אני בטוח שאני לא המשוגע היחידי בכלא, אני בטוח אפילו שיש לנו
רוב, למשוגעים, ולא רק בכלא.
כבר כשהייתי בן שנתיים הצמידו אותי לפסיכולוג. סממני האי שפיות
היו די ברורים; הקצף בצד הפה; זריקת הצעצועים האובססיבית
ואכילתם ללא הבדל חומר, צבע ומחיר. אני יודע שהרבה ילדים
אוכלים צעצועים, ורוב הילדים יוצרים סימני שיניים חמודות על
הפלסטיק הקשיח, אבל אצלי זה היה טיפה שונה, חוץ משביבי פלסטיק
שיכלו לרמז על קיומו של הצעצוע כל השאר נכנס לקיבתי או נשאר בן
שיניי.
הפסיכולוג לא הפסיק לנסות ולדובב אותי, לגרום לי להסביר מה
מציק לי, מה יש לי לספר. הוא הבטיח שהוא יהיה מעתה ועד שאבריא
חברי הטוב ביותר ואיש לא ידע על דבר וחצי דבר ממה שאשפוך
בפניו. אבל אני שתקתי. שתקתי עד גיל שלוש וחצי.
אני זוכר את הפגישה בגיל שלוש וחצי, זה היה בביתו, בסביבות
אמצע הפגישה, כשפסיכו', כך כינו אותו הורי, כבר הספיק להישפך
בפני כמו בכל פגישה ולהסביר לי עד כמה קשה היתה ילדותו, איך
הוריו אנסו אותו והחברה נידתה אותו ואיך אסור לנו להתבייש
בבעיות שלנו וצריך לשתף את הקרובים לנו ועוד הרבה מילים הוא
כבר הספיק לזרוק לאוויר, אפילו יותר מהרגיל. ואז זה קרה, אמרתי
"אבא".
פסיכו' קרא לאימא ואבא שלי והסביר להם איך הוא הצליח לפתוח את
המחסום הרגשי שלי והתחלתי לדבר.
אני חושב שרק בגיל חמש הצלחתי לומר מילה נוספת מלבד "אבא",
אמרתי "אבא, תגיד לו לסתום כבר את הפה, הוא משגע לי את השכל!".
פסיכו' לא נעלב הוא רק עודד אותי להמשיך ולהגיד כל מה שמציק
לי, לפרוק את כל האמוציות בדיבורים במקום ברחוב, ואני שתקתי.
שתקתי והלכתי להרביץ לילד הראשון שחשבתי שאני יכול לנצח במכות.
לפעמים זו היתה ילדה, לי לא היה אכפת כל עוד היתה לי אפשרות
לבטא את עצמי כך שבסוף מישהו ידמם.
הפגישות היומיומיות עם פסיכו' גרמו לי לעשות דברים שאני לא
מאמין שהייתי מסוגל לעשות ללא אותן פגישות. גנבות, סמים,
פרוצות, חיי לילה מטורפים, כל אלה היו רק חלק מהדרכים שלי
לפרוק את הכעסים שלי על פסיכו' ועל הוריי ששלחו אותי למשוגע
הזה. סבלתי מאוד מלהיות בחזקת משוגע, בחזקת מי שצריך עזרה
פסיכולוגית וטיפול צמוד, אז החלטתי לעשות מעשה. אני לא בן אדם
מטורף ואם רק ארצה אוכל להתנהג כאדם נורמלי לחלוטין, וכך
עשיתי. אם רק אצליח לשמור על התנהגות שפויה לפרק זמן קצר הם
יגיעו למסקנה שאין לי כל צורך בטיפול ואני אפטר מהצורך בטיפול
פסיכולוגי אחת ולתמיד.
וכך היה, כעבור שלושה חודשים של התנהגות שפויה, פסיכו' הורה
להפסיק ולתת לי כדורים. חודשיים אחר כך הוא גם הודיע שהצליח
במשימתו והוא רואה עצמו כמפוטר. ההורים שלי שמחו מאוד והודו
לפסיכו' מקרב לב, ואני כל כך חיכיתי לרגע הזה, זו היתה תחילתה
של תקופה, עידן.
התקופה ללא פסיכו' היתה קצרה. זמן קצר ללא טיפולים כבר גרם לי
להתחיל לבחון את העולם שבו אנו חיים בעיניים של פיקח, ללא
השפעת כדורים, ללא פסיכולוגיה בגרוש שמטפטפים לתוך מוחי מגיל
שנתיים ללא הפסקה, העולם כפי שהוא.
המראה הזה היה נוראי, לראות את האנשים שחיים פה עלי אדמות,
לראות את השנאה בן אדם לחברו, השיגעון הנוראי של החברה שמתבטא
באלימות ברחובות והברוטליות בכבישים, חוסר ההתחשבות במי שחלש
וזקוק לעזרה. זו חברה נוראית שאני, שעד עכשיו חייתי בתוך עצמי,
בתוך בעיותיי ורק הן עמדו לנגד עיני כל אותם שנים, שמונה עשר
במספר, רק עכשיו אני מבין איפה אני חי וזה גורם לי לאבד את
שפיותי.
החיים שלי נראים כל כך קטנים ולא חשובים עכשיו כשהבנתי כמה
בעיות קיימות בעולם בו אני חי, וכמי שחושב שיש אפשרות לתקן
ולשפר אם רק נשלם מעט מחיר אישי, אם רק נחשוב על אנשים אחרים
ולא רק על העולם הקטן שבו אנו חיים, החלטתי לעשות מעשה, לקחתי
את הרובה של אבא והרגתי את ראש הממשלה. השינוי חייב להיעשות
ברמות הגבוהות ביותר, במקום הגבוה ביותר בו קיימת שחיתות, ורק
אז להתפנות לעקירת השורשים, הדברים שעד כה היו מובנים מאליהם,
הדברים עליהם גדלה החברה.
הרגשתי צורך בשינוי שיגרום לזעזוע ובעקבותיו בחינה מחדש של
החברה שלנו ומערכות הצדק והמשפט. פתאום תיווצר הסתכלות שונה על
הדברים שעד עכשיו היו ברורים מאליהם. כמו שעד עכשיו לא חשבו
שרצח ראש ממשלה יכול לקרות, פה, אצלנו, במדינתנו ופתאום האמת
התנפצה לכולם בפנים אז עכשיו גם דברים אחרים שאיש לא חשב
שיכולים לקרות יהפכו לברי ביצוע.
אז תרמתי את חלקי לחברה, לקחתי את חיי והסכמתי לשבת שנים על
גבי שנים בבית הסוהר רק בשביל הסיכוי שדברים בחברה הזו ישתנו
לטובה. אולי אנשים יראו את ההקרבה שלי וגם הם יתנו עוד טיפה
מעצמם על מנת שהחברה שלנו תלך עוד צעד ועוד צעד בדרך לעולם
טוב, לעולם צודק.
היום אני כבר יודע שלא הצלחתי במשימה שהצבתי לעצמי. כבר אחרי
שבוע בבית הסוהר, עם מעט קשרים מעצם היותי בן של רב גדול ומעט
שוחד, שיחררו אותי בטענת אי שפיות זמנית, הם טענו שהפסקתי לקחת
את הכדורים שלי ולקבל את הטיפול הפסיכולוגי הצמוד, לו אני כל
כך זקוק, ושחררו רוצח שפוי לחופשי, אולי השפוי היחידי.
כבר אין לי רעיונות איך לשפר ולתרום, הרעיון הטוב ביותר שלי
התגלה ככישלון חרוץ, לא זאת בלבד, אלא שהרצח הנתעב שלי גרם
לחילופי שלטון. בעזרת רצח אפשר בחברה של היום להחליף שלטון
ולבטא את השקפותיך הפוליטיות. החברה התגלתה לי בכיעורה הנוראי
ביותר, עם כל האופטימיות שלי לנסות לשפר, לא האמנתי שהחברה
יכולה להידרדר לרמה כזו. קטונתי. מחר על הבוקר אני פוגש שוב את
פסיכו' וחוזר לקחת כדורים, השפיות הזו הספיקה לי מעל ומעבר.