סיפור לפני השינה.

"כל ערב, לפני שהלכתי לישון, אמא שלי היתה מספרת לי סיפור.
"סיפור לפני השינה" ככה קוראים לזה, אם אני לא טועה. כל החברים
שלי תמיד קינאו בי שיש לי אמא שיש לה זמן בשביל לספר לי כל ערב
סיפור לפני השינה. אני דוקא שנאתי את הסיפורים האלה ותמיד
אשנא. היא אף פעם לא סיפרה את הסיפורים הרגילים, אמא שלי. אף
פעם לא שמעתי ממנה את כיפה אדומה, גם לא את סינדרלה. את עמי
ותמי קראתי בכלל הפעם הראשונה בגיל 14.
עד כדי כך הייתי מנותק מהעולם הזה, של הילדות. אני זוכר שפעם
אחת, אמא סיפרה לי סיפור על עולם המתים. וזה היה כשהייתי בן
5... היא גם סיפרה לי על מפלצות שמתחבאות בשיחים שילד הבית של
סבתא, ועד גיל 21 היא כעסה עליי שאני לא בא לבקר.
אבל הסיפור הכי הכי מפחיד שהיא סיפרה לי, היה על ילד אחד,
יהונתן, שתמיד אהב. תמיד.
בכל פעם ששאלו אותו את מי הוא אוהב, היתה לו תשובה מוכנה;
כשהוא היה קטן, בערך בן 4 הוא ענה כל הזמן אמא או אבא. אח"כ,
כשגדל קצת והגיע לכיתה א', החליט שהוא אוהב את צילה, המורה שלו
לחשבון. עד כיתה ח' כבר הספיק לאהוב את שירה פעמיים וקצת את
ניצן. בגיל 14... אוי! זאת היתה שנה עמוסה!
10 בנות הוא הספיק לאהוב... כל אחת קיבלה חודש וקצת, לא יותר.
מקסימום עוד כמה שעות.
הוא אהב את גילי, תמר, טלי, אפרת ושירן ואז את מרינה, לירון,
רעות עדן ודפנה. בעצם, כשאני חושב קצת יותר, ומנסה להיזכר, ני
נזכר פתאום בילדה אחת ומתפלא איך יכולתי לשכוח ממנה, מכזאת
אהבה גדולה, האחרונה שאהב-ג'ולי. שם יפה, לא?
היא הגיעה מארה"ב, בשליחות מיוחדת של אבא שלה. היא נשארה רק
לשנה אחת ובמשך כל אותה השנה אהב אותה. רק אותה.
הוא פגש אותה קצת אחרי יומולדת 15 שלו, בדיוק כשגמר עם אסנת.
אמא אמרה שברגע הראשון שראה אותה-ידע שיאהב אותה. תמיד. הרי
בפני עיניים ירוקות כאלו וכזה שיער רך-בלתי אפשרי לעמוד. היא
היתה בלונדינית. אבל לא מהבלונדיניות המחומצנות והפרחות
האלו-בלונדינית טבעית, מהיחידות שנשארו. בלונדינית יפה. הדבר
שהכי אהב אצלה היה השיער הבלונדיני והיפה שלה. תמיד אמר לה שזה
מה שהוא אוהב אצלה-זה שהשיער שלה כל-כך יפה ועוד טבעי, וזה
שהיא תמיד כנה.
היא היתה האהבה האמיתית הראשונה שלו, את האחרות לא באמת אהב.
הוא הבין את זה באותו הזמן, כשפגש את ג'ולי. היא גם היתה
הבחורה הראשונה ששכב איתה.
הוא זוכר את זה ממש טוב.
הוא הגיע אליה הביתה, היא היתה לבד, ההורים שלה נסעו לצפון,
לאיזה סופשבוע עסקי מהעבודה של אבא שלה ולקחו איתם את האח הקטן
והמעצבן שלה, אית'ן. היא נשארה בוילה הענקית שלהם לבד והזמינה
אותו, כדי לנצל את ההזדמנות.
הוא הגיע אליה בסביבות 2100 בבגדים הכי סקסיים שיכל למצוא. היא
מצידה, כמעט ולא לבשה כלום, רק גופייה קצרצרה ומכנסונים. היא
ידעה שגם ככה הם ירדו במהרה ולכן לא ממש טרחה בבחירתם ונראתה
די מזעזע, אבל בשבילו, היא נראתה מושלם.
היא הכניסה אותו פנימה והוציאה מתוך ארון המשקאות יין. היא
מזגה אותו לשתי כוסות ארוכות רגליים והתיישבה מולו. כשראתה
שהוא מתחיל להשתחרר, הורידה את גופייתה, משכה אותו מהכורסא
והעלתה אותו לחדרה. שם, בין ערימת עיתוני נוער ישנים באנגלית
ופוסטרים של אן סינק, בריטני ספירס ושאר "אומנים" אמריקאים, הם
עשו את זה בפעם הראשונה. הוא היה בסך הכל בן 15.5 והיא אפילו
פחות.
באותו הרגע הוא כבר ידע שזהו, מכאן כבר לא יכול להיות יותר
טוב. אבל הוא טעה.
אחרי בערך חודש הם כבר שכבו כבכל הזדמנות, פעם אצלו פעם אצלה,
אבל תמיד תמיד מוקפים בפוסטרים. כשאצלה-בפוסטרים המפגרים שלה,
של בריטני ספירס, מנדי מור וכאלה, וכשאצלו-פוסטרים בעלי משמעות
עמוקה, עם מסרים פילוסופיים. כבר אז יכל לראות את ההבדל הדק אך
המשמעותי ביניהם, את דרך החיים של כל אחד מהם. אבל הוא לא ראה.
הוא אהב אותה כל-כך שלא היה לו איכפת שהיא שומעת את הפופ
הקיטשי והמתוק שלה, והוא "מוזיקת איכות", כמו שקוראים לזה,
להקות בעלי שירים קצת יותר משמעותיים ומשאירי חותם. בשבילה,
היה מוכן אפילו לשמוע את ג'סיקה סימפסון בפול ווליום במשך 6
שעות רצוף...
ואז, אחרי בערך חודש כזה, אולי קצת יותר, היא החליטה שזהו, זה
לא מספיק וצריך יותר.
אז הוא התחיל לוותר בשבילה על בי"ס, כדי שהם יוכלו להיות ביחד,
הוא ניתק את כל הקשרים החברתיים שלו, כדי שלא יהיו הפרעות. הם
בילו שעות על גבי שעות ביחד, בלי הפסקה. רק לשירותים, לפעמים,
הלך לבד. זהו.
ההורים שלו לא דאגו, גם שלה לא, הם פשוט לא היו בבית כדי לשים
לב לזה.
ואז, שנה אחרי שראה אותה בפעם הראשונה, היא החליטה שדי, משעמם
כבר ונמאס. היא זרקה אותו. סתם. כי התחשק. היא לא פירטה יותר
מזה. פשוט הפסיקה להתקשר לענות ולדבר.
אחרי שבוע בערך התברר לו מאחד החברים שלה, שבעצם בכל הזמן הזה
היא החזיקה עוד חבר אחד, ג'ים או משהו כזה, בארה"ב וג'ים הוא
זה שהיא באמת אוהבת, והוא היה רק סטוץ קטן בשביל להעביר את
הזמן. והיא גם בכלל לא היתה בלונדינית אמיתית. סתם צבועה אחת,
עם צבע שקונים ב-20 שקל בסופר פארם. סתם שחרחורת אחת שהחליטה
שבאה לה על בלונד. והוא לא ידע.
ומאז, הוא הפסיק לאהוב. באותו היום, בגיל 16 וקצת, הלב שלו
נסגר. לנצח.
ליתר ביטחון הדביק אותו, כדי שלא יפתח שוב ויתחיל לאהוב.
ועד היום הוא ככה, דבוק בדבק מגע, סגור לאהבה."

"סיפור עצוב כתבת" אמר רון. "כן" אמרתי "אבל גם די מפליא".
"למה מפליא?" שאל בתמיהה. "מפליא כי הלב שלי עדיין דבוק.
כנראה שצדקו בפרסומת-הדבק הזה מחזיק לנצח, או לפחות 50 שנה..."