לרוב הייתי פוגש בקוואזימודו ליד מכונת המשקאות החמים.
מדי לילה בשעה 1:52 בדיוק היה מגיח מחדרו האפלולי שבמרתף בנין
המערכת וחומק לאורך המסדרון הצר עד למכונה שעמדה מתחת לגרם
המדרגות.

מעולם לא ראיתי מה נמצא בקצהו העליון של אותו גרם. אנו- עובדי
המרתף- המנקים, אנשי התחזוקה, פועלי הדפוס התאילנדים וכל שאר
העובדים השחורים של העיתון, מעולם לא הורשינו לעלות למעלה.
הנחייה מפורשת של הנהלת העיתון. ההסבר הלקוני שקיבלתי לכך עם
תחילת העסקתי, היה שבבניין המערכת עוברים מדי יום ביומו כל המי
ומי של צמרת התקשורת בארץ, פוליטיקאים, בעלי הון, ושאר בעלי
שררה, ומכיוון שהחברה מעונינת לשמר את תדמיתו האיכותית
והיוקרתית של העיתון, אין לי ולאנשים שכמותי כל סיבה להסתובב
שם. או אם לנסח זאת שלא על פי כללי הפוליטיקלי קורקט- אנשים
כמונו חיים במציאות אחרת לגמרי מהמציאות של אותם אנשים שם
למעלה. מבחינתם, הסיבה היחידה לקיומנו היא כדי שיהיה להם על מה
לכתוב בעיתון היוקרתי שלהם.

קוואזימודו היה היחיד מכל עובדי מרתף הבניין אשר הורשה לעלות
במדרגות אל הקומות העליונות, וזאת למרות שחזותו כלל לא הייתה
נעימה לעין- הוא היה זקן מאוד ולא מטופח, צולע ובאופן תמידי
נדף ממנו ניחוח חזק של וודקה קגלביץ'.
עובדה זו עוררה את סקרנותי לגביו, אך כל ניסיון שלי או של חברי
לפתח אתו שיחה עלה בתוהו. הוא היה חולף על פנינו ביעף, מתעלם
לחלוטין מנוכחותנו ומקריאותינו.
אני סירבתי לוותר. מכיוון שלא הייתה לי תעסוקה רבה במשמרות
הלילה הארוכות, הפך קוואזימודו למעין אובססיה פרטית שלי.
התחלתי לארוב לו ליד מכונת המשקאות בשעה הקבועה, בתקווה שאקבל
ממנו קצת יחס, או לפחות איזושהי תשובה עמומה בנוגע לתפקידו.
הייתי חייב לדעת מדוע הוא מסתגר בחדרו הקטן במשך כל שעות היום,
ומדוע הוא מורשה לעלות במדרגות, ומדוע הכל נעשה בחשאיות...
בחודש הראשון לניסיונותיי לא השגתי כל התקדמות, האיש התעלם
לחלוטין מקיומי. בראשי פיתחתי תיאוריה שאותו איש זקן הוא בעצם
אביו הפוחז של אחד מבעלי העיתון, אשר מחביא אותו במרתף על מנת
להסתירו מעיני הציבור מחמת הבושה, כשם שקוואזימודו הגיבן הוחבא
במגדל הפעמונים של כנסיית הנוטרה-דאם. מכיוון שלא ידעתי את שמו
התחלתי מאותו יום לכנותו קוואזימודו.

התפנית חלה בליל קיץ לח במיוחד. הוא, כהרגלו, יצא מחדרו בשעה
הקבועה, ואני ,כהרגלי בחודש האחרון, המתנתי לו ליד מכונת
המשקאות החמים. הפעם, כשיצא מחדרו, הבחנתי בבירור כי הוא
מתנדנד מצד לצד ובקבוק הקגלביץ' שאחז בידו הימנית היה ריק
לחלוטין. קוואזימודו נעמד בסמוך למכונה וניסה לעמוד במקום ללא
הצלחה מרובה, מתעלם לחלוטין מנוכחותי. הוא החל לשלשל לאיטו
מטבעות אל תוך המכונה. כשהכניס את השקל האחרון שברשותו, החזירה
המכונה את המטבע. הוא ניסה שוב ושוב לשלשל את המטבע אך נראה
היה כאילו המכונה הייתה נחושה בדעתה, ובשום פנים ואופן לא
הסכימה לבלוע את אותו מטבע כסוף אל קרבה.
ידעתי שזהו הרגע לו חיכיתי, ובזריזות שלפתי מטבע של שקל מתוך
כיסי ושלשלתי אותו אל תוך המכונה. לחצתי על הכפתור, והקפוצ'ינו
החם והדלוח החל זורם אל תוך כוס הפלסטיק. הוא בהה בכוס המתמלאת
ולאחר מכן בהה בי. ואז, בצורה פתאומית, קרב אלי וחיבק אותי
בחום, כאילו הייתי מכר שאותו לא פגש במשך שנים רבות, כל שאמר
היה "ספסיבה!, ספסיבה!". אמנם הופתעתי מהתנהגותו הקיצונית, אך
הנחתי שהוא שתוי מתמיד, ובטח כלל אינו מודע למעשיו. אחזתי בכוס
הקפוצ'ינו בידי מחשש שישפוך אותה וסייעתי לו להיכנס בחזרה
לחדרו. סגרתי אחרינו את הדלת, הושבתי אותו על הכיסא היחיד שהיה
בכל החדר והתיישבתי על השולחן שמולו. העפתי מבט מהיר בחדר, היו
בו שולחן, כסא, מנורה ושני עטים, וכל כולו היה מכוסה לחלוטין
בעיתונים. "יש לך הרבה עיתונים פה" זרקתי לעברו בניסיון לפתח
שיחה, "כן, זאת המציאות שלי" ענה במבטא רוסי כבד. "אל תאמין
לכל מה שאתה קורא בעיתונים" התבדחתי, הוא העלה חיוך לגלגני על
פניו ולא הוסיף.
על פי התנהגותו המוזרה ודבריו חסרי המשמעות, הבנתי שקוואזימודו
שיכור לחלוטין והחלטתי להפסיק ללכת סחור סחור ולהגיע לעניין
שלשמו נכנסתי לחדרו. "אז תגיד לי, מה בעצם אתה עושה פה?"
שאלתי, הוא שתק במשך מספר שניות כמתלבט האם לפתוח את פיו,
ולבסוף אמר "אני, תפקיד שלי לכתוב חדשות". הפעם היה זה תורי
לחייך חיוך לגלגני, "אתה כותב את החדשות?" אמרתי, "חדשות לא
כותבים, החדשות הם דיווחים על אירועים שהתרחשו במציאות, ולא
המצאה של איזה זקן, בשביל זה קיים העיתון ויש פה עיתונאים שזה
תפקידם". "לא נכון" התעקש, "אני תפקיד שלי להמציא חדשות, מה
אני כותב בעיתון, זה מה קורה במציאות- אני ממציא את המציאות".
הוא הביט במבט החשדני שעל פני ואז המשיך, "אני להדגים לך, למשל
היום הנהלה של עיתון להגיד לי שלעיתון אין מספיק קוראים במגזר
ערבי, אני להמציא למחר חדשות שקשורות לערבים, בשביל שלעיתון יש
הרבה קוראים.". הבטתי בו בבוז, הוא כנראה מזלזל מאוד
באינטליגנציה שלי אם הוא חושב שאאמין לכל השטויות שהוא סיפר
לי. קמתי ויצאתי מהחדר מבלי לומר מילה נוספת.

למחרת עיינתי בעיתון, כהרגלי מדי בוקר, ולמרבה הפתעתי תפסה את
עיני ידיעה בלעדית בעמוד הראשי בנושא החלטת הממשלה על הפקעת
האדמות הגדולה ביותר מאז קום המדינה מידי תושבים ערביים. עוד
נכתב בידיעה הבלעדית, שהחלטת הממשלה עוררה גלי מחאה וזעם במגזר
הערבי.
אני כמובן הייתי המום, כנראה שאותו קוואזימודו דיבר אמת ככלות
הכל. ככל שהרהרתי עוד ועוד בדבריו, הסיפור נשמע לי יותר ויותר
הגיוני- פיגועים, אבטלה, מלחמות, עוני, אין ספק שעל מנת להמציא
את כל אלו דרוש אדם עם דמיון מעוות, או לכל הפחות זקן ששתה
יותר מדי קגלביץ'...
התחלתי לפתח שנאה כלפי אותו שיכור- הנה אני, שמעולם לא סיימתי
שתיים עשרה שנות לימוד, משתכר שכר מינימום, חודש בשנה אני עושה
מילואים, לא כולל הקפצות לצווי שמונה, ובעצם כל זה, כל החיים
העלובים שלי, הם לא יותר מפרי המצאתו של הזקן הצולע.
פחדתי ממנו, ממנו ומהכוח הרב הנתון בידיו, אך הרגשתי מחויב
לשוב ולדבר עמו.
נכנסתי לחדרו והתיישבתי על השולחן עליו עבד, הוא העיף מבט מהיר
לעברי ולאחר מכן המשיך בעבודתו, מתעלם לחלוטין מנוכחותי, כפי
שעשה פעמים כה רבות בעבר. "אני חושב שאתה חייב לי כמה הסברים"
אמרתי לו בתקיפות, "אני לא חייב שום דבר לשום אדם" ענה. הרגשתי
שאני מתחזק, כאילו מאחורי עומדים כל אותם אנשים שחייהם קשים,
כל אותם אנשים שהחדשות שאותן  המציא גרמו להם עוול וכאב, כולם
נושאים אותי על כפיהם ותולים בי את תקוותם לעתיד טוב יותר.
ידעתי שמכיוון שאני חשפתי את סודו, באחריותי לשמש פה לכל אותם
אנשים.
מרוב זעם לא ידעתי מאיפה עלי להתחיל, לבסוף פתחתי את פי ואמרתי
"רעב, מגיפות, עוני, מיתון, אבטלה, סמים, זנות, אלימות,
מלחמות, טרור, שנאה, גזענות, שחיתות, עבדות, ניצול, תאונות,
אסונות,  אה כן, וגם איציק מרדכי... מנין לכל הרוחות צצו לך
הרעיונות הזדוניים האלה?" הרגשתי שהזעם מדבר מגרוני- "תמיד
היינו אומרים שהמציאות עולה על כל דמיון, אבל עכשיו מתברר
שישנו בעולם לפחות בן אדם אחד עם דמיון שעולה על כל מציאות.
דמיון חולני מספיק בשביל להמציא את כל הצרות האלו... ואיך...
ואיך למשל עלה לך לראש הרעיון המזוויע של הפיגוע במגדלי
התאומים? אפילו בן-לאדן בעצמו לא היה יכול לחשוב על רעיון שטני
שכזה!!!". "בן לאדן, הא?" גיחך לעברי, "ומי אתה חושב להמציא בן
לאדן?!".
לאחר מספר שניות הוסיף "אני רק לעשות עבודה שלי, אני תפקיד שלי
לגרום לאנשים לקנות עיתון". "אז למה שלא תשים בעיתון רק חדשות
טובות?" שאלתי, "אנחנו מדינה לא טוב" ענה, "אצלנו חדשות טובות
לא למכור עיתון בכלל!". הוא צודק, חשבתי לעצמי, נזכרתי בניסיון
שנעשה בארץ לפני מספר שנים להפיק עיתון שיש בו רק חדשות טובות.
כמדומני, העיתון נסגר לאחר מספר חודשים.
"אם אתה ממציא את המציאות" ניסיתי להתחכם, "אז תכתוב בעיתון,
שהעיתון מצליח מתמיד ומספר הקוראים שלו גדל פי מיליון, ואז זה
באמת יהיה נכון. כך גם העיתון יצליח מבחינה כלכלית וגם אף פעם
לא תצטרך לכתוב עוד חדשות רעות". "זה לא לעבוד ככה" הוא ענה,
"כי אם העיתון לכתוב על עצמו אז זה לא נקרא חדשות, זה נקרא
פרסומת. וכולם יודעים שמה שאומרים בפרסומת אף פעם לא קורה
במציאות". שוב הוא צודק, חשבתי, האם אי פעם כשהלכתי ברחוב פתחה
מולי יעל אבוקסיס את מעיל הגשם שלה? או מתי בפעם האחרונה פגשתי
חיידקים פרוביוטיים שעושים פליק- פלאק ביוגורט שלי?
"אני חושב עבודה שלי כמו אומנות" ניסה להסביר את עצמו, "בשביל
לכתוב חדשות שונות כל יום צריך דמיון, צריך יצירתיות, צריך
מוזה... לכתוב חדשות זה כמו להכין אוכל טוב, צריך להוסיף
תבלינים בשביל טעם: קצת חריף, קצת מריר, קצת מתוק. למשל פעם
בכמה שנים, בין כל החדשות הרעות, אני להוסיף לחדשות אירוע טוב,
אני קורא אותו- צ'ופר, זה בשביל המוראל של העם, כמו אז כשזכינו
באירוויזיון, או באליפות אירופה בכדורסל, אני גם המצאתי את
מיקרונזיה כדי שלא נהיה לבד באו"ם. וגם אומרים לפעמים יש לי
חוש הומור, לא ככה?",  "בטח" עניתי, "כמו הפעם הזאת, כשהמצאת
שאנשים חושבים שהסדרה "שמש" מצחיקה, או כמו אז ששלחת את שרה'לה
שרון ולהקת פינג- פונג לייצג אותנו באירוויזיון. אבל לטעמי
ההברקה הכי טובה שלך הייתה כשהרצת את פנינה רוזנבלום לכנסת".
"כן", חייך "אני אז לשתות הרבה מאוד".
מכוון שראיתי שחייך לעברי, חשבתי שסוף סוף הצלחתי להגיע אתו
לכלל הבנה, ועל כן אמרתי "אתה כנראה באמת טוב במה שאתה עושה.
אולי הגיע הזמן לפתח את האומנות שלך לכיוונים חדשים, לנסות
מתכונים שטרם ניסית, לכתוב חדשות שונות, מצחיקות, או מוזרות או
משעממות, אבל רק לא חדשות רעות...".
"אתה לא להבין" הגיב קוואזימודו בכעס, "פה זה ישראל, פה זה לא
ניו-זילנד, שם כותבים חדשות זה מחירי חלב, אצלנו בלי אקשן, בלי
כאב, זה לא חדשות."
שוב הרגשתי איך הכעס חוזר למלא את כולי, הרגשתי שכל דברי לא
הצליחו להזיז אותו במילימטר מעמדתו. לא היה לו אכפת כלל ממני
או מכל אדם אחר. פי היה יבש לגמרי והמחשבות התרוצצו בראשי
במהירות. חשתי שאיני מסוגל להוציא עוד הגה, ועל כן יצאתי
במהירות מחדרו בטריקת דלת.

כינסתי מיד את שאר העובדים בקומת המרתף, סיפרתי להם על
קוואזימודו ועל תפקידו. אמרתי להם שאני רואה בו האחראי הישיר
למצבי ובעצם למצב כולנו. הרי אנחנו, כל עובדי המרתף, אנחנו
הנפגעים העיקריים מהחדשות שהוא כותב ומהמציאות אותה הוא יוצר.
האנשים בקומות העליונות לא נפגעים ממיתון או מאבטלה, העלאת
הריבית במשק לא מגדילה את האוברדראפט שלהם אלא רק מגדילה את
כמות הכסף שמצטבר בחסכונותיהם. הם חיים להם בשכונותיהם היקרות
והמוגנות עם מכוניותיהם המיובאות וביטח המנהלים, ואינם מסתכנים
כלל בנסיעה בתחבורה ציבורית או ביציאה לשוק. הם באמת חיים
במציאות אחרת, מציאות שחסינה בפני חדשות רעות. על כן עלינו
להתלכד כאיש אחד בכדי לשנות את המציאות. המפתח לחיים שתמיד
רצינו נמצא בידיו של האיש הזקן.
מאז אותו יום הצבנו בקביעות משמרת מחאה המונה שני אנשים בכניסה
לחדרו, תלינו שלטים הקוראים ל"מציאות אחרת" ול"חדשות למען העם"
ועשינו בינינו תורנות באיוש עמדת המחאה. יותר מזה לא העזנו
לעשות.
פעם ציון המנקה, שתמיד היה לו דם חם, לא הצליח לשלוט בעצמו
והתפרץ אל עבר קוואזימודו. הוא תפס אותו בשתי ידיו החסונות,
ובמזל הצלחנו לעצור אותו שניה לפני שהנחית בזקן מהלומה.
קוואזימודו לא אמר מאומה, הוא רק חייך לעצמו ושב להסתגר בחדרו.
למחרת במדור מודעות האבל, במודעה מוקפת מסגרת שחורה, הביעו
מערכת העיתון וההנהלה את השתתפותן בצערו הכבד של העובד ציון
במות עליו אישתו. באותו יום חדלנו מכל ניסיונות המחאה.

בסוף עלה במוחי רעיון. המתנתי לו בשעה 1:52 בדיוק ליד מכונת
המשקאות החמים, וסיפרתי לו כבדרך אגב, שחבר שלי, שעובד בחברה
המייבאת לארץ את הוודקה קגלביץ', סיפר לי שעקב קשיים כלכליים
בחברה בה הוא עובד עומדים להפסיק בקרוב את הייבוא של הוודקה
מתוצרת זו לארץ. "מוזר", הוא אמר "לא זכור לי שהמצאתי את זה",
ושב במהירות לחדרו.
למחרת, במוסף הכלכלי, מתחת לתמונה של שר האוצר המחבק אישה
שנראתה בדיוק כמו מסעודה משדרות, הופיעה ידיעה שבישרה שחברת
קגלביץ' בע"מ זכתה במענק ממשלתי מיוחד על מנת לפתוח בדימונה את
קו הייצור הראשון בארץ של הוודקה המפורסמת, המפעל החדש יספק
מקומות עבודה חדשים למאות מובטלים. אני חייכתי לעצמי, הדג בלע
את הפיתיון.
למחרת קראתי בעיתון ששווי מניות חברת קגלביץ' בע"מ, שכמובן
רכשתי מבעוד מועד,  עלה בעשרות אחוזים.

היום אני נכנס למערכת העיתון מהכניסה הראשית. הבניין גבוה עד
כדי כך שביום טוב ניתן לראות מראשו את קפריסין! שם, מגבוה,
באמת קשה להבחין באנשים ובפרטים הקטנים, ובטח שלא בקומת המרתף
של המערכת.