"הבחירה בידיך! זהו ספר מהפכני בו אתה הקורא מחליט כיצד תתקדם
העלילה! קבע את גורלך!" צויין על עטיפת הספר. "וואלה?" שאלתי
את עצמי, וקניתי אותו.
"אם אתה רוצה לעקוב אחרי האיש המסתורי לך לעמ' 27, אם אתה
מעדיף להמשיך ולחקור את הגמד, לך לעמוד 92".
סיימתי את הספר, וסיפרתי על כך לז'אן.
"איך אפשר לסיים ספר כזה? כלומר, סך הכל אתה קורא אפשרות אחת
מתוך כמה עשרות, כנראה, שזה בסך הכל כמה עמודים. ואתה יכול
לחזור עליו, והוא יהיה שונה לגמרי, אז איך אתה יכול לומר שקראת
אותו."
"קראתי את כולו."
"קראת את כל האפשרויות?".
"כן"
"איך?"
"בדקתי כל אפשרות."
"אבל זה לא משעמם? הרעיון הוא שאתה קורא עלילה רצופה, ובוחר
אחת מתוך כל אלה שישנן שם."
"כן, אבל ככה יכולתי לעבור על כל האפשרויות ובסוף לבחור את זו
שהכי תתאים."
"ואתה לא חושב שהחמצת את כל הרעיון של הספר?"
"אולי."
ז'אן היה שם. משה היה שם. טניה הייתה שם. רק אני לא. צעקתי
להם: "תעזבו אותו בשקט!" ורק אז הבנתי שאני רק חולם. בהתחלה
רציתי להתעורר, אבל אז חשבתי, זה חלום, אז למה לא לעשות מה שבא
לי? הרבצתי למשה, שכבתי עם טניה, דיברתי עם ז'אן, והתעוררתי.
או לפחות כך זה היה נדמה. יכולתי עדיין לעשות מה שאני רוצה.
קפצתי מהחלון ועפתי. שחיתי חזה, חתירה, גב, ופרפר (למרות שלא
למדתי, אבל כשהסתכלתי על עצמי מבחוץ זה נראה בדיוק כמו שחיינים
מקצועיים). לאחר כמה סלטות, התחלתי להתעייף, ולשמוע ציקצוק
מעצבן. התעוררתי, והפעם באמת.
מהי האמת? שאלתי את עצמי כשהלכתי לקולנוע. הייתי מעדיף ללכת
לסינמטק, אבל לא היה לי רכב היום, והיה לי גם ככה כרטיס חינם
לקולנוע.
אולי הסרט היה חינם אבל חבל על הזמן. ובייחוד הסוף שלו, שהייתי
מעדיף להחליף. כן, אם אני הייתי הבמאי של הסרט הזה, הוא היה
נראה שונה לגמרי. הגיבור היה מגלה בסופו של דבר שהאחראי לכך
הוא האדם שחשד בו במשך כל הסרט, ולכן זה שהוא הורג אותו בסוף
מוצדק. רק רגע. מי אמר שהסוף של הסרט הוא הסוף האמיתי? הסוף
שלי הוא נכון. זה מה שקרה באמת. |