ובאותו יום... כשהלכתי לבקר שם. אז היה סגרירי ואפל.
זו הייתה הרגשה קרירה כזאת בתוך הלב, בתוך הגוף. צמרמורת בכל
הגוף, שערות סומרות, פחד מסוים ממשהו שקרוב אליך, שאתה יודע
שהולך לקרות משהו רע.

לקח לי זמן להגיע לשם. האמת היא שזה לקח לי הרבה זמן. אבל באמת
הרבה זמן. משהו כמו נצח...
כי כשהסבירו לי איך מגיעים לא ממש הבנתי. אמרתי שכן, וגם חשבתי
שכן אבל מסתבר שלא הבנתי. כל הזמן הלכתי הלוך ושוב על אותו
מקום. כששאלתי בדרך איך מגיעים אז אמרו לי ללכת 800 מטר ישר.
אז הלכתי 800 מטר ישר. ואז הגעתי וחיפשתי ולא מצאתי. אז שוב
שאלתי ואמרו לי ללכת 100 מטר אחורה. אז הלכתי ואז אמרו לי מאה
מטר קדימה, ושוב מאה מטר אחורה, וקדימה, ואחורה, וקדימה, עד
שכבר התעצבנתי ולא יכולתי יותר!!! התכוונתי לוותר, כי לא היה
לי כוח להמשיך ללכת בשעה 2 בלילה, כמו יויו קדימה אחורה קדימה
אחורה!
ואז איך שחשבתי על לוותר, פתאום הוא הגיח מולי. איזה יצור מוזר
כזה. הוא נראה כמו בנאדם, אבל התנהג שונה. הוא כל הזמן חייך.
כל הזמן! אני מבחינתי לא הייתי מסוגלת לסבול את זה. בחיים שלי
לא ראיתי בנאדם שלא מפסיק לחייך. והקטע שהכי עצבן שהוא בכלל לא
היה שמח. זה היה מן חיוך זדוני שכזה. חיוך שאומר .... אני
אפילו לא יודעת מה זה אומר. זה פשוט היה זדוני רשע שכזה.
הוא אמר לי: "נעים מאוד, קוראים לי סימור. מה מעשייך פה? ועוד
בשעה כזו מאוחרת?!"
אמרתי שבאתי לחפש מקום מסוים. מקום שאמרו לי שהוא מאוד מאוד
יפה. אני לא יודעת איך קוראים לו. אבל שלחו אותי. אמרו שכיף
כאן. סימור לא ממש הבין מה אני רוצה ממנו. או ככה לפחות אני
ראיתי את זה. הוא הסתכל עליי במבט מוזר שכזה ואז שאל: "באת
למקום שאת לא יודעת איך קוראים לו??? איך קוראים לך?" ואני
כמובן שלא חשדתי בכלום אמרתי בפשטות "סיוון".
"האאאאאאאאא סיוון... עכשיו אני מבין. בואי איתי". לא הבנתי
מה הוא רוצה או מי הוא בכלל ולאן הוא התכוון לקחת אותי. ואז
הוא אמר שהוא יודע מי אני ושמצפים לבואי ושאם אני אבוא איתו
הוא יראה לי את המקום שאליו נשלחתי. אז באתי איתו.
הלכנו שנינו, אני וסימור, בדרך למקום המסתורי הזה, בחושך, דרך
סמטאות, טיפסנו על גדרות, ירדנו אפילו מתחת למערות כדי להגיע
למקום. אני, כבר לא ידעתי איפה אני. התבלבלתי. מרוב שהלכנו
הרבה כבר לא שמתי לב איפה אנחנו או זכרתי את הדרך או משהו. גם
את חוש הזמן איבדתי. הסתכלתי בשעון ופתאום ראיתי שהשעה כבר
שלוש וחצי בלילה. ואז בערך בארבע ורבע אחרי שכבר התייאשתי ולא
יכולתי יותר וכל מה שרציתי היה לישון, הגענו.
איך שהגענו סימור ליווה אותי לחדר מסוים ואמר לי: "תשני פה
הלילה, ובבוקר נדבר." אפילו לא הספקתי לומר כן ומצאתי את עצמי
כבר במיטה, עם שמיכה עליי, ועוד שנייה נרדמת. אחרי שתי דקות
כבר נרדמתי.

למחרת בבוקר כשהתעוררתי כבר היה מגש עם ארוחת בוקר שחיכה לי על
השידה שליד מיטתי. עוד לפני שהספקתי לפקוח את העיניים שמעתי
מישהו אומר "בוקר טוב!". זה היה סימור. ברגע שפתחתי את עיניי
ראיתי מקום יפה להפליא. החדר היה כולו מקושט בריהוט שנראה
כאילו הוא לא מהעולם הזה, פשוט מדהים! החלונות היו מוקפים
בווילונות ורודים, והרצפה הייתה מפרקט. זהו חדר שתמיד חלמתי
שיהיה לי.
אחרי שאכלתי את ארוחת הבוקר סימור לקח אותי לסיור באיזור.
הוא הראה לי את החדרים והגנים, ואת האנשים.

האנשים היו די נחמדים. זה מה שחשבתי בהתחלה לפחות. הם נראו
טוב, חייכנים מתמיד, התלבשו יפה והתנהגו בצורה מאוד יפה
לאורחים. היה אחד שקראו לו דיד והייתה אחת שקראו לה סוראו. היו
עוד המון אנשים שהכרתי עם שמות מוזרים שאני שאפילו לא זוכרת.
אחרי שסימור הכיר לי את האנשים, הוא הראה לי את האזור עצמו.
הוא הראה לי איפה גר כל אחד והסביר לי על המקום. הוא אמר שזהו
מקום מיוחד ושאני לא אספר לאף אחד שהייתי פה או על המקום הזה.
שלא הרבה אנשים יודעים עליו. ומיד אחרי המשפט הזה הוא הסביר לי
שבעצם המון מכירים את המקום אבל לא באמת. כולם יודעים איך
קוראים למקום אבל אף אחד לא יודע מה יש פה באמת. עכשיו אני
מבינה שעדיף וטוב יותר שלא.

המשכנו להסתובב עד שהגענו למקום מסוים. איך שהגענו סימור נבהל
ורצה להתרחק. הוא אמר לי: "בואי אני אראה לך את החדר שלי",
והתחיל ללכת במהירות. שאלתי אותו למה, ואחרי שעות של התחננויות
הוא ענה לי. הוא אמר שבאזור ההוא חי מלך המקום. שאסור להתקרב
אליו לחדר, ושהוא שמע שמי שמתקרב לשם, אף פעם לא חוזר!
כן כן... כמו בכל הסרטים האלו. לא האמנתי. זה דפוק. תמיד
אומרים שאסור להתקרב. שמתחבאת שם מפלצת ענקית. אף פעם לא קניתי
את השטויות האלה.

שבוע אחרי שהייתי שם זה כבר נראה לי מוזר מדי. כולם היו נחמדים
מדי, וכולם רצו תמיד בטובתי וידעתי שזה יותר מדי טוב בשביל
להיות אמיתי. כרגיל... צדקתי!
האנשים שם אמנם נראו טוב, והתלבשו יפה, ו"התייחסו" יפה
לכולם... אבל בתוך תוכם האנשים האלו היו צבועים ושקרנים
מלוכלכים.

יום אחד התקרבתי יותר מדי לאזור האסור ההוא... לא ממש הפחיד
אותי. אבל אז ראיתי משהו בצורת בנאדם, לבוש גלימה שחורה
שמסתירה את הפנים ואת כל הגוף. כל מה שראיתי זה את העיניים
שלו. הן היו אדומות!
לא אדום כמו שיוצא בתמונות האלו שלא מצלמים טוב, אלא אדום. הוא
נולד עם עיניים אדומות. בהתחלה לא ממש הבנתי... זה לא נראה לי
הגיוני. אבל אז הוא תפס לי את היד ואמר ולחש:
       
          "ברוכים הבאים... לגהנום!"