לא, זה לא היה רוני. "מתי את רוצה שאני אענה לך על כל
השאלות האלה?" קול זר לי דיבר אליי, ואני בבהלה הסתובבתי לאחור
וראיתי אותו, את מלאך המוות.
"איך נכנסת לכאן? למה אתה פה? מה אתה רוצה ממני?" נורו מפי
השאלות הצפויות, בנשימה אחת.
"ברשותך, אני אענה על השאלות אחת אחת, חוץ מאשר על השאלות שאת
כותבת על הנייר, כי את השאלות האלה עוד לא סיימת", ככה הוא אמר
לי והתיישב על כורסת הטלוויזיה שלי, שהיא מול שולחן הכתיבה.
"אני מסוגל לעבור דרך קירות ולרחף, אם אני רוצה. רק אם אני
רוצה," הוא הדגיש. "אני כאן, כי אני מסוגל לשמוע את כל מה
שחושבים עליי, וזה העונש שלי- חושבים עלי כל כך הרבה רע בעולם
הזה, ואיפשהו כבר נמאס לי מזה. בין כל הרוע המוכר הזה שכבר
התרגלתי לשמוע בראש, שמעתי את השאלות שלך, את המחשבות שלך, גם
בבית המשפט- רק המחשבות שלך ושל מרי היו לטובתי. שמעתי גם שאת
חושבת לזיין אותי..." הוא חייך חיוך ממזרי ואני לא ידעתי איפה
לקבור את עצמי.

"את דואגת על איפה לקבור את עצמך כבר מעכשיו?", הוא צחק עליי.
זה מעט הרגיע אותי. לפחות הוא לא מתכנן לעשות לי משהו, חלפה לי
המחשבה בראש. לא הרגשתי צורך לדבר, ידעתי שזה מיותר. הגשתי לו
את הדף עם השאלות, והוא ענה לי. בדיעבד, השאלות שלי היו
טיפשיות. זה לא חשוב מה שאלתי, או מה היו התשובות, כל מה
שיכולתי לחשוב עליו זה שאני מתה עליו. בהיתי במושלמות שלו,
ורציתי למות מרוב עונג...

וכן, ידעתי שאין מנוס מכך שהוא ישמע את מה שאני חושבת. "את
יודעת, זה די מיותר שאני עכשיו אענה לך על כל השאלות האלה, כי
את לא מקשיבה לי"...
חייכתי חיוך נבוך, והוא הניח בעדינות את הדף על שולחן הקפה.
הוא התקרב אליי, ואני התקרבתי אליו. התנשקנו, התמזמזנו, שכבנו.
אני אומרת את כל הסצינה הנועזת הזאת כאילו זה היה סתם, אבל זה
כל כך לא היה סתם... הפשטות היא רק קצה קיצם של ראשי הפרקים של
כל מה שהרגשתי בחוויה האדירה הזו. לא הייתי אני. הפכתי למישהי
מושלמת, שווה לו, הוא עינג אותי, דאג שאני אהנה. הוא הרי ידע
בדיוק מה אני חושבת ומה בדיוק עושה לי את זה.

בבוקר למחרת קמתי די מאוחר (הייתי צריכה לקום בשמונה, אתו, כדי
להספיק להגיע לבית המשפט, אבל התעוררתי בתשע וחצי, חצי שעה
אחרי שהשימוע השני כבר התחיל). מצאתי לידי במיטה פתק.

"אנה, אל תחשבי שנעלמתי לך. ואת, אל תעלמי לי. אני עוד אצטרך
אותך. אני כבר עכשיו צריך אותך, בשביל להרגיש אנושי. יש לי נצח
שלם, בינתיים, שבו אני אוכל להיזכר שוב ושוב במה שקרה הלילה.
מלטף אותך... המתגעגע".

כשחושבים על זה, שכבתי עם טיפוס זר לי, נאשם המועמד לדין, אויב
הציבור מס' 1, ואפילו לא ידעתי איך קוראים לו... מצחיק, לא?
אבל לעזאזאל, זה היה מדהים!!!

הנחתי את הפתק בצד, אחרי שקראתי אותו שוב ושוב ושוב, כמנסה
לחקור ולהבין לעומק את משמעות הדברים. התחלתי להתארגן והגעתי
בדיוק לאמצע הדיון. מבירור קצר עם הטיפוס שישב לידי במעבר, על
הרצפה (דאגתי בחוכמה ללבוש מכנסיים ולא חצאית מיני כמו שאני
רגילה), הם כבר סיימו להציג את כל העדויות וכל הראיות, ועכשיו
הגיע תורו של הנאשם להעיד.

התרגשתי בשבילו, וגם הייתי מבולבלת. מה אני עכשיו?
האם אני עדיין מי שהייתי קודם, או שהתאהבתי בטיפוס בלתי אפשרי,
שיהפוך אותי למסכנה שתמיד התחמקתי מלהיות?...
השביעו גם אותו על התנ"ך, והוא התיישב. ממבט חטוף על מרי,
שישבה בשורה לידי, ראיתי הבעת גועל על זה שהוא נשבע על התנ"ך.
ובעצם, היא נשבעה עליו, אז היא כנראה נשבעה על התנ"ך בכל
מקרה...
אפשר להבין את הבעסה שלה.

עורך הדין שלו התחלף. הכרתי את עורך הדין הזה. זה היה חבר שלי
לשעבר, שנפרדתי ממנו שנה לפני כן. ואז נזכרתי שחשבתי עליו
כשאני ומלאך המוות (וואי, איך זה מרגיש מוזר לכתוב את זה!)
עשינו את זה- חשבתי איך הוא בחיים לא היה משתווה לביצועים של
המלאך שלי...

יש במלאך שלי מן המניאקיות... חייכתי. והוא חייך אליי בחזרה,
מהדוכן.

עורך הדין, גבריאל, התחיל עם השאלות. שאלות שמרי כבר ענתה
עליהן, אבל היה צריך לשמוע גם אותו, שיגיד למה הוא הסגיר את
עצמו, מה החשיבות של המעשה הזה, מה הוא חושב שמגיע לו בתור
עונש.
והוא ענה.

"הסגרתי את עצמי, מסיבה אחת לא פשוטה: נמאס לי. נמאס לי ממה
שעשיתי, נמאס לי שאתם כל כך חסרי אונים לעומתי, נמאס לי לשמוע
את כולכם כל כך שונאים אותי וכפויי טובה כלפיי. ומהי הטובה
שאני עושה לכם, אתם שואלים? אני עושה לכם טובה בכך שאתם לא
חייבים לחיות לנצח. ככה העולם שלכם משתנה, גדל, פורח, לא
מתיישן, לא מתנוון. מה כבר יישאר לכם אם תחיו לנצח? יישאר לכם
עולם רקוב, עולם שהיה צריך כבר לנשור מן העץ, אבל הוא נשאר
תלוי על הענף, רקוב.
אז עכשיו הסגרתי את עצמי. למה עשיתי את זה? מה טוב בזה? לא
יודע. לא אני עשיתי את זה. הטבע כולו השתגע מכם, אז הוא גרם לי
להסגיר את עצמי. הפכתם אותי ואת מעשיי לסיבה האולטימטיבית לכל
הרוע הקיים בעולם. אבל האמת היא, שגם אם לא הייתי קיים, היה
קיים הרוע שלכם. אבל לא איכפת לכם מהעובדה הזו.
מה מגיע לי בתור עונש... אני נענש כבר במשך מיליוני שנים, מאז
שהאנושות צצה לה ביקום, עם כל החשיבה המקוללת שלכם. ברגע
שנוצרו היצורים הראשונים שחושבים ומרגישים- התחלתי להרגיש את
הכאב ואת השנאה ואת השנאה העצמית שלי על מה שאני עושה, שזאת
העבודה שלי, בעצם.
אני כמו מנקה רחובות, שבכל פעם שהוא מרים עוד פיסת לכלוך או
עוד מפגע שעלול לעשות רע להולכי הרגל, יורקים עליו בפרצוף, לא
מחייכים אליו, מזלזלים בו. בעצם זאת לא ממש השוואה טובה, כי
בשביל כולכם, אין כאן מה להשוות כי אני לא אנושי ומנקה הרחובות
הוא אנושי.

אתם יודעים מה? אני דווקא כן אנושי. לא הסכמתי עם דבריו של
עורך הדין הראשון שלי, שאמר שאני קיים בכל אחד מכם ולכן אני
אנושי. לא אתם אלה שהופכים אותי לאנושי. להפך. אתם הופכים אותי
לכוח שחור, לרוע, לדמות שלילית שאני לא.
לכן, לקחתי את עורך הדין שיש לי עכשיו. הוא אדם שאני לא קיים
בו. זה בנאדם שלא מסוגל להרוג בשום פנים ואופן (פתאום התחרטתי
על כך שחשבתי שזה שהוא בחר דווקא את גבריאל היה מעשה מניאקי
מצדו), בנאדם אוהב. וגם עורך דין מצויין! (הקהל צחק, גם
השופט).
יש בו אובייקטיביות כלפיי. הוא לא שונא אותי, הוא מכיר אותי,
אבל הוא גם לא אוהב אותי. וזה מה שטוב בו. וזה מה שרע בהרבה
מאוד מכם...

אני פשוט רוצה שתפטרו אותי. תתפללו לאלוהים שלכם שישיג לכם
מלאך מוות אחר. אני רוצה להיות אדם אנושי. יש לי סיבה טובה למה
(והוא קרץ אליי)...
זה הכל".

לקטגורים לא היה מה לשאול אותו. הדיון הסתיים, ולחבר המושבעים
ניתן הזמן להחליט על פסק הדין.
בינתיים כולם שוחררו, ואני רצתי אל המחשב שלי בבית וכתבתי.
אספתי את כל ההקלטות, והרכבתי סיכום של כל מה שקרה. הרגשתי
שהכתבה הזאת תהיה מיוחדת. בלעדית...

אבל זה לא מה שחשבו הקוראים. הרבה מהם ביטלו את המנוי לעיתון,
בטענה שהכתבה הזאת רגשנית מדי, לא אובייקטיבית ותומכת בדמות
שהיא השנואה ביותר בתולדות האנושות. שזה כמו לכתוב גם על
היטלר, גם על סטאלין, גם על צ'רלס מנסון, גם על אוסוולד, גם על
כל הרוצחים, באהבה גדולה ובהבנה.

אחרי שיחה קצרה וצעקנית עם העורך הראשי, הבוס שלי, פוטרתי. הוא
אמר שזאת לא רק החלטה שלו אלא של כל חברי המערכת והעובדים,
שקראו את הכתבה והזדעזעו ממנה.

הבני זונות פיטרו אותי. לא יכולתי לסיים את הכתבה כי לא נתנו
לי להיכנס לאולם, לא היה לי יותר אישור.
בחדשות כבר הודיעו- מלאך המוות אכן נמצא אשם, והעונש שלו...
הוא להיות מלאך המוות לנצח.

אני יודעת שאני לא אראה אותו יותר או אשמע ממנו, אלא רק כשהוא
יבוא ויאסוף אותי, כשיגיע הזמן להחליף אותי במשהו חדש, כשיגיע
הזמן שלי להיות אתו.