לחיה, על ההשראה.

"תכתבי", הוא אומר לי," שהכל בסדר.היום כבר לא מתים מאהבה".
אני מסיימת את המכתב ויהושוע, הבעל של חיה, שואף את הטבק
שהבאתי לו מסבא שלי כאילו לא עסקנו בדיני נפשות רגע קודם.
וחיה נכנסת; "נעמה"- היא אומרת לי, "הניחי לספר. לא טעמת כלום
היום".
עוד יומיים אני כבר לא אהיה בארץ הזאתי...

"איך שעולמות מתמזגים", יהושוע אומר בפעם האלף ומוסיף צקצוק
עצוב.
"אני אתגעגע לילדונת", אני שומעת את חיה לוחשת לו.
אם הם היו ההורים שלי, הוא היה מחבק אותה כעת. והיא הייתה
בוכה. אבל יהושוע וחיה באו ממקום שלא בוכים  בו.
אני מוסיפה לקרוא עוד כמה עמודים של "אהבת שאול" וחושבת על
יונתן. יהושוע יודע על מה הוא מדבר.
הנה- אני לא מתה מהאהבה.
זה רק האהבה שאולי תמות לי פתאום.

את יונתן הכרתי דרך יהושוע.
את יהושוע הכרתי דרך חיה.
את חיה הכרתי דרך נהג מונית שלקח את שתינו. חיה- אישה קטנת
קומה ויפה, פניה למודי קמטים, בקשה ממני שיחת טלפון כדי
שיהושוע, בעלה, יבוא לקחת אותה מבאר שבע לקיבוץ  "כי את יודעת
מיידלע, אין בשעה כזו אוטבוסים, וגם הטאקסי שוכחים שיש להם עסק
עם קיבוצניקית ומבקשים מחיר מופקע"
אני חייכתי, הסברתי לה איך משתמשים בצעצוע והמשכתי לבהות
בחלון.
בשיחה הראשונה היא לא הצליחה לתפוס את יהושוע. רק אחרי שהפצרתי
בה לנסות שוב נאותה לקחת את הפלאפון מידי ולהתקשר לבית של
משפחת ארבל.

("לנסות את מזלה שם" כך תספר לה חיה לימים, כשישבו בביתה
בקיבוץ וישחזרו את הפגישה הראשונה שלהן לאוזני יהושוע ויונתן,
והוא אכן היה שם; יונתן קורא לו יהודה עמיחי והם מנתחים את
המילים ביחד.)

עד שהגענו לבאר שבע, הספקתי לספר לחיה על משפחתי, על הלימודים
שלי, על ההתאוששות  מאמיר ששבר לי את הלב, על האהבה שלי למילה
הכתובה.
מהנהג בקשתי לעצור ליד  הרמזור שקרוב לאוניברסיטה ואיחלתי לו
ולחיה כל טוב.
אני זוכרת שעברה בי מחשבה שחבל שלא אוכל להיות עם האישה הזו
בקשר. בו בזמן התחלתי לארוז את עצמי לירידה, לוודא שלא שכחתי
דבר.
"נעמה", שמעתי אותה קוראת בשמי, "איזה לב טוב שיש לך. תשאירי
לי את הכתובת שלך. אני רוצה לשלוח לך ספר שכתבתי."
ואני בקשתי סליחה מהנהג,  על שיאלץ להמתין מעט ברמזור, וקרעתי
חלק מהדף של הסילבוס שהיה לי בתיק, כותבת מהר מהר את השם
והכתובת, מוודאת עם חיה שהכתב המתרגש שלי ברור לעיניה.
חיה הודתה לי בהרכנת ראש המיוחדת שלה: "להשתמע, מיידלע" ופתאום
הייתי לבד עם עצמי במעבר חציה. מחזיקה תיק כחול וחצי סילבוס של
קורס בסטטיסטיקה.

הרהרתי בפגישתנו זו עוד ימים מספר ואחר חדלתי. כדרך כל
המאורעות שככו גם פניה של חיה בזיכרוני עם הזמן.

את הספר של חיה קבלתי אחרי חודשיים בערך. במעטפה לבנה עטופה
במעטפה חומה. בדף הראשון של הספר הוסיפה: לך, נעמה, שהנסיעה
בחברתך אכן נעמה, באיחולי כל טוב, מחיה. ונקדה את ה "מ"
בחיריק.
לקח לי שנה וחצי, אהבה, מוות, מעבר דירה, עד שכתבתי לה בחזרה.
ואז קבלתי מכתב קצר ממנה: בואי לבקר מיידלע.  





בכניסה לקיבוץ חיכה לי אופנוע עם בחור (ככה יהושוע היה קורא
ליונתן ולאופנוע שלו: "זה לא אופנוע, זה מפלצת")
"נעמה הנעימה" והיה לי נדמה כאילו יש בקולו מן הזלזול. ומיד
הצטערתי שלא חפפתי את שערי בגלל החורף וכעת על האופנוע, קרוב
אל יונתן שאז עוד לא ידעתי את שמו, יהיה לי ריח של, מקסימום,
סוכריית טיק טק לא מוצלחת בטעם תפוז.
"אני אקח אותך לחיה, אבל אל תגלי לה שאני באתי ולא יהושוע. הוא
עומד לנצח את סבא שלי בשח-מט אז התנדבתי. תגידי נסעת כבר פעם
על חיה כזו. איך את מתכוונת לעלות על  האופנוע עם השמלה הזו
תגידי בלעת את הלשון או מה?"
לא ידעתי מי זה יהושוע, או מי הסבא של הבחור ומאיפה הוא קבל את
הקול המטריף הזה ולמה הוא מדבר כ"כ מהר.
"זה לא שמלה זו חצאית". עניתי. בולעת את הגושים האלה של
ההתרגשות. ממשיכה לעמוד זקופה.
והוא חייך. "אז תקפלי אותה קצת וקדימה. לחבק את יודעת?" ולא
חיכה שיהיה לי נוח ודהר.

(אחרי כמה חודשים, במרווחי האינטמיות שיווצרו בינהם, יספר לה
כמה כעס ואח"כ צחק (והסמיק) לעצמו במקלחת לנוכח ההתנהגות
המאצ'ואיסטית שהפגין כשדהר בקיבוץ כאילו נוסע באיילון. וגם
"כמה להגתי בלי שאפילו טרחתי להציג את עצמי, יאמר לה, בטח חשבת
שאני קיבוצניק מגוחך וחסר נימוס". "וסקסי וכבר רציתי לחבק אותך
מאחורה על האופנוע הענק שלך ולעשות בך עוד כל מיני דברים"- היא
תוסיף. והם יצחקו.)

סבא איפה יהושוע? צעק יונתן לחצר מטופחת. הוא נצח אותי ורץ
לספר לחיה שמעתי קול עונה מהבית ואז ראיתי את סבא של יונתן.
"את בטח נמה" הוא אמר ונבלעה לו ה-"ע" של שמי. "אתה בטח סבא
שלו" עניתי בתשובה, מדגישה את השלו."נו, נו, יונתן שלי בטח עוד
פעם שכח להציג את עצמו. ועוד לא הייתי יודעת כמה אהבה יש
ב"יונתן שלי" שלאט שאול ארבל, סבא של יונתן ארבל.
טוב, את כבר יכולה לרדת, הסיט יונתן את הנושא. הם גרים ממש פה
והצביע על בית אחר ולא עזר לי לרדת.נשק לסבא שלו על המצח ונכנס
הביתה.

("אני חושב שנעמה בלבלה את יונתן שלי כבר מהרגע הראשון" היה
שאול אומר ברוך ליהושוע וחיה על המרפסת שלהם או שלו כשכבר
היינו יוצאים, יונתן ואני,  ויהושוע היה משיב: "נמה לבלבה את
יונתן שלך" ולפעמים היה מוסיף: "נמה שלי" וחיה הייתה אומרת:
קוראים לזה אהבה. ואז הם היו מנסים את הטבק של סבא שלי שכבר
היה מת איזה זמן.)

"אז כבר הספקת להכיר את  יונתן, מה? בואי מיידלע. תכנסי. תשתי
משהו.  לפחות ליהושוע יהיו פנים שמחים לאחר שניצח את שאול אני
חושבת שזו פעם ראשונה שזה קרה" - הוסיפה חיה בלחישה לאוזני
בלבד. "יהושוע תכיר", הכריזה עלי חיה, "זו נעמה- זוכר שספרתי
לך".
אני חושבת שהוא היה גדול כמו חדר כשהוא קם למולי. את היד
שהושטתי ללחיצה הוא נישק."אם נכנסת ללב של חיה שלי את אור רצוי
ומבורך בבית הזה", קדם את פניי. ואני, שרציתי להיות חלק
מה"שלי" ששמעתי כ"כ הרבה פעמים בחצי שעה אמרתי: "הבנתי שניצחת
את סבא של יונתן". (כי עוד לא ידעתי שקוראים לשאול שאול)  מנסה
להתחבר ללבביות שזרמה מהם. והוא כתודה על התייחסותי החליט שאני
לא יוצאת משם לפני שאני לומדת מהלך אחד או שנים בשחמט.

(בחורף האחרון שלה שם יהושוע כבר יוסיף "שלי" לכל "נמה" וייתן
לה לנצח אותו כשהיא תהיה עצובה מדי- כי בד"כ הייתה טובה מספיק
להתאמץ לבד. ויספר לה על הזיכרונות שלו מהשואה ויקשיב לגעגועים
שלה ליונתן. והיא תדע שהוא גם מתגעגע אליו. והיא תקרא לו
מ"יהודה עמיחי" ותתאהב ביונתן שוב ושוב עם כל דף שתהפוך)

כעת בואו לאכול- קוראת לנו חיה ואנחנו מתיישבים לשולחן עץ יפה.
יהושוע בנה אותו, היא אומרת כשהיא רואה אותי מלטפת את העץ.
את הקטנה בבית? יהושוע שואל אותי
אני הבכורה, אני עונה לו. ויש לי עוד 6 אחים. ואני מחייכת חיוך
שלימים יונתן יגיד לי שזה חיוך הוא מוכן להרוג בשבילו.
אז תהיי הקטנה שלי- הוא אומר. וחיה מיד נוזפת בו: "אל תפחיד את
הילדה"
"אני לא מפחדת, חיה, זה כייף.  אני אהיה הקטנה שלך ואני לוחצת
יד ליהושוע. אפ פ'ם לא הייתי הקטנה של מישהו". והם מחייכים.

(ויהושוע יספר את זה לשאול ושאול ליונתן ויונתן יקרא לה ככה
בכל פעם שיעלו השדים מרבצם או כשתהיה בינהם שעת חסד: "נמתי
קטנתי")

"חיה איזה אוכל טעים, אני קוראת ".וכבר מבינה שאין להם ילדים.
וחיה מאיצה בי לאכול עוד ועוד. "את רזה מדי-ככה" יהושוע אומר.
ואז מתבדח על חשבונם: "את יודעת שאני וחיה ניצולי שואה, אסור
להשאיר אוכל בצלחת" ואני חושבת לעצמי שסוף-סוף לא מעירים לי
שאני אוכלת כמו בן.
"בואי נשב בטרקלין", אומר יהושוע לאחר שחיה מסרבת לעזרתנו
במטבח.

(יומיים לפני שתעזוב, תקרא ב"אהבת שאול" שקנה לה יונתן איך
איזה איש התעקש לקרוא לסלון "טרקלין" ותיזכר בערב הראשון
בקיבוץ)

"חיה ספרה לי שאת דתייה". הוא אומר לי. ואני מהנהנת. "זה מוזר
את יודעת. אנחנו לא מאמינים שיש אלוהים, אחרי כל מה שעברנו
ופתאום את באה לחיים שלנו מעולם שתמיד גינינו".
"אתה לא צריך להתנצל יהושוע". אני עונה לו, "אני יכולה להיות
רק נעמה בשבילך. אני לא חלק מהקונספרציה, אתה יודע..." והוא
מחייך.
"ידעתי שהיא לא טעתה בך", חיהל'ה שלי. הוא ממלמל כאילו לעצמו.

(באותו הלילה, במיטתה בדירת סטודנטים ישנה, תחשוב למה זכתה
בכל היחס הזה- בסה"כ 2 שיחות מהסלולרי שלה.לא עניין גדול.
ויהושוע יסביר לה, באחד הלילות שנשארה אתו כשחיה הייתה בפגישות
שלה בתל אביב עם "מועצת-חכמי-אגודת-הסופרים-או-משהו-כזה", כך
היה מכנה את החברים שלה, שחיה התאהבה בנשמה שלה. בעיניים שלה.
בדיוק מה שיונתן אמר עלייך לסבא שלו, "את יודעת נמה שלי, אנחנו
מרכלים עליכם לפעמים" ויקרוץ לנעמה בעין שמאל. עין ימין שלו
נשארה תמיד פתוחה. ונעמה תספר ליונתן איזה פעם שהיא חושבת
שהעין הזו תמיד פתוחה כי הוא שומר על חיה ויונתן יענה לה
ביובש: " העין שלו תמיד פתוחה כי עקרו לו אותה בשואה והעצבים
שלו נדפקו שם אז זו רק זכוכית ואפילו לא עין ובטח לא כל
השטויות הרומנטיות שלך". אז חיה, אחרי שתבלה לילה ארוך עם נעמה
בדמעות על יהושוע ועל כמה הוא גיבור, תבקש משאול שיזרוק איזו
מילה ליונתן שיהיה עדין עם הילדה. ולא ינחית עליה את הבשורות
העצובות האלה.)

בערך בשמונה יצא האוטובוס האחרון ויהושוע לקח אותי לתחנה.
"נהנתי אתך כמעט כמו עם יונתן" אמר לי יהושוע בשקט.וחיבק אותי.
כשהגיע האוטובוס התעקש לשלם עלי לנהג: "חיה השביעה אותי", הוא
אומר ולא עוזרות כל ההתעקשויות שלי.
"תבואי עוד..." הוא צועק ומנפנף בידו.
בטח אני אבוא. אני עונה לו בראשי ומחזירה נפנוף.
ובקרתי אצלם עוד כמה פעמים. את יונתן לא ראיתי חודשיים אולי
יותר. אח"כ התחילה תק' המבחנים. והם אמרו שיחכו בסבלנות. מדי
פעם היו קופצים לב"ש- חיה בדרכה לת"א ויהושוע בדרכו אלי
ומביאים לי מיני מאפה או  מצעים עם ריח של כביסה נקיה.
ואשר לי- הסידור הזה היה מוזר עבורי: שני אנשים טובים שאמצו
אותי כבת. מייחלים למוצא פי: חיה באצילות שלה ויהושוע
ב"דוביות" של נכד ראשון.
ואז הגיעה סוף תק' המבחנים ואני התכוננתי לבלות את החופשה
שנותרה אצל ההורים במושב בצפון. ברכבת לחיפה פגשתי אותו.
התיישב לידי בחוסר נוחות- שני אנשים שמכירים אחד את השני אבל
אין להם מה לומר.
"יונתן", אני רוכנת, לוחשת אליו, "אתה לא חייב לשבת לידי, אתה
יודע. אני ילדה גדולה ויודעת באיזו תחנה לרדת".יונתן שתק
"מה קרה, בלעת את הלשון?" אני מנסה להצחיק אותו, להזכיר לו את
הפגישה הראשונה שלנו
"לכל הנוסעים שלום רב, תחנה הבאה קריית גת, הנכם מתבקשים לא
לשכוח...."
"זו התחנה שלי", יונתן אומר וכאילו מתעורר מחלום. קם והולך
לעבר הדלת.
אני שוקעת אחורה ויודעת שאין לי על מה להצטער, כך או כך אין לי
סיכוי אצל אחד כמוהו
פתאום הוא מולי שוב: "נעמה" הוא אומר "אני לא מפסיק לחשוב
עלייך"
ואז הלך באמת.

(שאר החופשה הייתה הזויה ומייגעת. בשיחות הטלפון שלה עם חיה
ויהושוע, שמו של יונתן לא עלה ולו פעם אחת.  רק יהושוע,
בהתכווננות שלו אליה שאל: "מה מטריד אותך נמה קטנה שלי"? והיא
נפנפה עם ידה כמו לסלק זבוב טורדני: "זה שום כלום, יהושוע, אני
פשוט עייפה עייפה עייפה" ואז היא תאמר: "נשיקות, ואני כבר מתה
לחזור לדרום לבקר אתכם קצת"
ליהושוע יש הפתעה בשבילך, מיידלע, אומרת לה חיה ויהושוע צועק
"זה משנינו" ו"מחכים לך בבית"
מחכים לך בבית... מחכים לך בבית... כמה מתוקות המילים. רק אימא
שלה מנערת אותה: "נעמה את לא מתנהגת בחכמה. אני לא יודעת במה
הם שוטפים לך את הראש אבל לפחות אל תהיה כ"כ תמימה. אף אחד
בעולם (והיא אומרת את זה בהטעמה) לא עושה טובות, זה ברור?
וילדה בגילך,  פחחח, מה ילדה, את כבר בחורה, צריכה להסתובב עם
חבריה צעירים לא במושב זקנים....".
אף פעם לא הבנתי את הילדה שלך, היא תגיד לאבא בלילה ונעמה
שומעת. הילדה שלך, נמה קטנה שלי. מחכים לך בבית. אני לא מפסיק
לחשוב עלייך. שייגמר השבוע הזה. שתירדם....)

"תעני לטלפון, נעמה. זה אמיר"
אמיר? אני שואלת, תמהה מה מביא את הבחור שהיה חבר שלי בשנתיים
האחרונות והאכיל אותי קש בכפיות להתקשר.
"נעמה? מה שלומך? הכל בסדר?" אמיר שואל
"מה אתה רוצה?" אני לא מפגינה מידה רבה של סבלנות
"אמממ. טוב, את לא צריכה להיות כ"כ נחמדה אליי".
"בגלל זה אני לא, ואני קצת ממהרת אמיר, אז תגיד לי מה אתה
רוצה".
יש למיטל יומולדת היום בערב. נוסעים לתל אביב למועדון קריוקי.
מסיבת הפתעה. רציתי להודיע לך. תבואי?
תודה אמיר, אני עונה, הפעם בשקט. יודעת שאם הוא לא היה מתקשר
אפחד לא ממש היה טורח להזמין אותי. והוא משתלט על רגע החסד
שנתתי לו, על ההפוגה בתוקפנות שלי ומציע  לאסוף אותי בשמונה.
"אני אחכה לך", אני עונה. ומנתקת.

(כשתספר ליונתן ערב אחד כמה מזל היה שהסכימה להקשיב לאמיר עד
הסוף ולא נתקה את השיחה הוא ישיב לה "כמה אני מודה לו על
שהזמין אותך למועדון בערב ההוא וכמה אני שונא ומקנא בו שנשם
אותך והכאיב לך ושאהבת אותו כ"כ)

"את יפה באופן מפתיע"- אמר לי אמיר בדרכו הבוטה כשנכנסתי
לאוטו
"המכנסיים שלך כמעט משכנעים שאת מסתירה בהם משהו חשוב."
"אצלך לא משנה איזה מכנסיים תלבש, זה לא ישכנע שיש לך משהו
חשוב, אם אתה מבין למה אני מתכוונת"- עניתי לו.
"נא נא נא" - עיווה את פרצופו אליי ובהמשך הדרך נהג בי
בנימוס.
כשהגענו לקריוקי, כבר היו שם כל החבר'ה, בוחרים שיר להופיע בו.
אני ישר הזמנתי לשתות מיץ תפוחים מוגז, ולאחר הקשקשת הרגילה עם
החברים, ישבתי לבדי על הבר. ואז אמיר מתקרב- "אני מתגעגע אלייך
ילדונת" ואני ידעתי שהוא מתכוון שלבד לו מדי ואין לו מישהו
שמוכן ל סבול את השיגעונות שלו כמוני.
"טו לייט דרלינג", אני עונה לו ומטעימה את ה"ררררר" של
הדרלינג.
"כאילו שיש לך משהו יותר טוב", הוא יורה בארסיות. "תפסיקי
להתחפר בחלומות של עצמך, מה??"
והלך בלי שאוכל לחשוב על משהו מספיק שנון להחזיר.
וראיתי אותו מנסה מזלו אצל כל מיני במועדון, שם עלי עין מדי
פעם, לא שהיה צורך.. עוד שניה והייתי נרדמת על הבר. רק שפתאום
שמעתי את המנחה של הערב מכריז: את השיר הראשון הערב יבצע
ג'וני, הוא מבקש להקדיש אותו לנעמה שמרוחה על הבר, נעמה את
מוכנה? מבעד לערפולים שלי שמעתי את שמי. כמובן שקמתי מיד
ותהיתי איזה תעלול אמיר מכין עבורי כעת.
המוזיקה התחילה לנגן ואז ראיתי אותו.


Ain't no sunshine when she's gone

it's not warm when she's away

Ain't no sunshine when she's gone

And she's always gone too long anytime she goes away.

Wonder this time where she's gone

Wonder if she's gonna stay

Ain't no sunshine when she's gone

and this house just ain't no home anytime she goes away.

והקול הזה שלו המחשמל.
ואמיר שמסתכל עלי וכל החברים שלי.
אני רק זוכרת שכולם מחאו כפיים ואז ידיים גדולות חבקו אותי
"נמה לא צריך להיות עצובים יותר, אני פה עכשיו"

(כשיצלחו את התקופה הראשונה של הגישושים בקשר, עוד יפקדו את
המועדון הזה פעמים רבות, ישירו יחד או אחד לשני, אז יספר לה
יונתן על הדרך בה גילה כי היא נמצאת שם: "ראיתי עם יהושוע
תוכנית על זנים נכחדים של פרחים. ככה צפינו בשקט ופתאום הוא
פנה אליי: "אתה יודע, יונתן, הדבר היחיד שממנו אני חושש זה
להגיע ליום המוות ולחשוב שלא לקחתי את כל הזדמנויות שיכלו חיי
להעניק לי" ואחר פנה ממני והלאה והמשיך לצפות כאילו שוב אינני
שם לידו. ואני ידעתי שאין לי עוד מה להסתיר מהאיש הזה" ימשיך
יונתן ללחוש לנעמה. "איפה המס' שלה? הוא ישאל ויהושוע יחייג
בשבילו לביתה שם יגיד לו גלעד, אח של נעמה: "היא נסעה לקריוקי
בת"א" "ואני מיד לקחתי את האופנוע שלי" יספר לה יונתן "ודהרתי
לת"א. ומכיוון שהיית במועדון קריוקי המוכר ביותר, לא היה לי
כ"כ קשה לזהות אותך מרוחה על הבר וידעתי בהתפעמות מטורפת שאת
ההזדמנות הזו אני מתכוון לקחת בשתי ידיים ")

"ירח מר זה ביטוי הכי מפגר שיכול להיות" אמר יונתן כששכבנו על
הגב במרפסת של הדירה שלי.
"אולי זה מר ירח כאילו ירח מכובד או שזה כינוי לירח שהיה בלילה
בו קראו דברים קשים" ניסיתי להסביר לו.
ואז הוא ספר לי על ההורים שלו.
"אני לא זוכר שום דבר באמת מכל מנה ששיתפתי אותך. זה רק
מהסיפורים של סבא שלי וחיה גם משלימה לי חלקים בפאזל הזה" הוא
אומר בטון קפוא.
אבל העיקר שאת פה עכשיו.ואז הוא מחזיק בידי ויורדים למטה
ונוסעים על האופנוע שלו דרומה.
"יונתן, לאן?" אני צועקת לו באמצע הנסיעה. "רק תחבקי אותי" הוא
צועק בחזרה. עצרנו באיזה בית קפה מסעדה ולאחר ששבענו והצטיידנו
הוא המשיך בנסיעה שלו עד שהגענו למקום קסום.

(עוד ימים רבים תהרהר בפיסת המדבר ההיא ולא תזכור את שמה ולא
תזכור את הדרך ע"א שתנסה למצוא אותה יחד עם חיה ושאול
ויהושוע).

"יש כמה דברים שאתה צריך ללמד אותי יונתן" אני  אומרת לו.
והוא מספר לי על העולם שהספיק לראות ועל כל מיני תיאוריות על
יקומים מקבילים ותרופות שאפשר לרקוח מצמח שגדל ליד המקום בו
ישבנו ועל סולפיזם ועל שרדינגר ועל אהבה ששטה לו בתוך
הורידים.
"עכשיו את מלמדת אותי משהו" הוא מבקש ועובר לשבת מולי.
אז למדתי אותו מה הטעם של השפתיים שלי. ואיך הידיים שלי מנגנות
עליו. ואיך הריח שלנו מתערבב טוב ביחד.
חזרנו לדירה שלי רק בבוקר וליונתן נתתי ללכת אחרי ששתה קפה
שחור ונח חצי שעה.
שאול ויהושוע אמרו שרק מאותו לילה הוא התחיל לחיות.



(כשתבוא שוב לבקר,ויהושוע וחיה יראו  לה את המיטה והשידה
והארון מעץ דובדבן שבנה עבורה ויעמדו בחדר שהקצו עבורה לכשתבוא
לביקורים שלה שנעשו תכופים-ככה גם תהיה לך פרטיות עם יונתן-
תלחש לה חיה,  תספר להם שמבחינתה היה לה די בערב הזה אתו.
בלילה הקדוש ההוא.ואם לא היה נותן יותר- לא הייתה מבקשת, ושאין
לה ספק שמשהו רע הולך לקרות כי לא יכול להיות שיהיה לשני אנשים
כ"כ טוב ויהושוע יגיד לה שהסיבה היחידה שהוא לא מבסוט מזה שהיא
ס"ט (גם בשיחה הזו תיזכר כשתקרא "אהבת שאול") זה האמונות
הטפלות שלה.והיא חייבת להיפטר מהן דאאאחוף. ובהלה סמויה תתגנב
לקולו וללב)

שקט, שקט כולם "יונתן מתפרץ לבית של חיה ויהושוע וכולו אור.
בואו לטרקלין, הוא מבקש ומחווה קידה לעבר הסלון שלהם.
הכנתי משהו לנעמה, יהושוע אתה תאהב את זה. אנחנו כבר יוצאים
חודש.
את יושבת קטנתי? הוא אומר לי ואני  נרעדת. מה עוד יכולתי לבקש
בחיים.
זה של יהודה עמיחי, הוא מקדים, זה חלק ג' בשיר הראשון בספר הזה
שקניתי לך ואני רואה שהוא מתרגש יונתן.
ואז התחיל לדקלם. בקול הזה שלו שתמיד עושה אותי רעבה. (פעם
יהושוע אמר לי שבטח אני גלגול של ילד שמת בשואה עם התאבון שלי
וחיה מיהרה להוסיף: "בלי עין הרע")

"תמיד את שוכבת
על עיני.

בכל יום של חיינו יחדיו
קהלת מוחק שורה מספרו.

אנחנו הראיה המצילה במשפט הנורא
נזכה את כלם!"

ואז נעצר. מחפש את העיניים שלי להיאחז בהם. אני יודעת שאם
היינו רק שנינו היה אוכל לי את הריסים את האף. יהושוע מחה דמעה
וחיה מחאה כפיים. בראבו מידלעך. היא קוראת ואני רצה לנשק קודם
אותה ואת יהושוע שאלמלא הם לא הייתי מכירה את יונתן לעולם.

(לימים,יקדיש לה כל שיר ואות ותו מהספר ההוא במהדורה דו
לשונית של יהודה עמיחי, והם יפרשו את כל ביטויי האהבה שם
וילחינו מנגינות למועדפים שלהם.והיא תכתוב לו שירים שהיא חברה
בעצמה והוא יבטיח לה עתיד מזהיר ושגם  לקטנתו יהיה ספר משלה
"שיתקנאו בו אוהבים כמונו בעוד כמה דורות." כשנעמה תלמד את כל
השירים (גם באנגלית) בע"פ-יונתן כבר לא יהיה חלק. יהושוע והיא
יחלקו את הרגעים הכואבים בגילוי הצד האפל של האהבה שיהודה
עמיחי פרט למטבעות לשון ויבכו ביחד)

אז מה, נעמה, אתם שוכבים? זרק לי אמיר אחרי התפילה ביום שישי
אחד שעשיתי במושב כשיונתן היה במילואים.
רק אם אני מבקשת מאוד יפה, בד"כ הוא לא מסכים, אתה בטח
מבין.... אני עונה לו בציניות ומחפשת את אבא שלי  לחזור אתו
הביתה
את אין לך אלוהים את. הזהירו אותי מפנייך, אני מודה. אמרו לי
"זאתי אין לה אלוהים" אין לך אלוהים נעמה,מה? והיה מרוצה
מהחרוז שחרז לעצמו.
אמיר, לחשתי בצעקה, תקשיב ותקשיב לי טוב כי זו פעם אחרונה שאני
אדבר אתך בחיים: יש לי אלוהים. שומע? יש לי אלוהים! רק אלוהים
יכול לעשות לי כזה מערוף ולהביא לי את יונתן. והסתובבתי ללכת.
אהה, הוא המשיך להקניט, אז קוראים לו יונתן. יונתן הקטן רץ
בבוקר אל הגן... הוא זמזם לעצמו בדבקות יתרה ואני, שכבר עשיתי
כברת דרך ממנו והלאה, חזרתי בריצה על נעלי העקב המטופשות שלי
והעפתי לו סטירה. רק אחרי מלמל סליחה הלכתי וחמתי עוד בערה בי
להשחית.

(אז מה? תשאל אימא שלה "את לא מתכוונת להכיר לנו את החתן
שלך?" ונעמה תמשיך לאכול בשקט את המנה הראשונה של סעודת השבת
ההיא. "אימא מדברת אלייך"  תטרח אחותה הקטנה לעורר אותה,
ונעמה, תנשוך את השפתיים, תזכור איך הבטיחה ליונתן לא להתרגז,
לא לריב אתם בגללו. "מה את בוכה עוד פעם?" עכשיו אבא שלה שואל
והיא קמה מהשולחן: "נכנס לי משהו לעדשות" היא תגיד ותסתגר
בשירותים איזה רגע.
אחר כך תצא, מעט מאוששת, מעט חרדה: "אימא, אבא, אני יודעת שאתם
עלולים לא לאהוב את יונתן (תוסיף בלב: 'שלי') כי הוא לא בדיוק
החתן שרציתם בשבילי. אני אביא אותו שבת הבאה אם תסכימו, אם הוא
יוכל" ואחר לקחה נשימה עמוקה ולגמה מהר מהמים של אפרת, אחותה
הקטנה, שבדרך כלל לא סובלת ששותים לה מהכוס והפעם שתקה. מבינה
את גודל ההכרזה שגרמה להוריהם להסתכל אחד בשני וסופסופ לא
להגיב)

"תגידי אז יש סיכוי שבכלל נפגש" יונתן אומר לי ואני שומעת אותו
מתעסק עם הקפיץ הזה שעושה לו שרירים בזרועות.
"אתה כועס" אני אומרת.
"למה את חושבת?" יונתן שואל
" כי תה מתעסק עם הקפיץ הירוק הזה" ואז יונתן צוחק קצת בשקט
ואומר לי "קטנטונת- את יודעת, אני פשוט מתגעגע. לא ראיתי אותך
כמעט שבוע ואני מטפס על קירות" ואני  מבטיחה לו  " רק עוד
יומיים, יונתן, יפעת וחזי באו במיוחד בשביל שנסיים את הסמנריון
המגעיל הזה" ויודעת שבטח עובר לו בראש שהקדשתי לחבר'ה האלה
יותר ממה שהקדשתי לו "זה לא להם, יונתן, זה ללימודים" ואנחנו
מנתקים את השיחה כשקצת מעיק בגרון.
"מה הבעיה מותק," אומר לי חזי "נסיים מהר את הבלאגן  להיום
ואני אקפיץ אותך לבחור. עוד רבע שעה פחות רבע שעה אני לא אמות
מחוסר שינה" ככה חזי מבטיח לי ובולע פיהוק שעלול להטיל ספק
בהצעה הנדיבה שלו.
"חזי יו אר דה בסט"  יפעת אומרת לו ומדביקה לו צרפתית ולי ישר
עובר בראש איך יכול היה להיות מושלם אם גם יונתן ואני היינו
לומדים יחד וכמה אני אוהבת אותו.
בערך באחת  בלילה  הגענו לקיבוץ ואני ראיתי אור מהחדר של
יונתן.
"חזי יו אר דה בסט" הודתי לו בשפה של יפעת חברה שלו ונשקתי לה
לשלום.
אחר כך על בהונתיי, נכנסתי לחדר בלי לדפוק. יונתן היה שם רדום.
עדיין בבגדים של היום. בידו השמאלית היה עפרון שעוד רגע נשמט
מבין אצבעותיו ותחתיו דף מקומט בטח כשהסתובב בשנתו.
ואני, שרגע קודם עוד רציתי שיחבק ויפנק אותי פתאום כל מה
שרציתי זה לראות אותו ישן ושיהיה לו נוח. אז כיביתי את האור
והשארתי רק את מנורת הלילה שקניתי לו. לקחתי את העפרון מידו
והורדתי לו נעליים, אחר משכתי מתחתיו את הדפים וכיסיתי אותו
בשמיכה, ישבתי על הרצפה והתחלתי לקרוא את מה שכתוב שם:
נמתי קטנתי.
את בטח צוחקת עם החברים שלך שם, או רוכנת על המחשב הדפוק הזה
בדירה שלך מקלידה את מה שהחלטתם להעלות על הכתב (הלוואי שהייתי
מקלדת) תגידי כבר התייבשו לך העדשות בעיניים? כבר החלפת
למשקפיים שלך שאת שונאת? תגידי ילדה שלי את חושבת עלי עם כל
נשימה שאת לוקחת?
אני הזמנתי את אורנה וחגי ורחלי ועדי לחדר שלי כדי לראות סרט
כשאמרת שגם הערב לא נפגש ואז התקשרתי כדי לבטל את כולם כי אני
עייף וגם בטח הייתי יוצא לא נחמד איתם כשכל מה שיש לי בראש זה
האנשים שאת נמצאת איתם ולא איתי.
ואז הבנתי, (ולא שלא ידעתי קודם רק שהיום זה הכה בי במין ודאות
מסחררת כמו אותו ערב שראיתי אותך בקריוקי וידעתי, זוכרת?) אני
רוצה להיות אתך כל רגע שאפשר, לפחות לדעת שאת בחדר ליד, מתקלחת
במקלחת של שנינו נרדמת עם בגדים במיטה של שנינו. חוזרת
מהלימודים לבית שלנו. רבה איתי במטבח הקטן שלך ושלי ומבשלת לי
שם דברים ועושה בי כל מיני דברים אפלים (מה את מחייכת?)
נעמה אני רוצה להתחתן אתך.
תודי שמקורי מצדי להציע במכתב אבל להגיע אלייך לא רציתי כי
נשמעת עסוקה אז גם לגזול ממך זמן....
ניחשתי שהמילה אחר כך הייתה 'טלפון'  אבל אז הכתב שלו הפך בלתי
קריא ובאיזשהו שלב כנראה הוא נרדם ולא הספיק להשלים את
המכתב.
אז הורדתי נעליים, הורדתי עדשות, נצמדתי אליו ונשקתי אותו בגב
את הנשיקות הקטנות האלה שלי והוא התעורר ולחש לי, בעודו
מסתובב,
"את חסרה לי יותר מדי יפתי-  כשנתחתן הכל יהיה בסדר" והתחיל
להרגיע את גופי.

(בארבע בבוקר, הכין לה לשתות. עטף את גופה בשמיכת פליז "אני
עייפה" היא תגיד לו בהתרפקות. תנשק את האצבעות שלו . תכניס
אותו מתחת לשמיכה. והוא ישאל אותה מה היא אומרת והיא תגיד שכן
והלוואי שאף פעם לא יתחרט והוא  יספר לה שהוא כבר מת מהתרגשות
עוד שניה ושהדבר הגדול השני שהוא רוצה אחרי שיתחתן איתה זה
אותה. את כולה. והיא תגלוש אליו. ושוב יתערבבו ידיים ורגליים
ולשונות וצחוקים וריח ומילים מטורפות ושברי חלומות עד שיירדמו
לקל ציוץ ציפורים ויאמינו באמונה של אוהבים שאין שום דבר שיכול
להם...)

זהו לא נותר עוד הרבה זמן " אמר יהושוע ומחה דמעה
וחיה הסבירה לי בדיוק איפה ימתין לי שאול ומה עלי למצוא ואיך
לנהוג במקום כזה  ובמקום אחר.
אני בוכה
"עכשיו אנחנו בטוח נמות" יהושוע אומר וחיה נוזפת בו: "אל תפחיד
את הילדה."
ואני צוחקת. נזכרת באותו ביקור ראשוני ושוב בוכה.
אולי הוא יתעורר, אומרת חיה וניכר בה המאמץ שבלהסתיר דמעות
אולי מה שהוא צריך זה אותך"
ויהושוע כבר בוכה איתי כמו ילד קטן: "הלוואי שתחזירי אותו
ויהיה שוב אור בחיים שלנו."
אני אוהבת אתכם, אני צועקת להם מהמדרגות שמפרידות ביננו, שמחה
שהם אלו שבאו להפרד ממנה. לא אמרתי לכם את זה מספיק, נכון?
ואני אכתוב לכם מבטיחה- תחכו לנו. יהושוע, אני הקטנה שלך זוכר?
תהיה חזק בשבילי לקחתי את יהודה עמיחי וזה בטח יעזור וחיה
תכתבי לי חזרה אני זקוקה לעצות שלך, לחום.אנחנו עוד מעט חוזרים
הביתה...
כל האנשים מסתכלים עליהם והדמעות כמעט וגורמות לה לפול
במדרגות . עוד חצי שעה תהיה בדרך אל יונתן. להציל את אהובה. כי
יהושוע צודק: לא יתכן שמתים מאהבה. הם הראיה המצילה במשפט
הנורא,והם ינצלו. יכולה היתה לשמוע אותו קורא לה באותו ערב בו
החליטו על  עתידם, את הבית הראשון מהשיר של יהודה עמיחי שכ"כ
אהבו:

'הגשם מדבר בשקט
את יכולה עכשיו לישון
ליד מטתי משק כנפי עיתון
אין מלאכים אחרים
אשכים לשחד את היום הבא
שיהיה טוב אלינו.'

ורגע לפני שנרדמה במטוס נשבעה נעמה להצליח להקריא ליונתן את
השיר האחרון שלה:

יש איזה ים
סוער
שהייתי צריכה לחצות
אין מעברו השני דבר
לבד מהידיעה
שצלחתי אותו בכוח
אהבתי.