- קדקוד פלשת מאורב, קדקוד פלשת מאורב, עבור.
- אורב, כאן קדקוד פלשת, המשך.
- קדקוד פלשת מאורב, קבל שהנזיר בידינו.
- קיבלתי. אורב- עבודה טובה.

- שמעת? תפסנו אותו.
- כן.
- אתה לא שמח?
- שמח.
- אתה לא נראה שמח.
- אני שמח.
- אתה מודאג מזה שהוא כבר העביר את חומר הנפץ?
- לא, לא מודאג.
- אתה לא צריך להיות מודאג. השב"כ יוציאו את זה ממנו.
- לא מודאג.
- אז למה אתה לא שמח?
- אני שמח.
- שמע, אני יודע איך זה. אתה מכיר את האחמד הזה עוד מהסדיר
שלך, לא? הוא כמו אח שלך. אתה יודע מה הוא אוכל בבוקר, באיזה
צבע מברשת השיניים שלו ואיזה חיה הוא הכי היה רוצה להיות.
- מה אתה רוצה ממני?
- אני רק אומר שאני יודע איך זה. שאתה מרגיש קרוב אליו.
שאיזשהו חלק בך קיווה שגם הפעם הוא יצליח לחמוק. שהאחמד שלך
היה יותר חכם מחבורת הנחלאווים שתפסה אותו.
- אל תתחיל איתי עם פסיכולוגיה בגרוש. שלושים יום תפרתי פה בלי
חופשות. אשתי משתגעת לבד עם התינוקת. אני שמח שזה נגמר, תאמין
לי.
- אתה צריך להיות גאה בעצמך. זה המבצע שלך. בלי המודיעין שלך
בחיים לא היו עולים עליו. העוקץ עם הבחורה... פשוט גאוני.
- אני גאה. אני שמח. אבל בחייאת, אני הולך לישון את מה שנשאר
מהלילה, ואחרי זה שוכח מהצבא לכמה שנים, בסדר?
- אל תדאג, אחרי העבודה שנתת פה... אם איזה קצינת קישור תתחיל
להציק לך, רק תרים לי טלפון.

- שלום.
- שלום.
- אני דני.
- סרן דני.
- כן.
- אתה החקש"ב מאמ"ן?
- לא. סתם קמ"ן.
- סתם קמ"ן מאמ"ן?
- כן.
- מילואימניק?
- כן.
- סרן דני?
- כן.
- שמע, סרן דני, אנחנו פה לא מתלהבים משמות ארוכים.
- סליחה?
- כשאתה כאן, השם שלך זה ד.
- דלת?
- ד. אני ג.
- נעים מאד.
- גם אני סרן במילואים. הבנתי שקיבלת צו שמונה.
- כן.
- זה כבוד גדול.
- אם אתה אומר.
- אתה זה שנתן את המודיעין למבצע נחושתיים?
- כן.
- עבודה מצוינת.
- כן.
- אומרים שאתה מכיר את האחמד הזה יותר טוב ממה שהוא מכיר את
עצמו.
- לא נראה לי.
- אומרים גם שיש לך גישה לאנשים, שאתה יודע להיכנס לראש שלהם.
- אני עושה תואר שני בפסיכולוגיה קלינית, אם לזה אתה מתכוון.
אבל כמו שזה נראה, עם המילואים האלה שדופקים לי כל חודש, אני
בחיים לא אגמור את הסטאז'.
- תאמין לי, פה זה הסטאז' הכי טוב שאתה יכול לעשות. שמע...
ייקח קצת זמן עד שיגיע האישור הביטחוני שלך, אז בינתיים יש לנו
הקלטה של החקירה הראשונית. הוא אגוז קשה לפיצוח.
- כן, זה מה שאמרו לי כשקיבלתי את הצו שמונה.
- טוב, אז כמו שאתה יכול לראות, האחמד שלך קיבל את הטיפול
הרגיל. גילחו לו את השיער והזקן, נותנים לו רק מים ולחם,
חוקרים אותו מסביב לשעון. שלושה ימים הוא לא ישן. אבל אגוז קשה
לפיצוח. לא מוכן להגיד כלום על החומר נפץ.
- הוא איש קשוח.
- אתה זה שהבאת את המודיעין למבצע נחושתיים, נכון? אומרים שאתה
ממש נכנסת לראש שלו, שידעת להגיד כל רגע איפה הוא נמצא, מה הוא
עושה.
- היה לנו הרבה מזל.
- שטויות. כשיש שכל לא צריך מזל. בכל מקרה, קיבלנו בשבילו
אישור מעצר לשבועיים. אז חייבים להוציא ממנו בזמן הזה. לפחות
משהו מספיק בשביל המשך מעצר. אני בטוח שאתה תצליח.
- אני לא יודע מה אתם בדיוק מצפים שאני אעשה. אני סתם קמ"ן. לא
חקרתי שבויים אף פעם. אני בקושי מדבר ערבית.
- אל תדאג. זה כמו לרכב על אופניים.

- שלום.
... -
- אני דני.
- דני?
- כן.
- לא קפטן דני? לא ד.?
- דני.
- בסדר, דני. אתה לא מהשב"כ?
- לא. אני סתם מילואימניק.
- סתם מילואימניק.
- כן.
- ולמה אתה חושב שסתם מילואימניק יצליח להוציא ממני משהו
שהחוקרים של השב"כ לא הצליחו?
- לא חושב ככה.
- אז למה באת?
- באתי לתת לך משהו שאתה רוצה.
- הבנתי... אתה החוקר הטוב... תיתן לי מה שאני רוצה... אתה
חושב שאתה יכול לתת לי את מה שאני רוצה? כי אני אגיד לך מה אני
רוצה - אני רוצה מדינה מוסלמית עצמאית בכל השטחים של פלסטין.
בכל האדמות שספוגות בדם של העם שלי. אתה חושב שאתה יכול לתת לי
את זה, דני?
- לא. אבל אני יכול לתת לך משהו אחר שאתה רוצה.
- אני לא רוצה שום דבר אחר.
- זה לא נכון. המילים שלך הן כל כולן עמידה איתנה. אבל אני
רואה את העיניים שלך.
- כן? מה אתה רואה, דני?
- נתנו לי עכשיו שעתיים לחקור אותך, ואני רוצה לתת לך אותן.
- לתת לי?
- הנה, יש לי פה תיק... נשים אותו כאן על השולחן... אתה יכול
לרכון קדימה ולהניח עליו את הראש. לנמנם את השעתיים האלה.
- אני מעדיף להישאר ער.
- זה לא נכון.
... -
- אתה יודע מה? אותי הקפיצו מהבית בחמש לפנות בוקר. מה דעתך
ששנינו נתנמנם פה על השולחן?
- אתה עובד עלי?
- לא... הנה... תעשה מה שאתה רוצה. אני הולך קצת לנוח.

- שלום, בוא יש פה מקום לשבת.
- שלום, אני דני.
- אתה מתכוון לומר ד.
- כן. סליחה. ד.
- אין בעיה. שמעתי עליך. אתה החקש"ב מחמ"ן.
- לא. אני סתם קמ"ן.
- סתם קמ"ן? שמעתי את הקטע שהבאת בחקירה. "הבה נתנמנם יחד על
השולחן." גאוני! פשוט גאוני!
- סליחה?
- ילמדו את זה בבתי-ספר לחקש"בים ברחבי העולם! אני אומר לך.
- סתם הייתי מבואס מהצו שמונה הזה, כמה ימים אחרי שסגרתי
שלושים יום מילואים. הוא נראה לי עייף, אני הייתי עייף...
- פשוט יש לך את זה. זה כשרון, שאם לא נולדים אותו, כמה שתלמד
לא יעזור לך. איזה מחזור אתה? י"ג?
- מחזור? מחזור של מה?
- בקורס חקש"בים, איזה מחזור?
- לא עשיתי קורס חקש"בים. סתם קורסים קמ"נים בבה"ד.
- אתה צוחק עלי?
- לא.
... -
- טעים פה האוכל.
- יותר טוב מבבה"ד, זה בטוח.
- גם אתה היית בבה"ד?
- נו, מה אתה חושב? גם אני הייתי סרן בשירות הצבאי.

- שלום.
- שלום. אני זוכר אותך. אתה זה עם התיק.
- כן. דני.
- וואלה, דני.
- באת להתנמנם איתי שוב?
- לא. באתי לספר לך סיפור.
- סיפור?
- כן. כאן יא מא כאן, היה היה פעם, בחור - גיבור חיל. אומרים
שכשאמא שלו הרתה, בא אליה מלאך. אמר לה: אל תשתי יין ושכר, אל
תאכלי כל טומאה. הבן שייוולד לך, הוא בן מאלוהים.
- כמו ישו?
- לא, לא כמו ישו. כי ישו נולד בנצרת, והבחור שבסיפור שלנו,
הוא נולד במחנה פליטים של עזה. אבל למרות שההורים שלו היו
עניים, ולא היו להם קשרים לא ברשות הפלסטינית ולא באונר"א,
הבחור שלנו, נקרא לו וואג'די, גדל להיות גיבור חיל. אמיץ, חכם,
ויפה תואר. בקי בקוראן, ולוחם ללא חת. מספרים שכשהיה צעיר, הוא
היה סתם פרחח. שודים קטנים. גניבות של טרקטורים מהתנחלויות.
- כל מה שלוקחים מהתנחלויות זה לא שוד. זה בדין.
- אם אתה אומר. בכל אופן, לילה אחד, וואג'די והחבר'ה שלו
חותכים את הגדר של כרמי תמנתה, בכוונה לסלק משם את הב.מ.וו.
הממוגן של רכז הביטחון. רק מה, כמו שהבחור שלנו עוקף את
האימובילייזר, הוא רואה את הבת של רכז הביטחון בחלון. הוא
מסתכל עליה - היא בחדר המואר, בכותנת לילה, לא מצליחה להירדם.
הוא בחושך, נסתר מעיניה, נטרף. לא ראה אף פעם כזאת בחורה יפה.
חוזר הביתה, הולך להורים שלו, אומר להם: ראיתי בחורה יהודייה
יפיפייה בכרמי תמנתה. אני רוצה להתחתן איתה.
אומר לו אבא שלו: מכל הבחורות בעולם, דווקא אחת יהודייה,
מתנחלת?
אומרת לו אמא שלו: חסרות בחורות יפות פה במחנה? הרי אתה אמיץ,
חכם ויפה תואר. כל בחורה במחנה רוצה להינשא לך.
אומר להם: לא. רק אותה אני רוצה.
הם אומרים ככה, הוא אומר ככה. הם מנסים לשדל אותו, הוא מתעקש.
בסוף ההורים מבינים - אין ברירה. נוסעים לכרמי תמנתה, הולכים
לדבר עם רכז הביטחון.
עכשיו, רכז הביטחון, הוא דווקא מחבב ערבים. לא רוצה שהבת שלו
תתחתן עם אחד, אבל חושב בליבו שאולי יכולה לצמוח איזו תועלת
מלהסביר להם פנים. אולי תבוא התקשורת, תצלם את הערבים האלה,
באים לבקש את ידה של בתו. הצופים בבית יראו יחסי שכנות טובים,
במקום נוער גבעות מתלהם. יבינו שיש מקום ליהודים ברצועת עזה.
אומר להם רכז הביטחון - תביאו את הבן, נראה אותו, נדבר. נראה
מה הוא יגיד, מה הבת שלי תגיד. נדבר.
ההורים לא לגמרי מאמינים לו, אבל יש להם ברירה? מגיעה כל
החמולה להתנחלות. מגיעים גם הכתבים של ערוץ 1, ערוץ 2, ערוץ
10, הרשתות הזרות. סיפור טוב. רכז הביטחון מחייך אל כולם.
מתנשק. לוחץ ידיים. מדבר בערבית עם מבטא אשכנזי.
- כמו שלך.
- בדיוק. ככה יום, יומיים. וואג'די מתחיל להשתגע. עם הבחורה לא
נותנים לו לדבר. רואה אותה רק פה ושם, כשהמשפחות יושבות בסלון.
היופי שלה כמו מאכלת בלב שלו. מטריף אותו. רכז הביטחון אומר לו
תגיד לצלמים ככה, תגיד להם ככה, והוא אומר הכול, בכלל לא יודע
מה הוא אומר, רק הבחורה בראש שלו כל הזמן.
לפני שהוא ישתגע לגמרי, הוא יוצא קצת מהבית. מסתובב קצת
בהתנחלות. מנסה לנשום אוויר, להירגע. אבל אתה יכול לתאר לעצמך
איך הוא נראה בין כל הבחורים בכיפות ובציציות. הם נטפלים אליו.
צוחקים לו. לועגים לו בעברית. את המילים הוא מבין לאט, אבל את
העלבון הוא מבין מהר. כדי להשיב לעצמו את כבודו, הוא מציע להם
איזשהו הימור. לא יודע מה בדיוק. הוא מתגרה בהם שלא יצליחו
לגלות איזה מעשה שהוא עשה, ומתערב איתם על סכומים גבוהים בהרבה
ממה שיש לו.
- שלושים אלף שקל. על זה הוא מתערב איתם.
- אתה מכיר את הסיפור?
- כן... לא... רק את ההתערבות אני מכיר.
- להמשיך?
- כן, למה לא. יותר טוב מהצרחות והסטירות שאני חוטף מהחוקרים
האחרים.
- אז כמו שאתה מבין, או אולי אפילו יודע, הבחור שלנו מפסיד
בהתערבות.
- הוא הפסיד כי המתנחלים רימו. אבל לא זה מה שמעניין. מה קורה
עם הבחורה?
- עם הבחורה? בינתיים שום דבר. רכז הביטחון אומר שהם צריכים
לחשוב על זה. מדובר בעתיד בתו. החלטה כבדת משקל. מציע לאורחים
ממחנה הפליטים לבוא לבקר שוב עוד חודש. נותן להם תחושה שהוא לא
שולל את השידוך על הסף.
אבל וואג'די, כאמור, הפסיד בהתערבות. ואפילו שהוא חושב שרימו
אותו...
- באמת רימו אותו.
- כן, אפילו שרימו אותו, הוא איש של כבוד. צריך לשלם להם. אבל
איך? אין לו כסף. הוא אוסף את החבר'ה שלו, וכל החודש הזה, שרכז
הביטחון יעני שוקל את הצעת הנישואין, כל לילה, הבחור שלנו
והחבר'ה שלו פורצים לבתים בהתנחלויות. גונבים תכשיטים, מכשירי
חשמל, כאלה דברים. אבל למתנחלים אין כל כך הרבה תכשיטים, ובשוק
האפור של עזה, קשה להשיג מחיר טוב למעט שיש.
כך שהם נדרשים למעשי שוד יותר ויותר נועזים. בסוף החודש, אחרי
שמחלקים את הכסף בין כל החבר'ה, לוואג'די יש, פחות או יותר, את
הכסף שהוא צריך. אבל יותר מזה - הוא מגלה שמעלליו נפוצו ברחבי
המחנה. הוא סלבריטי. עושים לו כבוד. ילדים קטנים רצים אחריו,
צועקים את השם שלו. מישהו מטעם רנתיסי מציע לו תפקיד רשמי
במחנה. מסדר שההורים שלו יזכו בהגרלת הפיס של המחנה.
מלא גאווה הוא מגיע לכרמי תמנתה, נותן את הכסף לבחורים שרימו
אותו, נכנס כמו אפנדי לבית של רכז הביטחון. אבל מה הוא מגלה
שם?
- שהבחורה התארסה בינתיים לאחד הרמאים.
- בדיוק. הבחורה מאורסת למישהו מההתנחלות. הבחור שלנו משתגע.
בשביל מה הוא שם את נפשו בכפו כל לילה? מה שווה כל הכבוד
שמרעיפים עליו במחנה? הבחורה הזו היא כמו רעל בשבילו. בקושי
מכיר אותה, אבל רואה אותה לנגד עיניו כל הזמן. חולם עליה כל
לילה.
הוא משתגע מהסירוב של אבא שלה. לא יודע מה לעשות. משתגע.
החבר'ה שלו רוצים להמשיך בשודים, ובאמת, הדבר היחיד שמרגיע את
רעל האהבה זה האדרנלין של הפריצות להתנחלויות. אבל המעשים שלו
נעשים יותר ויותר קיצוניים. כבר לא אכפת לו מכסף. מה שהוא מחפש
זה נקמה, הרס. במקום לגנוב מכוניות, הוא שורף אותן. שורף כל מה
שאפשר. בעיקר שדות. מספרים שבלילה אחד, הוא והחבר'ה שלו שרפו
את כל השדות של גדיש, קמה וכרם-זית. אתה מכיר את ההתנחלויות
האלה?
- לא. לא מכיר בשמות שהמצאתם לכפרים ולערים שלנו.
- לא מכיר? על כל פנים, השדות של קמה ושל כרמי תמנתה גובלים
אלו באלו. האש שהבחור שלנו מבעיר לא מבחינה שכאן נגמרת התנחלות
אחת, וכאן מתחילה שנייה. האש מתפשטת.
- בסדר. הבנתי את הרעיון של הסיפור.
- חכה, אנחנו בדיוק מגיעים לקטע הטוב.
- מה טוב? מה הקטע שלך? אתה חושב שאתה יכול להוציא ממני משהו,
בסיפורים האלה שלך? כלום אני לא אספר לך! לא אכפת לי מהסיפורים
המפגרים שלך. אתה חושב שאתה חכם גדול? שאתה יודע משהו? שאתה
מבין משהו מהחיים שלי? מהחיים שלך? אתה לא מבין כלום.  
- מה אתה מתעצבן? זה רק סיפור. תקשיב.
- לא רוצה להקשיב. לא מוכן להקשיב.
- האש מתפשטת בשדות...
- לך מפה! סתום את הפה שלך!
- רכז הביטחון והבת שלו קוטפים שיבולים בשדה שלהם. הבת, היא
בחורה רומנטית. רוצה לקשט את החופה שלה בשיבולים. זה בטח מסמל
משהו.
- זה שקר. הסיפור הזה הוא שקר. אתה שקר.
- שקר... לא שקר? היה... לא היה? רק סיפור. אבל מה? סיפור
עצוב. רכז הביטחון והבת שלו מבחינים באש מאוחר מדי. הם מנסים
לברוח, אבל האש סוגרת עליהם.
- זה לא ככה. זה שקר הסיפור שלך. הבחורים מההתנחלות הם אלה
שהציתו את שדה החיטה של רכז הביטחון. הם כעסו עליו, שהוא רצה
לשדך את הבת שלו לערבי...
- יכול להיות, יכול להיות. על כל פנים, האש סוגרת עליהם. הם
נשרפים חיים... חשבת על זה פעם, איך בן אדם מרגיש כשהוא נשרף
חי? איך בחורה, עוד לא בת עשרים, עוד לא טעמה מהחיים, מרגישה
כשהיא נשרפת חיים?

- שלום.
- דני... שוב באת לבקר אותי. יפה מצידך. בוא, שב. תרגיש בנוח.
מצטער שאני לא יכול לקום לכבודך, אבל כמו שאתה מבין... האזיקים
קצת מקשים עלי.
- זה בסדר.
- יש לך עוד סיפור בשבילי?
- התרשמתי שהסיפור אתמול לא מצא חן בעיניך.
- למה אתה אומר ככה? סיפור מאד יפה. אתה בחור סימפטי ורגיש,
דני. נפש של משורר. אין לי שום דבר נגד הסיפור שלך. אבל הוא
כולו שקר. כשאתה מספר אותו - הוא רק אוסף של שקרים. יותר טוב
תפרסם אותם באינטרנט שלכם. תכתוב שירי אהבה לאישה שלך.
- הייתי שמח להיות עם האישה שלי.
- אני לא רואה אזיקים על הרגליים שלך.
- מילואים, אתה יודע.
- מה אני יודע? מה אני יודע? שאתה בחור סימפטי ורגיש? שאתה
הולך להפגנות של שלום עכשיו, ומזדעזע מתמונות של ההרס בג'נין
ובית חאנון? שאתה תורם אוכל למשלוחי מזון של תעאיוש, אבל נזהר
לא לתת להם כסף, כי הערבים האלה, מי יודע? אולי יקנו בו נשק
במקום אוכל לילדים שלהם. מילואים... אתה שונא להיות כאן, אבל
מישהו צריך לעשות את העבודה הזו, נכון? גם אני יודע לספר
סיפורים לא רע, מה?
- מישהו באמת צריך לעשות את העבודה הזו, לא? אם לא תספר לי
איפה נמצאים חמישים טונות של חומר נפץ... זאת אומרת, אני לא
שופט אותך... כלומר, אני יכול לראות איך בעיני עצמך אתה לוחם
חופש. אולי גם בעיני, עד גבול מסוים. אבל לרצוח אנשים חפים
מפשע... זה הרבה מעבר לגבול שלי.
- מי חף מפשע? אתה חף מפשע? למה, כי אתה סימפטי ורגיש? תקשיב
לי, דני. אתה פושע. הכפרה היחידה שיכולה להיות לך היא שתזדרז
לארוז את המזוודות שלך, תיקח את האישה שלך, ותחזור לאירופה.
- אני נולדתי כאן.
- נולדת בעזה?
- נולדתי בירושלים.
- אין כזה מקום ירושלים. אלפיים שנה שאין כזה מקום. יש
אל-קודס. אתה נולדת בוורשה, או בפינסק או במינסק. לשם אתה צריך
לחזור.
- מקום שקוראים לו סלע עיטם אתה מכיר?
... -
- כי הבחור מהסיפור שלנו אתמול, אתה זוכר? הלך להתחבא בקרוון
בהיאחזות נטושה שנקראת סלע עיטם. אחרי השריפה בשדות, אפשר לומר
שהמתנחלים היו חמים עליו.
... -
- על כל פנים, כוחות של צה"ל זרמו אל מחנה הפליטים, ושב"כניקים
התחילו להציק לאנשים, שיסגירו את הבחור שלנו. רוצה אישור כניסה
לישראל? רוצה שנשחרר את בעלך ממעצר? ספרו לנו איפה הוא נמצא.
במחנה, כמו שסיפרתי לך, הבחור שלנו גיבור. אף אחד לא מסגיר
אותו. מצד שני, הלחץ של הצבא והשב"כ איום ונורא. כל הזמן סגר.
קשה להשיג אוכל. רוב הזמן אין חשמל. אין מים. קשה.
בסוף מתארגנת משלחת של מכובדי המחנה. בלילה, הם מצליחים להתגנב
אל הקרוון הנטוש, מסבירים לוואג'די שהמצב רע ומר. אין ברירה,
הוא חייב להסגיר את עצמו.
- תמיד יש ברירה. גם לך יש ברירה. איזה סיפורים אתה מספר
לעצמך, כדי שתוכל לישון בלילה?
- אם אני מתקשה להירדם, אני לוקח כדור שינה.
- אז מה זה הסיפור הזה?
- סתם, סיפור. סיפור על וואג'די. גיבור חיל, אמיץ, יפה תואר.
וגם - בר מזל. בזמן שהוא מתחבא בקרוון, הוא יוצא מדי פעם
להסתובב בהיאחזות הנטושה. לילה אחד, מה הוא מגלה? סליק. סליק
נשכח משנות הארבעים. יותר מאוחר יכתבו בעיתונים שזה היה סליק
של הלח"י. אבל לוואג'די לא אכפת של מי הסליק. הוא שמח בחמשת
רובי הקרבין, בכדורים, ברימוני הנפץ.
כשנכבדי המחנה מגיעים אליו, הוא לא חושש. הוא אומר להם, לכו אל
החיילים, לכו אל השב"כניקים, תגידו להם איפה אפשר למצוא אותי.
אני לא מפחד.
הנכבדים הולכים, והבחור שלנו בינתיים מסתתר עם הנשק בגבעה
הסמוכה. כשהחיילים מגיעים, לפני עלות השחר, הם לא מבינים מאיפה
יורים אליהם. בזה אחר זה הוא יורה בהם. בקור רוח. מכוון ויורה.
מכוון ויורה. מרוקן את כל התחמושת שלו. זורק את הרימונים,
ובורח משם.
הוא הופך לגיבור גדול בכל הרצועה. הסיפורים שרצים שם מדברים על
אלף חיילים שהוא הרג ברמת לח"י. כבר אף אחד לא חושב להסגיר
אותו. עוזרים לו להסתתר. מחביאים אותו כל לילה בבית אחר. נערים
באים אליו, להתייעץ איתו. בענייני נשק, לוחמת גרילה. גם
בענייני דת. והוא, למרות שאף פעם לא למד, עונה להם. כמה שהם
שואלים אותו יותר על מוחמד ועל אללה, ככה נדמה לו שהוא מבין
יותר טוב את הקוראן. שהוא מתקרב אל אללה.
- נדמה לו?
- זה מה שאמרתי? התכוונתי לומר שהוא מתקרב אל אללה ממש. רנתיסי
בעצמו נפגש איתו. אומר לו: בוא תצטרף אלינו. תארגן חוליות.
ניתן לך כסף. ניתן לך נשק. תביא גאולה לעם שלך.
וואג'די מסכים. מתכנן פעולות. מגייס נערים. חוצה את הגבול הלוך
ושוב במנהרות של רפיח. גם סוחרי הנשק בצד המצרי כבר שמעו עליו.
עושים לו כבוד. אלף חיילים הוא הרג, עם רובה קרבין ישן.
אבל מה? דבר אחד ממשיך לנקר לו בראש. לא נותן לו מנוח. כל הזמן
בלב שלו. כל הזמן לנגד עיניו.
- הבחורה.
- בדיוק. הבחורה מכרמי תמנתה. החודשים מאז השריפה הולכים
ומתארכים, הולכים ומתרבים, אבל הבחורה מכרמי תמנתה כל הזמן בלב
שלו. מטריפה אותו. באה אליו בחלומות. אומרת לו: אתה רצחת אותי.
אתה רצחת אותי. אני אהבתי אותך, ואתה רצחת אותי.
כמו שאמא שלו הבטיחה, כל הבחורות במחנה רוצות להתחתן איתו. מה
במחנה? בכל הרצועה! אבל הוא, רק הבחורה השרופה בראש שלו. כל
אישה שהוא פוגש מזכירה לו אותה. נדמית בעיניו לגרסה מכוערת
ומעוותת שלה.
לפעמים, כשדעתו ממש נטרפת עליו, הוא חומק מהרצועה אל הערים
היהודיות. יש לו כסף מהחמאס. הוא מוצא זונות יהודיות, עולות
מרוסיה, אולי לא יהודיות, שמוכנות להתלבש בשבילו כמו הבחורה
ההיא. חצאית ארוכה. עור בהיר. שיער אסוף בצמה. הוא מזיין אותן,
והן צועקות בעברית עם מבטא רוסי את מה שהוא אומר להן לצעוק. זה
מרגיע את הטירוף, אבל רק לכמה רגעים. רק לכמה ימים. ואז שוב,
הבחורה מכרמי תמנתה. בחלומות, בהזיות, בכל מקום.
- אתה מספר את הסיפור הזה, אבל אתה לא מבין אותו. בגלל שאתה לא
מבין אותו, בפה שלך הוא הופך להיות שקר.
- אתה חושב שאני לא יודע מה זה לאהוב?
- אתה לא יודע.
- אולי אתה צודק. אולי אני לא יודע. לאהוב רק אישה אחת. לאהוב
את אותה אישה, גם כשהיא לובשת פנים שונות, גוף שונה. גם כשצריך
לקנות אותה. לפגוש בה כל פעם מחדש. לזהות את הריח שלה, את
האהבה, מתוך הסירחון של הזיעה והזרע, הלכלוך והמחנק, הבשמים
הזולים.
אני כנראה באמת לא יודע. אבל וואג'די שלנו... הוא יודע היטב.
מסתובב כסהרורי בין היישובים היהודיים. יודע שהוא בסכנה עצומה,
אבל לא מסוגל להפסיק. עד שערב אחד הוא מגיע ליישוב בני רא"ם.
- מסמיה.
- כן. מסמיה. בני רא"ם. מה חשוב השם? הוא מגיע ליישוב עם ערב,
מלובש כמו יהודי חרדי. התושבים לא נותנים בו מבט שני. ואז הוא
רואה אותה. כאילו הבחורה מכרמי תמנתה קמה לתחייה. איך קוראים
לך? דליה. איך קוראים לך? גדי. משוחחים. יושבים על שפת המדרכה.
ירח מלא. ערב נעים. מדברים.
היא לא בחורה טיפשה. המבטא של וואג'די מסגיר אותו. הוא יודע את
זה. אבל היא לא חוששת ממנו. מעניקה לו שקט. מרגוע מהדמות
שרודפת אותו - כי הנה היא פה, לצידו. אט אט השיחה נסובה אל
מחנה הפליטים. אל העיר עזה. הוא מספר לה על החיים שם. היא
מקשיבה. מרותקת. תומכת. אפשר להגיע להבנה, היא מניחה את ידה על
ידו, נרגשת.
לרגע הוא עצמו מאמין בכך. מה עובר לו בראש? האם לרגע הוא שומע
את הצעקה האחרונה של מי מהחיילים שהוא הרג? את קינת אמהותיהם?
את הכאב היומיומי, האינסופי של המשפחות שלהם?
- איזה כאב? איזה משפחות? מה זה כאב של יהודים? זה שום דבר.
אתה מדבר איתי על אובדן? אתה יודע איך זה לגדול במחנה פליטים,
שכל יום - כל יום! - הורגים מישהו שאתה מכיר? הסיפור שלך הוא
מטווה של שקרים. אני מבטיח לך - כמה שהוואג'די שלך אולי מוטרף
מאהבה, אין רגע - אין! - שהוא שוכח את הדם של העם שלו. כל רגב
אדמה ספוג בו.
- אתה טועה. ברגע הזה... היד של דליה על היד שלו, המילים שלה
חמות באוזנו -  אפשר להגיע להבנה - רעד ההתרגשות בקול שלה.
לרגע הדם שותק. לרגע אחד יש שקט. למשך רגע אחד נדמה שאפשר
להניח את משא הכאב, ולסלוח.

- שלום.
- שלום.
- אתה דני?
- כן. כלומר, אתה יכול לקרוא לי ד. אם אתה מעדיף.
- שמע, יש לנו בעיה. הבנתי שאתה משחק עם האחמד שלך כל מיני
משחקים פסיכולוגים, טריקים מהחוברת למתקדמים בקורס חקש"בים.
אבל אין לנו זמן לזה. מצאנו מערכת מנהרות שמתפתלות מפה ועד
הודעה חדשה. אנחנו חייבים לדעת איפה החומר נפץ. כל רגע הם
עלולים להרים את חצי הרצועה. אתה מבין מה אני אומר? אפילו
המתקן פה בסכנה.
- אני לא... אני סתם קמ"ן...
- קמ"ן, חקש"ב, זה לא מעניין אותי. השאלה היא האם אתה גבר. האם
אתה יכול לעשות את העבודה שצריך לעשות. את המשימה המוטלת עליך.
אל תשאל למי מצלצלים הפעמונים, הם מצלצלים ל... נו...
- לך.
- לי?
- לי.
- מה?
- הפעמונים, אצל המינגווי...
- המינגווי? שמע. החוקרים שלנו כבר היו אצל האחמד שלך הבוקר.
קיבלנו אישור שופט לטלטל אותו קצת, לאור הנסיבות החדשות... אז
אולי הוא יראה קצת פחות טוב מאתמול, אבל אל תתרגש מזה. זכור מה
המטרה שלך. עיניים כל הכדור, כמו שאומרים. אתה חייב להוציא את
זה ממנו.

- אוי...
- דני? זה אתה?
- כן. אני... מה קרה לך?
- קצת הרביצו לי...
- קצת?
- לא זה מה שישבור אותי.
- הפנים שלך... העיניים שלך... אתה מצליח לראות משהו?
- קצת... קצת... מה שמאד קרוב... אבל מה כבר יש לראות כאן?
- איך שאתה נראה...
- איך?
- לא משהו... אבל... זה בטח יעבור תוך יום-יומיים... זה בטח
יותר גרוע ממה שזה נראה... כלומר, פחות... עד מחר הנפיחות בטח
תעלם... וגם... הנה, השיער שלך התחיל לצמוח חזרה...
- לפחות זה... תגיד, באת גם אתה להרביץ לי קצת? צריך לעשות את
העבודה שלך, לא?
- אני? להרביץ לך? אתה יודע שאני.. כלומר, מה שאני מרגיש כלפי
כל העניין הזה... אבל דחילק, אתה חייב לספר איפה החומר נפץ.
המכות שחטפת זה רק קצה הקרחון, אתה יודע את זה.
- רוצה לספר לי סיפור?
- עברנו את שלב הסיפורים. זו הפעם האחרונה שיתנו לי לדבר איתך.
אתה מכיר את השב"כ יותר טוב ממני... המכות זה רק בשביל לרכך
אותך. בסוף הם יוציאו את זה ממך... אתה מוגדר כפצצה מתקתקת...
זה אומר שנמחקו כל הגבולות. אין שום איסור. אין שום בלמים...
בסוף אתה תספר להם איפה החומר נפץ, אתה יודע את זה. כולם
נשברים. השאלה היא רק מה יישאר ממך, כשזה יקרה.
- אמרת "להם". שמת לב?
- לא... כן... מה זה משנה? אין לנו זמן למשחקי מילים, לשמות
המתחלפים... איך לך זמן. זה נגמר... למעשה, זה נגמר ברגע שתפסו
אותך... אתה יודע את זה... ועכשיו, כשאתה פצצה מתקתקת...ספר
להם, לנו, לי, ספר למי שאתה רוצה. ספר ונגמור עם זה.
- ספר לי סיפור. תמשיך את הסיפור.
- אתה לא שומע מה שאני אומר לך? נגמר הסיפור. נגמר המשחק. רק
דבר אחד מעניין אותם... אני הרי לא מנסה לשקר לך. זה לא שהם
ישחררו אותך אם תספר. הם ישפטו אותך להרבה זמן בכלא. אולי גם
יהרסו את הבית שלך במחנה... אבל לפחות יהיו לך איזשהם חיים.
למשפחה שלך יהיו חיים...
- לעם שלי? אין לך איזה סיפור עם סוף טוב לעם שלי?
- לעם שלך? לעם שלך אכפת ממך בדיוק כמו שלעם שלי אכפת ממני. מה
אנחנו? שתי טיפות בים הדם? כותרת משנה בעמוד הפנימי? לרגע היית
גיבור בעזה, לרגע הייתי זה שלכד את המבוקש מספר אחד. אבל הרגע
הזה עבר. הבחירה שלך היא בין להיות עוד שם ברשימת האסירים
הביטחוניים, ובין להיות עוד שם ברשימת חללי האינתיפדה הארורה
הזו.
- זה הסוף שאתה מציע לי? אפילו לא הפי-אנד בשבילי? חרא של
סיפור.
- אין סיפור. אתה מקשיב לי? אין סיפור. יש חומר נפץ, ואתה צריך
לספר לי עכשיו איפה הוא נמצא. ספר לי, כי אחרי שאני אצא מכאן,
אני לא יודע מה הם יעשו לך.
... -
- איפה החומר נפץ?
- אם אתה מכיר אותי כל כך טוב... איך אתה לא יודע?
- אני מכיר אותך טוב. נדמה לך שלא, אבל אני מכיר אותך מצוין.
אני יודע מה עובר לך בראש. לא אכפת לך מעצמך. לא אכפת לך
מהמשפחה שלך. אתה מוכן למות. אתה מוכל לסבול. למעשה, אתה מת
לסבול... להיות שאהיד. אבל אני יודע ממה כן אכפת לך.
- מהעם שלי... רק מהעם שלי.
- זה לא נכון. אתה יודע שלא. אתה גם יודע מה המשמעות של פצצה
מתקתקת. אין גבולות. אין איסורים. הם יעשו כל דבר כדי לגרום לך
לדבר.
- לא אכפת לי.
- כל דבר! אתה שומע מה שאני אומר לך? כל דבר! לא אכפת לך
מעצמך, לא מהמשפחה שלך... אבל ממנה כן אכפת לך.
- ממנה?
- דליה.
- אתה צריך ללמוד לשקר יותר טוב, דני. הם לא יעשו לה כלום...
היא יהודייה.... דתייה. אני יודע טוב מאד איפה עובר הגבול
שלכם.
- אין גבולות. זה מה שאני מנסה להגיד לך כל הזמן. אתה לא תופס?
אין גבולות. הם יביאו אותה לכאן. מולך. הם יעשו לה מה שצריך
כדי שתספר.
- הם לא.
- הם כן.
- אתה משקר.
- פצצה מתקתקת. חמישים טונות של חומר נפץ. מה אתה חושב?
- הם יודעים על דליה?
- אני לא יודע מה הם יודעים. אבל אם תכריח אותי, אני אספר להם.
אני נשבע לך. חמישים טונות של חומר נפץ, אתה בכלל מבין מה זה?
אם תכריח אותי, אני אספר להם.
- ואתה, דני, אתה מבין מה זה? כמה הרס אתה חושב שזה יכול
לגרום?
- אני לא יודע. הרבה.
- כמה הרס? משהו כמו יום עבודה של די-ניין? יומיים עבודה?
שבוע?
- ספר לי איפה החומר נפץ.
- אתה בטוח שאתה לא רוצה לספר לי סיפור? סיפור עם סוף טוב?
סיפור שבו הבחור מתגבר על המכשולים וזוכה בבחורה?
- הבחור לא זוכה בבחורה. אתה יודע את זה. אבל מה שיקרה
לבחורה... זה בידיים שלך.
- אתה רואה, אתה לא מספר סיפורים אמיתי. אתה לא יודע לספר
סיפורים כשבאמת צריך. אתה שקרן.
- לספר לך מה יעשו לדליה אם לא תגלה איפה החומר נפץ?
- במחנה שלנו, היה אחד, עוואד הזקן, שידע לספר סיפורים... אני
עדיין יכול לשמוע אותו... לראות אותו...
- איפה החומר נפץ?
- היינו ילדים אז... ישבנו מסביב למדורה... ועוואד, הקול השבור
שלו היו עולה כמו עשן... כאן יא מא כאן... איזה סיפורים הוא
היה מספר לנו... איזה סיפורים יפים... על הכפרים שלנו... על
איך שהיה פעם... ממש, היה גורם לך לרצות להמשיך לחיות...
- איפה החומר נפץ?
- חבל שלא הכרת אותו, דני. אתה היית אוהב אותו, את עוואד...
היית לומד ממנו איך מספרים סיפור. איך מספרים בלי לשקר... כי
סיפור זה לא רק הפרטים... זה לא רק להגיד את הפרטים נכון...
סיפור... סיפור צריך לבוא מהלב שלך...
- די כבר! איפה החומר נפץ?
- דני, איזה יום היום?
- מה?
- איזה יום היום? חמישי? שישי? כמה ימים אני כאן?
- אתה כאן שבוע. היום שבת. למה אתה רוצה לדעת?
- ומה השעה עכשיו?
- השעה? כמעט שלוש וחצי. למה מעניינת אותך השעה?  
- דני, אתה רוצה שאני אספר לך איפה החומר נפץ? אתה רוצה להיות
החוקר היהודי הערמומי שהצליח לשבור את הערבי המסכן והטיפש?
- כן... לא... אתה לא טיפש... אבל כן, ספר לי ונגמור עם זה.
- בסדר... אני אגלה לך.
- באמת?
- כן. בוא... אני יודע שמצלמים אותנו... שמקליטים... בוא, נרכן
שנינו על השולחן... כמו בפעם הראשונה שנפגשנו... אני אלחש לך
באוזן.
- הנה.
- זכרני נא אללה... חזקני נא אך הפעם הזה, אללה... אתה רוצה
לדעת איפה החומר נפץ? אני אגיד לך. הוא כאן... ממש מתחתינו...
ממש מתחתינו... והוא יתפוצץ, לפי השעון שלך... אם אני רואה
נכון... עכ-

לרווחת קהל הקוראים, סיום אלטרנטיבי:

- דני? זה אתה?
- כן. ... אלוהים אדירים! מה הם עשו לך?
- קצת הרביצו לי...
- קצת?
- לא זה מה שישבור אותי.
- הפנים שלך... העיניים שלך... אתה מצליח לראות משהו?
- קצת... קצת... מה שמאד קרוב...
- איך שאתה נראה...
- כבר לא יפה תואר?
- לא... כלומר... זה בטח יעבור תוך יום-יומיים... זה בטח יותר
גרוע ממה שזה נראה... כלומר, פחות... עד מחר הנפיחות בטח
תעלם... וגם... הנה, השיער שלך התחיל לצמוח חזרה...
- אני שמח לשמוע את הקול שלך, דני. אבל אני מצטער שבאת... שאתה
כאן...
- אני לא מבין.
- הסוף של הסיפור שלך... הוא כבר מאד קרוב, לא?
- אין סיפור... אתה מוגדר כפצצה מתקתקת... אתה יודע מה זה
אומר. הכל מותר. הם לא צריכים אותי יותר... הם ישברו אותך, כמו
שהם שוברים כל אחד. השאלה היא רק מה יישאר ממך, כשזה יקרה.
- דני, אם אתה כבר פה, אל תנסה להפחיד אותי... ספר לי את
הסיפור.
- אתה לא שומע מה שאני אומר לך? נגמר הסיפור. נגמר המשחק. רק
דבר אחד מעניין אותם... זה לא שהם ישחררו אותך אם תספר. הם
ישפטו אותך להרבה זמן בכלא. אולי גם יהרסו את הבית שלך
במחנה... אבל לפחות יהיו לך איזשהם חיים. למשפחה שלך יהיו
חיים...
- לעם שלי? אין לך איזה סיפור עם סוף טוב לעם שלי?
- לעם שלך? לעם שלך אכפת ממך בדיוק כמו שלעם שלי אכפת ממני. מה
אנחנו? שתי טיפות בים הדם? כותרת משנה בעמוד הפנימי? לרגע היית
גיבור בעזה, לרגע הייתי זה שלכד את המבוקש מספר אחד. אבל הרגע
הזה עבר. מה שמצפה לך עכשיו זה הרבה שנים בכלא. הבחירה שלך היא
בין להגיע לשם כמו שאתה עכשיו - פחות או יותר בריא - ובין
להגיע לשם עם כליות דפוקות, לסת שבורה, טחול קרוע... אתה לא
צריך אותי בשביל הרשימה הזו.
- זה הסוף שאתה מציע לי? אפילו לא הפי-אנד בשבילי? חרא של
סיפור.
- אין סיפור. אתה מקשיב לי? אין סיפור. יש חומר נפץ, ואתה צריך
לספר לי עכשיו איפה הוא נמצא. ספר לי, כי אחרי שאני אצא מכאן,
אני לא יודע מה הם יעשו לך.
- אתה רוצה להיות היהודי החכם והערמומי? היהודי החכם שהוציא
מהערבי הטיפש את הסוד שלו, והציל את עם ישראל מאסון כבד?
- אני רוצה לעזור לך. הסוף כאן ידוע מראש. אני רק... אני רוצה
לחסוך ממך...
- דני, הסוף באמת ידוע מראש, אבל שורות הסיום הן שלי. זכרני נא
אללה... חזקני נא אך הפעם הזה, אללה... גם לך אין כאן
הפי-אנד.
- אתה מתכוון ש...
- דני, אל תראה כזה מופתע... אתה ידעת את זה כל הזמן. ידעת,
ולא רצית להבין. כמו שלא רצית שהנחלאווים האלה יתפסו אותי...
- זה חרא של סוף, וואג'די. רציתי סוף אחר.
- כן. גם אני.



============================================
נכתב לסדנא ה-45: דיאלוג בעזה. החלק האחרון של הדיאלוג שוכתב
ע"פ ההערות שם. תודה לכל מי שקרא והציע הצעות לשיפור. בואו
לסדנה - כיף שם.