בכל פעם שאתה נכנס לחדר, זה כאילו אתה מרכז העולם, אתה מסתובב
בין כולם, והכל טוב, אתה קליבר רציני.
אין לך דאגות על הראש, העולם הוא פנינתך, ואתה יוצא לשם, כדי
להשיג אותו!
אין לך מושג מה קרה, אבל תוך רגע הכל נעלם, ואתה סתם אף-אחד
בבגדי מעצבים שמנסה להראות לכולם כמה שהוא חשוב.
אתה יושב בצד, כל מי שדיבר אתך מתרחק, כאילו אתה חולה צרעת.
אתה מבודד.
הם לא רוצים אותך, ואתה לא רוצה אותם. או שאתה כן.
אמא שלך אמרה לך, כבר כשהיית ילד קטן, שרק בנות בוכות, ובנים
צריכים להיות חזקים. משום מה, המשפט הזה חוזר ומהדהד לך בראש,
ואתה נזכר  באבא שמרים את החגורה שלו.
אתה נושך את השפה, אתה מנסה להיזכר בטיול המשפחתי שעשיתם, אז,
לבר המצווה שלך, ואתה נושך את השפה חזק יותר, הדמעות ממשיכות
לנזול, ואתה מהדק את הנשיכה.
אתה מרגיש את הטעם החמצמץ של דם, מתגלגל על הלשון שלך, ואתה
כבר לא רואה כלום.
הכל מטושטש, כל האנשים מסביבך כתמים. ופתאום אתה חוזר אל תמונה
מוכרת.

אתה בבית, בחדר, בוכה.
אבא שלח אותך לשם, בגלל ש... בגלל ש...
אתה לא יודע. אבא הגיע הביתה, הניח את התיק על השולחן, ונבח
עלייך לטוס לחדר.
אז עוד היית רגוע, כי זו לא הייתה הפעם הראשונה. אבא מסתובב
בסלון, אתה יכול לשמוע את הצעדים מהדהדים מתחתיך.
אתה מתפלל שהיא לא תצא מהמקלחת, ואבא יתעייף, ויצא.
אבל היא לא יכולה להיות שם לנצח.
והיא יוצאת.
הקול נעלם, אבל אתה יודע מה קורה. זו לא הפעם הראשונה. אתה
בועט ברגל השולחן כדי לחלוק קצת מהכאב, אבל אתה לא מרגיש כלום.
אתה יודע שהיא מרגישה את הכל.
אז מה נשאר? אתה חומק אל בין הסדינים ומנסה לחשוב על העתיד, על
היום שבו אתה תוכל להרגיש אהבה מהי.

ואתה שוב שם. לא חשבת שלכך זה יגיע. לחיים חסרי ערך. ללא
אהבה.
אף-אחד לא מתבונן לכיוונך, הם כולם עסוקים, אוהבים.
אתה קם, אתה מתכונן לצאת החוצה ולשים קץ לכל.
אם הייתה זאת הפעם הראשונה, מילא, אבל אתה כבר רגיל לערבים
הבודדים, בין כל האנשים שאותם חשבת לחברים.
בדרך החוצה הגשם נוטף על גופך, אבל זה כבר לא משנה.
אתה ספוג.
אתה עייף.
אתה רוצה לברוח.
אתה רוצה למות.
בבית, אתה מוצא את הדרך ללא שום קושי, אתה יודע לאיזה חדר
להיכנס, ומה המגירה בה נמצא האקדח, ואיפה הכדורים.
ואתה עוצר.
אתה מרים את האקדח, בחוץ כמובן, הוא לא צריך לנקות את הלכלוך
שאתה בטיפשותך השארת.
אתה שם אותו בפה.
בעצם, אולי כדאי להיכנס פנימה, שהוא ירגיש קצת ממה שהיא
הרגישה.
אתה בחדר שלך, אתה רואה את המיטה בה התחבאת, ואתה נכנס לשם,
בפעם האחרונה, לחזור אל הכאב.

אבא עולה במדרגות, הקול חזר, ואתה יכול לשמוע את אמא בוכה
בסלון.
הוא פותח את הדלת.
הוא מרים את הסדין, ואתה רואה אותו מולך, זועם, מלא בכעס לא
מובן.
הוא מרים את החגורה, אתה כבר יכול לחוש את הכאב הקרב.
אתה מרים את היד, ואומר 'לא עוד'.
אתה משחרר ירייה, ורואה אותו נופל על הרצפה.
אמא רצה לחדר, היא רואה אותך אוחז באקדח המעלה עשן, ומתעלפת.
ואתה יודע שהכול נגמר.
עם האקדח בפה, אתה לוחץ על ההדק.
אתה יודע.
מחר יום חדש.