עד לפני שלושה ימים הייתי ילד די רגיל, בן 14 וחצי, תלמיד
ממוצע ומטה. וכמו שאומרים- לכל אדם יש את הייחוד שלו. הייחוד
שלי היה צרות, "חטאים". מה שאתם לא רוצים, עשיתי הכל, רק תתנו
אות ואני מוצא לכם חטא, ילד בלי מצפון, זה מה שהייתי. בואו לא
נפרט יותר מדי. אז כמו שאמרתי, לפני שלושה ימים בדיוק אני
והחבר שלי, ארני, תכננו על תעלול מרושע- הכנו פצצה, עם הרבה
מסמרים בפנים וכל מיני מקלות מתכת חדים וכו', תכננו לפוצץ אותה
עם שלט, ואפילו השקענו בזה חודש וחמישה ימים. כמובן שלא ליד
אנשים. (בכל זאת לא היינו רוצחים). ארני הלך רגע לבית להביא
משהו ואני נשארתי עם השלט, ושמתי אותו לידי, וישבתי ליד הפצצה,
בדקתי אותה. כששמעתי את ארני בא חיפשתי את השלט בידי, זזתי קצת
והתיישבתי על הכפתור. כשארני בא הוא מצא גופה מחוררת, מלאת דם.
אפילו העיניים שלי היו פתוחות... איך הוא צרח כמו נקבה.... אם
מכריחים אותי להזכר....כן, זה כאב,המוות לא היה דבר כל כך
מצחיק בעיני לפני שחוויתי אותו, בשניה הזו שהבנתי שמותי קרב,
כל חיי עברו כסרט במוחי, ראיתי את אמי ואבי בוכים, את הכלבה
נלה....ואז לפתע משהו חד פילח את גופי, צרחתי,  ולפתע עמדתי
ליד עצמי, זה היה מראה זוועתי. עפתי ברחבי הבית, הבטתי בהורים
שלי בוכים, הלכתי אפילו לבית הספר כרגיל, האמנתי שזה רק חלום
רע. רק אחרי יומיים עלה בדעתי לעוף למעלה, לראות מה אני אמצא
שם. בהתחלה ראיתי משהו על איזה ענן, "לאולם האלוהים" היה כתוב
שם, חץ כלפי מעלה. המשכתי לעוף. בסוף הגעתי לאן שאני היום. אז
מה הקטע עם רוחות הרפאים? טוב, את זה ביררתי. קודם כל, יש שני
סוגים של רוחות רפאים, רוחות רפאים מסוג א' וסוג ב', הן מכונות
אינפטילופות, ומשימהלבצעלופות. האינפנטילופות הן רוחות הרפאים
בעלות קשיים מוחיים קלים, שלא עולה בדעתן לעוף למעלה.
המשימהלבצעלופות, הן סוג של רוחות רפאים שנשלחו לבצע משימה
כלשהי על כדור הארץ שהן אמורות לבצע. למשל, אדם שנשבע לנקום את
מות זה וזה ומת לפני שעלה באפשרותו לעשות כן, וכו' וכו'. בכל
מקרה, נכנסתי לאולם האלוהות, עקפתי כל מיני אנשים כרותי ראש,
ודברים זוועתיים אחרים. עד שראיתי את עצמי. כנראה שנתתי צרחה
רצינית, כי כולם אומרים לי שאחרי ה"מפגש" זה יעבור. זה היה
מקום מסודר, אפילו עם פתקים שכתוב עליהם איזה מספר התור שלי.
הסתכלתי בכרטיס שלי- 3456. הסתכלתי בלוח שמראה את מספר התור
כרגע- 502. עברו כמה ימים, ולבסוף הכניסו אותי לתוך אולם. איש
ישב שם, זה היה אלוהים. (כך חשבתי). הוא ישב והביט בי. "אתה
אלוהים?" שאלתי. "לא..." הוא אמר בקול נמוך ומרגיז. "הוא יצא"
הוא צחק. "פיספסת אותו, הוא הרגע עזב." "מה קרה?" שאלתי.
"בעיות עם המלאך גבריאל....כמו תמיד" הוא הרכיב את משקפיו
ועלעל בפנקס. "ולעינייננו" אמר. "כדי להשלח לגן עדן עליך לכפר
על- 30,990 חטאים בדיוק." עמדתי בפה פעור. "אבל" הוא הוריד את
משקפיו. "מאחר שאתה קטין, ויש לנו הטבות לקטינים, ובנוסף
להטבות הניתנות לאנשים שמתו בין ה-9 ל-13 בחודש, ינתן לך תפקיד
שבעזרתו תכפר על כל החטאים שלך." הנהנתי."וזה לא יקח כל מעט
זמן.." הוא ציחקק, ולפתע פרץ בצחוק היסטרי. "אל תדאג, אתה תשאר
צעיר לנצח!!" הוא מחה את דמעותיו, והרצין. "טוב, לעבודה- יש לך
שלושה תפקידים לבחור שפנויים:
1. פיית השיניים
2. מחולל סופות
3.אליהו הנביא"
לא הססתי אפילו לשניה. "מחולל סופו-"פיייייייייייי" הוא הוציא
ביפר מהכיס שלו. "וופסי," הוא צחק. "הרגע תפסו את התפקיד".
אז.....ארנב הפסח-פיייייייייייייייייי. "וופס עוד פעם" הוא
חייך. "טוב, אתה פיית השיניים!
" ברוך הבא, נשלח אתך מלאך לשמיים שם תקבל את הציוד הנדרש,
ו...אוי! הרגע סנטה קלאוס התפנה....חבל שלא מתת מאוחר יותר"
הוא פרץ בצחוק היסטרי.וכך עליתי בחברת מלאכית נודניקית לשמיים.
אני לא זוכר תקופת מוות מביכה יותר מאשר התקופה בה הייתי פיית
שיניים. בייחוד לא עם השמלה והפאה הבלונדינית שהשיגו לי מראש
של מישהו. רק פעם אחת שלאחות של חברי נפלה שן עברתי בחדר שלו.
הייתי בטוח שעברו רק שבועיים, אבל הוא כבר גדל בשלוש שנים,
ואני נשארתי באותו גוף של ילד בן 14 וחצי. ואז- הוא פתח את
עיניו והביט בי. "פני!" הוא מלמל, שיפשף את עיניו וחזר לישון.
כשניסיתי לנער אותו עברתי דרך הגוף שלו- לא נעים...אחרי שלוש
שנים שנראו הרבה יותר באתי אל אלוהים שוב. ושוב מצאתי את בן
דוד שלו. "מה עכשיו?, שאלתי. "גבריאל מנסה להתאבד" הוא נאנח
ושוב התחיל לצחוק. "אבל הוא לא יכול!! פהה!!". נאנחתי. "טוב"
הוא הרצין ועילעל באותו פנקס. "כיפרת כבר על 16,003 חטאים! אתה
מתקדם טוב מותק!" הוא צחק בהיסטריה. "והגיע זמן להחליף קצת
תפקידים לא?" הוא הרים את עיניו. "טוב" הוא אמר. "יש לי שלושה
תפקידים:
1. מזכיר באולם האלוהות
2. אליהו הנביא
3. מפקח על שער הגהנום,
הפעם הוא לא הפיל אותי בפח, ואמרתי את התפקיד שרציתי אחרון. זה
עבד. התקופה הזו זכורה לי די טוב. אפילו חשבתי שראיתי את בן
דודי מדרגה שמינית בתוך ג'קוזי עם לבה. תמיד זכרתי לו את זה
שהוא שרף את הבובה שלי מירי ו.... לא משנה. אחרי זמן מה שוב
הלכתי לבקר את אלוהים. ומי היה שם? בן דוד של אלוהים. הוא לא
חיכה שאשאל. "גבריאל לקח חבורת מלאכים בשבי והוא מאיים לעקור
את כנפיהם." הוא אמר והרים את עיניו. "אה, ומזל טוב. סיימת
לכפר על חטאיך. אתה עולה לגן עדן היום."

ואכן, עליתי לגן עדן, וזה היה נהדר יותר מכל הסיפורים, ואחרי
שנים רבות נשלחתי לגלגול הבא שלי, והפעם נולדתי בת. אחרת לא
הייתי יכולה לכתוב את הסיפור הזה.