עמדתי לי על קרשי הריצפה הרקובים של הבית הנטוש, הדם החם שלו
מכסה את ידי והבטתי בגופה שלו שהייתה שרועה לרגלי. קשה להאמין,
אבל אני, בכוחות עצמי, גררתי את הבן זונה המגודל הזה לכאן ופה
הוצאתי עליו את כל התסכול שלי ובסופו של דבר קרעתי את הגרון
שלו והשארתי אותו לגסוס על הרצפה, מה שלא ארך זמן רב.
איפה העונש שלי, הא? איפה הוא עכשיו? הפעם באמת עברתי את
הגבול, בכל שניה ציפיתי לראות את השוטרים מתפרצים לבית דרך
הפתח שפעם היה הכניסה, מפגינים את המושג הידוע לכל אזרח בר דעת
כאלימות משטרתית וגוררים את הגופה החבולה שלי לניידת בדרך
לריצוי 25 שנים בגיהנום עלי אדמות, בחברת כל רוצח, אנס ופושע
אחר שנברא במיוחד בשביל לגרום לי לשלם על מה שעשיתי.
זה לא קרה. אפילו לא ניידת אחת, אפילו לא אזרח אחד עם קצת
תושיה שיזכר בקורס המזורז להגנה עצמית שקיבל בצבא וינסה להפגין
גבורה מעבר למצופה. רק הגשם בחוץ התחזק והתחיל לחדור דרך
החורים בתקרה ולטפטף לי על הפנים.
העליבות שבמצב הייתה מגוחכת, לא יכלתי שלא לצחוק. זה העונש
שלי, כמה טיפות גשם שהרטיבו לי את הפרצוף. זה היה העונש הכי
עלוב שקיבלתי עד כה.

נהגתי חזרה הביתה בסערה הגשומה, חולף על פני בניינים ואנשים
בדרך הביתה, הגשם החזק שטף את כל הצבע מהם והשאיר מתחתיו ציפוי
פלסטי בוהק  שכיסה הכל. הציפוי עצמו לא ירד, הוא היה עמיד
למים, תוכנן בצורה זו במיוחד כדי לספק יעילות מרבית וכדאי
שדברים יום יומיים כמו גשם לא יפריעו להם לתפקד.
הגעתי הביתה, מחנה את הטנדר של אבא ממש מול הכניסה כדי להרגיז
אותו ולהזכיר לו שלקחתי אותו בלי רשות ונכנסתי הביתה.
אמא כרגיל בדיוק סיימה להכין את ארוחת הערב וכרגיל מיהרה ללכת
לישון כדי שתוכל לקום מחר בזמן לעבודה, אבא ישב בסלון והסביר
למישהו בטלפון שהוא לא יכול להגיע בגלל שהבן המוכשר שלו לקח לו
את הרכב, כשראה שנכנסתי הוא ניתק ואמר לי לתת לו את המפתחות.
נופפתי בהם מול הפרצוף שלו בידי המגואלת מדם "השוטרים האלה"
הערתי כבדרך אגב "חבורת אפסים, לפני חצי שעה רצחתי איזה אדיוט
והם אפילו לא עשו שומדבר!"
אבא נאנח בתסכול, "הסברתי לך כבר אלפי פעמים, שאדם בוגר הוא
אדם עסוק, יש לו משפחה לנהל, חשבונות לשלם וחיים לדאוג להם,
הוא אינו מסתובב בחוסר מעש כמוך."
השלכתי את המפתחות על הרצפה וסתמתי את האזניים, כמה שאני שונא
את ההרצאה הזאת, כל פעם שהייתי עושה משהו רע הוא היה נותן לי
את אותה ההרצאה בדיוק. המילים שלו המשיכו לחדור לתודעתי מבעד
לידי הקפוצות "מתי  תבין?" הוא שאל והרים את המפתחות, לחשתי
לעצמי את הסיום "מתי תתחיל להפגין קצת אחריות?" ואז הוא יצא.

עמדתי מול החלון בחדר שלי והבטתי אל תוך הסערה שעדיין השתוללה
בחוץ. מוזר, הגשם יורד כבר כל כך הרבה זמן... לא הצלחתי לזכור
כבר מתי התחילה הסערה הזאת ולא היה לי מושג קלוש גם מתי היא
תסתיים.
אולי זה כמו המבול, ניסיתי לעודד את עצמי, אולי עשיתי דברים כל
כך גרועים שהגיע הזמן למחוק את כל האנושות ולהתחיל מחדש. אבל
האנושות לא נמחקה והסערה המשיכה להשתולל, בלי שתפריע למישהו
חוץ ממני.
תהיתי אם אולי הפעם אני אקבל עונש על מה שאני מתכוון לעשות,
אבל מעולם לא זכיתי לדעת בגלל שציפוי הפלסטיק המבהיק שעטף את
הזרוע שלי מנע ממני לחתוך את הוריד.