במרכז החדר שכבה הבת הקטנה שלה. צעירה... תמימה... מתה.
היא התרסקה בכבדות על הברכיים, מקווה למצוא איזשהו שריד של
חיים... אבל היא ידעה שהיא איחרה את המועד. היא הביטה בצבע
הדהוי והחולני שהיה גוון העור שלה ועל סימני החבטות שמילאו את
הגוף - שטפי הדם שהתייבשו והשאירו סימנים כחולים וסגולים לאורך
הזרועות והפנים.
היא איחרה את המועד... הבת הקטנה שלה מתה.
בידיים רועדות הרימה את הגופה הקטנה ששכבה במרכז החדר וחיבקה
אותה. היא רצתה לומר משהו, רצתה לנחם את הבת שלה ואולי אפילו
לנחם את עצמה. היא רצתה לבכות... אבל זה היה חסר טעם - היא לא
תשיג שום נחמה. בינתיים... כל שיצא מגרונה הייתה יבבה עצובה
ושקטה.
העיניים שלה התמלאו דמעות, אך אף דמעה לא זלגה...
הפחד שאיים לשתק אותה ולכלות אותה נעלם, הוא היה חסר טעם עכשיו
ופינה כעת מקום למשהו חזק ממנו... לעצב האינסופי של אם שאיבדה
את בתה הקטנה, להבנה שלא תזכה יותר לראות אותה צוחקת או
מחייכת... האחיזה שלה נעשתה חזקה יותר ויותר, מתהדקת יחד עם
עוצמת הצער שלה שאיים להציף אותה אם הוא לא יזכה לפורקן כלשהו.
וכך היא המשיכה לחבק את הגופה הקטנה ולנענע אותה - כאילו הייתה
עדיין בחיים.
כאילו הייתה יכולה להחזיר אותה...
צעדים קלים התקרבו אל פתח החדר, צעדים שנשמעו כבדים ומהדהדים
בבית השקט. היא הסתכלה לאחור, עדיין מחזיקה בגופה, והביטה
בילדה שעמדה בפתח הדלת. גם היא צעירה, לא מבוגרת יותר משתיים
עשרה... היא לא הייתה מזהה אותה; השיער שלה היה פזור ויבש,
הגוף שלה היה חבול. אבל היו אלה הפנים שלה - רק שלא היו אלה
פניה החמימות והתמימות של ילדה - אלא פנים של אישה, אישה שעברה
סבל לא יתואר.
היא הסתכלה עליה. תחילה על הגוף, אל הפרצוף ולבסוף אל מה שפחדה
להביט אליו.
העיניים שלה...
דמעות החלו שוב להצטבר לה בעיניים. אולי היא קיוותה שהן יסתירו
את שראתה כעת - אבל זה היה חסר תועלת, והיא ראתה את המבט שלה.
מבט קר, עצוב, כועס... אבל יותר מכל - הוא היה מאשים.
היא יכלה להבין אותה בבירור. אף אחת מהן לא דיברה - אבל היא
יכלה להבין אותה. מה היא רצתה לומר, מה היא חשבה... היא האשימה
אותה. היא האשימה אותה בכל... ואיכשהו גם גרמה לה להבין מה
קרה.
היא החלה לרעוד באלימות לאחר שראתה את כל הדברים המחרידים
שעברו על הבנות שלה, לאחר שהבינה באיזה זוועות היא אשמה...
הילדה לא פתחה את הפה, אבל היא שמעה אותה בכל זאת, בקול חזק
ועצוב,
"זה באשמתך... את הרגת אותה"
הן החזיקו אחת את השניה במבט ברזל. האחת לא מוכנה לעזוב...
השניה לא יכולה.
היא רצתה לקרוס... רצתה להפסיק לכאוב. רצתה לשכוח מהכל ולא
להאמין שזה נכון - אבל היא לא יכלה - בשבילה לא הייתה אמת
אחרת. היא רעדה באלימות, המבט שלה מתחנן לרחמים, לסליחה... אך
הסליחה לא הגיעה, והמבט שהוחזר אליה היה עדיין עוין ומאשים.
היא הייתה נתונה לרחמיה של בתה, ובאותו רגע איום ידעה... היא
לעולם לא תקבל אותם.
הן היו נשארות באותה אחיזה איומה, אך ללא כל סיבה נראית לעין,
הילדה לפתע שחררה אותה. מותשת לחלוטין ומרוקנת היא התרסקה על
הרצפה. היא עמדה לוותר, עמדה להישאר שכובה ולהישאר שם לנצח
כשלפתע נשמע קול דק,
"אימא... אימא..."
היא מיהרה להסתכל בין ידיה אל מה שהייתה משוכנעת שהייתה גופתה
של בתה הקטנה.
לרגע אחד קטן, היא הרגישה אושר בלתי יתואר... לרגע אחד הקלה
שטפה אותה ואור לבן מילא אותה - גורם לה לשכוח לרגע אחד מכל מה
שעבר עליה, את כל הפחד, העצב... ניצוץ של תקווה הופיע בלבה.
נחמה.
"אימא כאן חמודה..." בקושי הצליחה לומר בקול רועד ושבור "אימא
כאן עכשיו"
הילדה נראתה כאילו היא מתקשה לדבר, אך בסופו של דבר הצליחה
לומר בקול דק,
"למה הלכת אמא?". הילדה עצמה את עיניה, ולא פקחה אותן שוב.
היא נענענה את הילדה, בתחילה בעדינות, מתקשה להאמין במה שקרה,
ומהר מאוד באלימות פראית - זה היה חסר טעם, היא ידעה שהיא
מתה... באותה מהירות שהאושר וההקלה הגיעו, כך הם נלקחו ממנה.
לרגע אחד בתה הייתה שוב בחיים... לרגע אחד. אבל האמת החדשה
הכתה בה בעוצמה - והיא לא יכלה להתחמק יותר.
היא רצתה לצרוח... רצתה לזעוק בזעם איום ובאותו זמן להתחנן
לרחמים. לפרוק את הכאב חסר הרחמים ולעשות משהו שיגרום לה
להפסיק את כל שהרגישה.
הקול שלה שוב בגד בה - היא לא יכלה להוציא מילה.
הצעדים הקלים שוב הדהדו. באיזשהו מקום מרוחק בראשה היא הבינה
שבתה השניה מתרחקת מהדלת, עוזבת לנצח. היא שכבה על הרצפה,
בתנוחה עוברית, מנסה להוציא מהפה יותר מיבבה חלשה, מנסה
לבכות...
כשלא הצליחה, היא החלה לכווץ את ידיה; כל כך חזק עד שפרקי ידיה
הלבינו, כל כך חזק עד שהציפורניים שלה עברו את העור וכמו
סכינים חדים החלו לחדור לתוך הבשר. היא רצתה להקהות את הכאב,
אבל זה היה חסר סיכוי. שום כאב לא יעמם את שהרגישה...
טיפות דם הצטברו היכן שהציפורניים חדרו, התחברו אחת אל השניה
וכמו דמעה איימו ליפול לרצפה... טיפת הדם החלה לצנוח באיטיות,
שוב שקט מילא את החלל, שוב הרגע נראה כמו נצח... טיפת דם אדומה
אחת, התרסקה בכבדות על הרצפה.
היא ידעה שהוא עומד מאחוריה.
היא הסתובבה באיטיות כדי לראות את השליח עומד מולה. הם נעצו
מבט אחד בשני, העיניים שלה היו דומעות ואדומות, והעיניים שלו
שחורות. למעשה רק כעת היא הבחינה בכך, אך הן היו שחורות
לחלוטין. היא קיוותה שהוא יחייך את החיוך המתוק שלו, שינחם
אותה... אבל המבט שלו היה קר. הוא לא חייך. הם החזיקו אחד את
השני במבט שלהם לעוד מספר רגעים ובסופו של דבר הוא הושיט לה את
היד שלו. היא הביטה בכף ידו הקטנה ואז בחזרה אל עיניו. היא
הסתכלה לו עמוק בעיניים - והבינה.
כעת היא הבינה הכל.
היא הבינה היכן היא נמצאת ולמה, היא הבינה שכל פרט קטן וכל רגע
במקום הזה נוצר כדי לפגוע בה - כדי לענות אותה. היא הבינה שהיא
צריכה לעקוב אחרי הילד הקטן שעמד מולה - והוא יוביל אותה אל
מחוץ לבית.
אך האמת הנוראה מכל שהבינה, היא ששם הכל יתחיל מחדש...
היא תעבור את הסיוט הזה כל פעם מחדש, ותרגיש את אותו פחד, אותו
עצב, אותה אשמה... אותו כאב. היא תייחל למוות כל פעם מחדש, אך
הוא לעולם לא יגיע... היא הייתה חסרת אונים... והיא ידעה את
זה.
היא הושיטה לו יד רועדת וניסתה לאחוז בו.
לאט לאט היא קמה לרגליה - ושניהם החלו ללכת, יד ביד... כמו
תמיד.
וכמו תמיד הוא הוביל אותה, כדי שתבין את מלוא עוצמתו של המקום
שבו היא נמצאת.
היא הבחינה כעת בכל הסובב אותה... איכשהו מתוך ענן הכאב שאפף
אותה, היא הבחינה בכל פרט קטן;
בדלתות השבורות, ברצפה הסדוקה, בקירות המפוררים ובדם היבש. אך
יותר מכל הבחינה בתמונות. תמונות המשפחה שכל כך אהבה. לא
נעלמו, לא נשברו... שלמות לחלוטין. אך שונות... התמונות שראתה
לא היו אותן תמונות - הן היו מעוותות... כמעט אותו דבר, רק
עצובות... עגומות. וכל תמונה הייתה יותר נוראה ומחרידה
מהשניה.
העולם שלה, עולם של שמחה ואהבה, האמת שלה - עוותה למשהו קודר
ומחריד.
הם יצאו מדלת הכניסה שם היא עזבה לו את היד ונתנה לו להמשיך אל
השער.
מבטה נע אל הגינה, אל בית הרפאים שחשבה לביתה, אל הילד הקטן
שחשבה למלאך השומר שלה - עומד ליד שער עץ חלוד ומתקלף. היא
הייתה מרוקנת לחלוטין כעת... כלום כבר לא היה משנה. היא עמדה
לוותר, עמדה להתרסק על השביל מחוץ לבית ולהישאר שכובה שם לעד.
השליח ידע את שהרגישה וסימן לה להסתכל לשמיים.
היא הסתכלה אל השמיים, ובענני הסערה השחורים-אדומים - מצאה את
מה שחיפשה.
זה לא היה עולמה שלה. זהו לא הבית שלה, לא הגינה שלה. ואלו -
לא היו הבנות שלה...
זו הייתה נחמה קטנה ועלובה לעומת הכלל. היא עמדה במקום האיום
ביותר שיכלה לדמיין, מקום שנוצר מתוכה, מתוך הרגשות שלה, משחק
בו אין לה שום שליטה על הקורה - בו כל פרט נוצר אך ורק כדי
לפגוע בה ולענות אותה עד אפיסת כוחות. שוב ושוב ושוב...
נחמה עלובה בהחלט...
אך בדיוק מספיק כדי לגרום לה לצעוד עוד מספר צעדים עד לשער.
הדמעה שכל כך רצתה זלגה לה כעת על הלחי.
וכך החלה לצעוד שוב לעבר חלום הבלהות שהיה הנצח שלה, מנסה לשער
כמה פעמים כבר עברה את הסיוט הזה וכמה פעמים עוד תעבור אותו...
ניסתה לחשוב האם אי פעם תוכל לתפוס את האמת של המקום הזה...
חיוך קטן הופיע על הפנים שלה - חיוך מריר וציני.
היא לעולם לא תבין... לעולם לא תברח.
זו האמת שלה כעת - העובדה שזו לא המציאות כשם שהכירה אותה לא
הייתה משמעותית.
השליח כבר עמד לצד השער, מחכה לה. היא לקחה נשימה עמוקה
והמשיכה לפסוע עד שעברה אותו.
השער החל להיסגר. כעת היא שמעה בבירור את הצירים החורקים
וגילתה להפתעתה שידעה את היבוא כאשר השער ייסגר לחלוטין. היא
החלה לרעוד ועצמה את עיניה מהפחד, כשלפתע הרגישה את ידו של
השליח בידה.
השער נטרק. היא פקחה את עיניה...