ניצבת  אל מול המראה מביטה בדמות הנשקפת אליי דמותה של בחורה
יפה וצעירה.

חושבת לעצמי כיצד זה ייתכן אוהבת אותך עד טרוף ואתה מבוגר
מגילי (ואפילו די זקן) בשנות ה50 ואולי יותר אך הגיל לא ניכר
בך וברוח גם כן (כאילו שאמרת אני צעיר אני לא מזדקן)

אך סרבת בכל תוקף את אהבתי לקבל אמרת שהחיים שונים מאהבות
שמקרינים בסרטים. ואין בימינו  אבירים הדוהרים על סוסים לבנים.
אמרת לי בקול שקט ומלטף - כי אין לנו עתיד ושאפילו אלוהים סגר
את הפתחים ולא השאיר לנו מקום לחלוק בו רגעים.

פחדת כל כך שאתקרב, פחדת לאהוב, פחדת שאקח אותך כי ידעת שלא
נוכל לחזור. ולא העזת להודות ולא ידעת להגיד שתקת כל העת מבלי
להגיב, ואני התפתלתי סביבך מחפשת פירצה מחפשת אותך לגעת בך
לאהוב אותך לחלוק איתך את אש התשוקה ולעטוף אותך בעשן של
אהבה.

אמרת שאדם בגילך שולט ברגשות ויודע להחליט מה אסור ומה מותר מה
רע ומה כדאי ואני בעינייך רק ילדה קטנה ואהבתי אלייך מראש
אבודה.

אך כשהבטתי בעינייך ראיתי את האש ראיתי את החום ועד כמה אתה
שולט גם כאשר אתה אומר שאתה נסוג את נשאר עדיין קרוב, אתה רוצה
ולא יודע איך. אתה אוהב אך מתבייש להגיד לי את המילה להעביר
אליי את התחושה וכל זה מעין תעתוע כי כשאוהבים הכול גלוי
וידוע...

כדאי שתעורר ומהר ליבי הקטן לא נושא את הסבל יותר. קשה לי
לוותר ואני עדיין רוצה לחלוק איתך את אותה אהבה (לחות איתך את
אותה חוויה) שבלעדייך היא כה משעממת ומחוסרת הנאה.