מוזיקה. נקודה. זה החיים שלי במילה אחת.
מאז שהיתי בן 13 ולבר מצווה קיבלתי, כמתנה, את הדיסק אלקטרה של
הדורס. התמכרתי.
התמכרתי לליטוף של הגיטרות, לעוצמה של המילים. לבלדות החזקות.
למוזיקה טובה. כך חייתי, את דמי הכיס שלי ביזבזתי על דיסקים,
שהגיעה היום הולדת שלי הכנתי רשימה של דיסקים, שאם יקנו לי
כבר, אז שלא יקנו לחינם.
ששאלו אותי מה אני רוצה לעשות שאני יהיה גדול עניתי: "עובד
בחנות דיסקים".
זהו. זה מה שרציתי מעצמי. לא רציתי לנגן מוזיקה, וגם לא לבקר
אותה. כל מה שרציתי היה להקשיב. רציתי לעמוד מאחורי הדלפק,
ואיזה ילד הססן שהבנתו במוזיקה עוד קטנה, ישאל אותי על מה אני
ממליץ. ואני אקח את הילד הזה למקומות אחרים, להרים הכי גבוהים
ולפסגות הכי קשות, שכשמגיעים אליהם נשקף הנוף הכי יפה.

וככה שגדלתי מצאתי עבודה בחנות דיסקים, זה לא היה קשה למצוא את
העבודה. להפתעתי הרבה זה לא השאיפות של הרבה אנשים. ובין סידור
אלפבתי מתיש לבין תימחור דיסקים מרגיז, יכולתי, מדי פעם שלא
היה אף אחד בחנות, להישען על הכסא, לעצום את העיניים ולהקשיב.
ללד זפלין או פינק פלויד, לדיוויד בואי או לבוב דילן, זה לא
משנה. התחושה הנפלאה שהמוזיקה מסתובבת סביבך, אתה בתוך מערבולת
חושים. לעצום את העניים ולהיסחף. להתמכר, לתת למוזיקה לשלוט
בך. הגעתי למצב שאפילו את הסרטים האהובים עליי דירגתי לפי
הפסקולים.
אוח, כמה שאני אוהב את ספרות זולה, הבוגר ועוד רבים אחרים
שהעברתי איתם ימים כלילות. גם סדרות טלוויזיה הייתי מדרג לפי
שיר הפתיחה ומאורעות בחיי קיבלו נופח נוסף כשבמקרה שמעתי דיסק
מסויים באותו יום.

ואז היא הגיעה. כל כך יפה ומטריפה. אחת שעושה לי צמרמורת בכל
הגוף. שפת הגוף שלה אמרה לי משהו, לא ידעתי מה. ואולי זה היה
היי ג'וד שהתנגן ברקע. אני לא יודע. היא ניגשה לדלפק ואני
החסרתי נשימה. היא המתינה, הביטה בי, הסיטה הצידה את הפוני
שלה, שהפריעה לה לעיניים. ואז היא שאלה את זה. היא רצתה לדעת
אם האוסף של הבקסטריט בויז כבר הגיע. בדר"כ זה גורם לי לסלידה
עמוקה. אבל היא היתה שונה. במוחי כבר עלתה השאלה התמידית :"האם
אפשר להיות עם מישהי ששומעת מוזיקה גרועה?" לא ידעתי, אבל
החלטתי שאם אני אנסה אז זה יהיה איתה. יצאתי מהדלפק, הראיתי לה
את הדיסק, הצחקתי אותה קצת עם הערות שנונות. ואיזה צחוק היה
לה, זה מדהים. צחוק נשי יפייפה, מסוג הצחוקים שאתה יכול להקליט
ולשמוע שוב ושוב. הצעתי לה לצאת. היא הסכימה.

וככה יצאנו. יציאה ראשונה. אני סיפרתי לה כל מיני דברים
שעניינו אותי והיא סיפרה כל מיני דברים שעניינו אותה. לא
הקשבתי למה שהיא אמרה, המילים שלה עברו דרכי. זה כמו לנסות
לדבר עם מישהו בטלפון כשברקע, ברדיו, אני שומע את מיי ואיי של
אלביס. היא דיברה כמו שיר, היא ניגנה לי בלא יודעין.

המשכנו הלאה, אני והיא כזוג. יום רדף יום. יציאה אחר יציאה
ולפני שהרגשתי מה קורה נתתי לה מכונת קריוקי, לכבוד זה שאנחנו
חצי שנה ביחד. אני תמיד שנאתי מכונות קריוקי. שנאתי זייפנים
שמנסים להחיות שירים גדולים. תמיד תהיתי איך ג'ון לנון ירגיש,
אם בטעות יכנס לאיזה מועדון קריוקי, ויראת איזה זייפן תורן שר
לו את אימג'ן. אני כעסתי בשבילו.
אבל היא, כל כך יפה. בשבילה הכל. אפילו שרתי איתה את הדואט של
סוני שר איי גוט יו בייב. אוח כמה ששנאתי את השיר הזה. אבל
ששרתי איתה הוא הפך לשיר הכי יפה בעולם.
במקרים מסויימים מצאתי את עצמי שומע את וויטני יוסטון במכונית.
ככה כי זה כבר היה במגש הדיסקים. ושמעתי את זה, כי זה הזכיר לי
אותה.
אפילו מדי פעם, לא האמנתי שאני מקשיב לתכנית של נועה גראס
בגלגלץ.

יום אחד התעוררתי, היא לא שכבה לידי. שמעתי את המוזיקה מהסלון.
היא אהבה לפתוח את הבוקר עם שיר במכונת קריוקי היקרה שלה. משהו
צרם לי, זה לא היה כרגיל. קמתי לסלון וראיתי אותה. היא עמדה שם
עם השיער פזור ועם הסמי פיג'מה סמי בייבי דול שלה. והיא שרה את
השיר הכי נורא שאי פעם נכתב על ידי אדם. היא שרה את השיר הכי
שנוא עלי אי פעם. היא שרה את : איטס אול קומינג בק טו מי נאוו
של סלין דיון.

הרגשת בחילה עלתה בקירבי. רצתי לשירותים, דחפתי את הראש שלי
באסלה והקאתי. הקאתי כמו שלא הקאתי בחיים. הקאתי את הדיסק של
וויטני יוסטון, הקאתי את אמ.טי.וי, הקאתי את השעתיים של נועה
גראס, הקאתי את הבקסטריט בויז, והקאתי את המכונת קריוקי.
הורדתי את המים, ניגבתי את הפה. ניגשתי אליה, היא הביטה בי
ומוזיקת השיר עוד מתנגנת ברקע. כיביתי את המכונה. הסטתי את
שערה מעל פניה. ואמרתי בקור רוח וברוגע :" תזדייני לי מהפנים,
אבל עכשיו".