שלהבת התקשרה מכרייסטצ'רץ'. "מצאתי יאכטה שתיקח אותי אליהם."
סיפרה לי בהתלהבות. 'הם' היו הלוויתנים שלה. בערך חודש לפני כן
פגשה אותם בפונטה ארנס, חוצים את מיצרי מגלן ממזרח למערב. יחד
עם כמה סטודנטים לאוקינוגרפה, ששכנעה לעשות איתה את כל הדרך
מסאנטיאגו לקצה הדרומי של היבשת, סימנה עשרה מהם. במהלך החודש
הזה, שלהבת חזרה לסאנטיאגו והתארחה אצל כל אחד מהסטודנטים
שהתלווה אליה דרומה. הנימוס מחייב. אחר כך טסה לריקיאוויק,
לכנס השנתי של האגודה הבינלאומית לביולוגיה ימית, לשאת הרצאה
בנושא "שירת לווייתנים כמנגנון סדר חברתי". הדגש בכנס היה על
התנהגות חברתית יונקים ימיים, כך שהיא באמת לא יכלה לסרב
להזמנה. גם לא לזו של פרופסור יארל סטורמבורג, שהזמין אותה
להתארח במכון הימי קריסטינברג שבשוודיה. קריירות אקדמאיות קמות
ונופלות על הקשרים האישיים שאתה מצליח ליצור. פרופסור
סטורמבורג הוא דמות חשובה בתחום, ומכתב המלצה ממנו עשוי להכריע
את הכף כשתחפש משרה באוניברסיטה.
אחרי שהתארחה במכון, ואף תרה עם הפרופסור ואשתו את הפיורדים
באזור, וכבר נדמה היה שהנה היא עומדת לשוב ארצה, ספינת מחקר
אוסטרלית קלטה את משדרי הלוויתנים שלה, שוחים לכיוון
ניו-זילנד. "זה לא מדהים?" שאלה, כשהתקשרה משדה התעופה של
שטוקהולם, "תוך פחות מחודש הם שחו מצ'ילה לניו-זילנד! המוח שלי
מתפוצץ מסקרנות. איך הם עושים את זה, ויותר מזה - למה?"
המחלקה לחקר הימים של אוניברסיטת קנטברי בכרייסטצ'רץ' הסכימה
להעמיד לרשותה יאכטה ושני דוקטורנטים שיצאו לפגוש את הלהקה
שלה. אני יכול לראות אותה בעיני רוחי, נכנסת ללא הזמנה למשרדו
של הדיקן או אפילו נשיא האוניברסיטה, מסבירה בהתלהבות ובמבטא
כבד עד כמה המחקר שלה מרתק, ושזה יהיה פשע נגד האנושות לא
לעזור לה ככל שרק ניתן. אני יכול גם לנחש את הבעת פניו של
הדיקן או הנשיא, מתחלפת מתדהמה וזעם, לחיוך שבוי וצייתני.
"אז מתי נראה לך שתחזרי?" שאלתי.
"הכרטיס שלי עכשיו הוא לעשרים ואחד בדצמבר, אבל זה קצת תלוי
בהם. אני מקווה להגיע לסילבסטר."
"אני גם מקווה."
"אתה מאד חסר לי. אתה יודע שאני מאד מתגעגעת אליך. אליכם. תן
לי להגיד שלום ליובל."
אבל יובל לא רצתה לדבר איתה. "אין לנו זמן." היא הסבירה.
"יש לנו זמן, יובלי. רק תגידי לה שלום."
"פעם אחרת." התעקשה יובל.
"זה בסדר." עלה קולה של שלהבת מהאפרכסת. "אני מבינה שהיא
כועסת, ואני אפצה את שניכם כשאני אחזור. אל תכריח אותה."
יובל כרכה את הצעיף שלה סביב צווארה, ולבשה כפפות, מסמנת לי
שהויכוח, מבחינתה, הסתיים.
"תתקשרי שוב כשתוכלי." ביקשתי משלהבת.
"תשמרו על עצמכם. תמסור ד"ש למשפחה שלך ולקרין, ותגיד ליובל
שאני מתגעגעת אליה."  

אמא שלי גרה במושב אביחיל, בערך עשרים דקות רכיבה מהבית שלנו,
ברחוב החוזה מלובלין. בימי הקיץ, ברוכבנו אל ארוחת ערב השבת
אצל אמי, היינו פוגשים אנשים מחויכים. חסידים בחליפות שחורות
החוזרים מבית הכנסת. רוסים בבגדי ים ומגבות המאחרים לשוב
מהחוף. נערים משומני שיער המקדימים לצאת אל כיכר העצמאות. כולם
חייכו אלינו, אב ובתו על אופני טנדם. הר אדם בולבוסי המדווש
נמרצות, וילדה ג'ינג'ית צנומה, רגע מרוכזת כולה בסיבוב
הדוושות, רגע נסחפת אל חלומות דמדומים. בסתיו, בשעה שש, כבר קר
וחשוך. איש אחד בלבד נקרה בדרכנו, נשען על הברזלים בכניסה
למושב במעיל לבד ארוך, חבוש כובע בוקרים, לא מחייך.
כשהגענו לבית הגדול והמתפורר במושב, אני מתנשף ואדום, ויובל
מקפצת מרגל לרגל ומשפשפת את פניה בכפפות ידיה, אמא שלי נזפה בי
כמדי שבוע שאני משוגע. "מילא אתה, תעשה מה שאתה רוצה. אבל
הילדה - רחמנות על הילדה. היא ממש גוש קרח. היא תחטוף דלקת
ריאות." מתוך הבית עלה אלינו חום נעים, נושא בחובו ריחות אוכל
מעוררי תיאבון.
נישקתי אותה, האישה היחידה שאני מעיז לנשק כשאני כולי נוטף
זיעה. "אז תני לנו להיכנס. זה ידוע שהכי מסוכן זה להתקרר
כשמזיעים."
"אל תתחכם איתי. לך לשטוף פנים."
בפנים, עומר ועילם ישבו מול הטלביזיה, ומיכל ערכה את השולחן.
"מיכ-ה-ה-ה-ל." קראה יובל, ורצה אל זרועותיה הפרושות של אחותי.
בקשת שהפרידה את המטבח מהסלון עמדה קרין, נשענת על הקיר.
נבוכה, אבל שמחה לקראתנו.
"את כבר כל כך גדולה שבקושי אפשר להרים אותך." התלוננה מיכל
בהנאה. אז הבחינה בי מתקרב אליה, ומהרה אף היא לשלוח אותי
לשטוף פנים.
"אני שמח שבאת." מלמלתי אל קרין בדרכי לאמבטיה. היא חייכה,
ניתקה מהקיר, וחזרה לעזור לאמא במטבח. "קרי-הי-הי-הי-ן" רצה
יובל אחריה.

כל יום שישי מיכל מגיעה עם הילדים בשש. קצת אחריהם יובל ואני
מגיעים. כשעומר ועילם היו קצת יותר קטנים, הם התלהבו מיובל,
והתחרו על תשומת על ליבה. היום, כשעומר כבר גברבר קטן, עילם
מחרה מחזיק אחריו ויובל מתעקשת ללבוש רק שמלות, נפערה ביניהם
תהום שרק הטלביזיה יכולה לגשר. שלושתם צופים בה מרותקים, ומיכל
ואני זוכים לרגעים יקרים, נדירים מדי, של עדכון הדדי. אני מספר
לה על השיחה עם שלהבת, והיא מביעה את מורת רוחה. מילים כמעט
שאינן נחוצות לנו. אבל כללי הזהירות שנחקקו בנו בילדותנו עדיין
שרירים וקיימים. אבא רתח מזעם כשהיה מבחין בנו משוחחים בלי
מילים. "זוג ברברים גידלתי!" היה גוער בנו. אני אומר: "שלהבת
התקשרה מניו-זילנד.", ומיכל, ללא קול: "אם היא תחזור לסילבסטר
אני צנצנת." שהילדים לא ישמעו. שקרין לא תשמע.
בשבע מגיע גיסי, רועי, אחרי משחק כדורגל עם החבר'ה שלו מהצבא.

לכל אחד יש את הדברים המקודשים לו. עברה יותר משנה מאז שמיכל
ורועי הכריזו עצמם חברים, ועד שהוא הגיע לארוחת ערב שבת.
"הכדורגל מאד חשוב לו." התנצלה מיכל.
"יום שישי בערב מאד חשוב לי." התעקשה אמא שלי. "ואם הרועי הזה
מאד חשוב לך, אז מאד חשוב שהוא יהיה פה."
שבוע לאחר מכן הוא הגיע, בשעה שבע ורבע. כולנו כבר ישבנו סביב
השולחן. המילים הראשונות שאמא שלי אי פעם אמרה לו היו: "ארוחת
ערב אצלנו זה בשבע." מאז הוא לא איחר. היה מגיע בטרנינג וחולצה
מיוזעת, בפעמים הראשונות נבוך, אחר כך, בהשפעת הקסם המשפחתי
שלנו, נינוח. אני חושד שאמא שלי העדיפה אותו מיוזע. זה התאים
לאופן שבו ראתה אותו. אני יכול לדמיין אותה מתארת אותו
לחברותיה. בן של קבלן. עובד משהו עם אבא שלו. לא, המשפחה שלו
לא מארצות הצל, אבל הוא בחור מאד סימפטי. מאד טוב למיכל
ולילדים. (שלהבת מתגרה: "ומה היא מספרת עלי לחברות שלה?".)
את השולחן הגדול אמא קנתה כשעומר נולד. "עכשיו כשמתחילים להיות
לי נכדים, צריך יותר מקום." לא קשה להביך את קרין, והמשפט הזה,
שנהיר היה שכוון אליה ואלי, העלה סומק בלחייה החיוורות תמיד.
עשר שנים ושני נכדים מאוחר יותר, בשלב
העוף-ותפוחי-אדמה-של-יום-שישי, השולחן עדיין נראה גדול מדי
לשמונת האנשים שישבו סביבו. זה גם השלב לחילופי המשפטים
הקבועים שלי עם רועי.
"הגעתם באופניים?" הוא שואל.
"כן." אני עונה. "ניצחת בכדורגל?"
"כן. ניצחנו 4:2. הבקעתי שער. אתה צריך לבוא לשחק איתנו
מתישהו."
"אני גרוע במשחקי כדור."
"אתה נוסע לכל מקום באופניים, אתה בטח בכושר מצוין."
"הבעיה שלו," מסבירה מיכל, "זה שהוא לא רוצה לנצח."
"לא נעים לו לנצח." תורמת אמא שלי.
רועי צוחק. הוא בטוח שאנחנו משפחה של משוגעים, וזה מוצא חן
בעיניו. "שמעת משהו משלהבת?"
כששלהבת נמצאת בארץ, היא מגיעה בחיפושית שלנו, מודל 78', בשש
וחצי. ההסתייגות של אמא שלי ממנה ידועה לכולם ("זה לא שאני לא
אוהבת אותה, אני פשוט חושבת שהיא לא מתאימה לך."), ובדיוק בגלל
זה שלהבת כמעט שאינה מתעכבת ללטף את ראשיהם של אחייני, ונחפזת
לקשור שיחה עם אמי במטבח. שתיהן נשים נחושות, דעתניות, שממעטות
להתפשר. מיכל ואני מביטים בהן בהערצה, מקשקשות על דא והא,
אומדות זו את זו. שלא כדרכן עם אנשים אחרים - זהירות. לפעמים
אמא אפילו מדברת איתה באמברא.

השאלה של רועי עצבנה אותי. "היא התקשרה מניו-זילנד."
"ניו זילנד!" קרא רועי בהתפעלות, עיוור לרוגז שלי. "איך היא
הגיעה  עד שם? יובל, מה דעתך, הא? איזה אמא מגניבה יש לך,
מה?"
"יובל לא רצ..." התחלתי לומר, אך מבטה של מיכל חתך אותי. אל
תסגור את החשבונות שלך עם יובל כאן. אתה כועס על שלהבת, לא
עליה.
"מה יובל לא?" שאל עומר, קולט את המתח באוויר, מתענג עליו.
סנטרה של יובל שקע אל השולחן, מסתתר מאחורי
העוף-ותפוחי-אדמה-של-יום-שישי. שערותיה הנחושתיות מילאו את
הצלחת.
"יובל לא הספיקה לדבר איתה." ניסיתי לתקן. "מיהרנו להגיע...
יובלי, תוציאי את השיער מהאוכל."
לרגע שרר שקט. קרין פכרה ידיה בעצבנות, מחפשת לשווא משהו לומר.
על אף שנכחה ביותר ארוחות ערב שבת משלהבת, והיתה, וודאי, קרובה
ממנה אל ליבה של אמי, השכילה קרין לשמור על מעמד של אורחת.
חוסר הביטחון המופגן. הביישנות הוולגרית, כפי שכינתה זאת
שלהבת. אלה הגנו עליה מכללי ההתנהגות שחייבו את כולנו. קרין לא
הגיעה בשעה קבועה, ואם היתה מגיעה אחרי שבע, אמי רק קראה
בשמחה: "תראו מי הגיע - קרין!". יחד עם זאת, תמיד עטף אותה
איזה דוק של עצב בארוחות האלה. אולי באמת לא היתה בטוחה שהיא
שייכת.
שזירת שיחה, שקרין כה התקשתה בה, היתה למיכל טבע שני. 'אלילת
הנימוסין והטקט' כינתה שלהבת את מיכל. מדי שבוע חלקה איתנו
סיפורים משעשעים מבית-החולים לניאדו, בהם כיכבו גיבורי המחלקה
הגריאטרית. יכולת האבחנה הדקה שלה, שכפי הנראה הפכה אותה
לרופאה מצוינת, הפכה גם את סיפוריה למשובחים.
"אבל מה קרה איתה אחר-כך?" התעקשה יובל בתום הסיפור על החולה
הסנילית שהיתה מקללת בגרמנית את האח הערבי.
"מה שקורה לכולם שם." ענה לה עומר, "היא מתה."
זו בדיוק הסיבה שאני אוהבת את המחלקה, מרצדות אלי מחשבותיה של
אחותי. בגריאטרית זה הגיוני שימותו לי חולים. אני מצפה לזה.
פחות עצוב כשהם מתים, והרבה יותר משמח כשהם חוזרים הביתה.
בפנימית לא יכולתי לשאת את איום המוות שמרחף כל הזמן באוויר.
"באמת?" פקחה יובל עיניים גדולות, כחולות-ירוקות, אל מיכל.
"באמת היא מתה?"
"אני מטפלת באנשים מאד זקנים." ליטפה לה מיכל את הראש מעבר
לשולחן, "הם באים למחלקה כדי שהמוות שלהם יהיה יותר נעים."
יובל שתקה. מתחת לאצבעותיה של מיכל התאמצו גלגלי מחשבתה לעבד
את הרעיון, לגבש את דעתה בעניין.

בערך בשמונה מתחילים להגיע הילדים מהמושב, והסיבה האמיתית
למימדיו האימתניים של שולחן הסלון נחשפת. מיכל ואני מפנים את
הכלים המלוכלכים מהסלון למטבח, רועי מתגושש עם הילדים שצוהלים
סביבו, נופל בזעקות כאב מדומות מכל הנף יד של יובל. אמא בוחשת
את הרוטב לגלידה, או מפזרת תבלינים על העוגה, ממלמלת, כתמיד,
ש"הפעם לא הצליח לה", וקרין אורחת. לפעמים יושבת בצד, קוראת
עיתון, לפעמים מצטרפת אלי ואל מיכל. הפעם בחרה להיות עזר
כנגדנו, מביאה את המנות האחרונות מהמטבח לסלון.
מאז ימי ילדותנו, אמי מפורסמת בכל אזור השרון בקינוחים שהיא
מכינה. כשרועי הגיע בפעם ראשונה לארוחת ערב, ואיחורו כבר נסלח
לו, הזהרנו אותו שישאיר מקום למנות האחרונות. אבל בן הקבלן
מפתח-תקווה לא שעה להפצרותינו, ועד היום הוא נזכר בצער באותו
ערב, העוגות והקרמים המופלאים גודשים את השולחן, והוא, בקושי
מסוגל לטעום ממוס השוקולד.
ריח התבלינים מפתה את ילדי המושב, מושך אותם באדים פתלתולים של
קינמון וזנגביל והל וציפורן אל הבית הגדול והמתפורר. כך היה
מאז ימי ילדותי. כל מי שהיה רב איתנו, גוזר חרמות על מיכל או
עלי, נשבע שברוגז ברוגז לעולם, היה מתרצה בערב שבת, מגיע מבויש
אל ביתנו, והכל היה נסלח.
את הילדים של היום כמעט שאיני מכיר. אמי מציגה אותם בפני. מיכל
מזהה בהם את תווי פניהם של הוריהם, ודורשת בשלומם. "יש לו
בדיוק את העיניים של יריב, איך אתה לא רואה את זה?"
"איזה יריב?"
מיכל צוחקת. בצחוקה מתגלגלים זיכרונות ילדותי. כתה ד', ויריב,
נמוך ממני בראש וכמובן רזה ממני לאין שיעור, מרביץ לי, וחוטף
ממני את זוג הקלפים היקרים לי ביותר. כוכבי מכבי נתניה, עודד
וגדי מכנס. ירדן, החבר היחיד שלי בבית-הספר היסודי היה מתרעם
עלי. למה אתה לא מרביץ חזרה? אבל אני לא ידעתי להרביץ, ומצד
שני, ידעתי שרק צריך לחכות ליום שישי. לריחות המפתים של
העוגיות, למבטו המושפל, המתנצל של יריב.
"אבל הוא גם החזיר לך את הקלפים?" שאלה יובל, ואמא, זריזה תמיד
לנחש את מה שהדם לא מפענח לה, נזפה במיכל ובי: "ברברים!"
"באמת, מה שלום אבא?" שאלה מיכל.
"אתם יכולים להתקשר אליו לפעמים." סירבה אמי להתרצות. "וגם לא
יזיק לך לדבר עם סבתא שלך פעם ביובל."
אלילת הטקט והנימוסין ריחפה ממקומה, וחיבקה את אמה. "את צודקת.
אבל את יודעת איך זה. כשאני בבית-חולים אין לי רגע לנשום, ואז,
כשאני חוזרת הביתה צריך להכין אוכל, לטפל בילדים..."
"אני מכין אוכל!" התמרמר רועי.
"אני לא צריך שיטפלו בי!" התמרמרו עמרי ועילם כאיש אחד.
"היא מתכוונת שחסר לה שקט נפשי." פירשה יובל, ואמא לא יכלה שלא
לחייך.
"אבא שלכם בסדר, וגם סבתא בסדר. שניהם משוגעים. מגי מתכננת
לעזוב את הקיבוץ, ולשכור דירה בתל-אביב."
"תל-אביב?!"
"כן. הבוקר דיברתי איתה. היא אומרת שבקיבוץ משעמם. כולם שם
זקנים. היא זוכרת איך בתחילת שנות השלושים היא היתה הולכת יחפה
ברחוב בן-יהודה, וכל הבחורים היו שורקים לה. כנראה שהיא רוצה
לחזור לשם."
"איזה אמא מגניבה יש לך, מה?" קרא רועי בהתפעלות.

סבתא מגי וסבא איזי עלו מארצות הצל ב-1929, בשלהי העלייה
הרביעית. קל היה לטעות בהם - לזהות תווי פנים טטארים, מבטא
מזרח אירופאי. אבל שניהם היו צאצאים למשפחות של יורדי-ים
בארצות הצל. שניהם נולדו באקווילה, עיר הנמל שנודעה בסוחריה
היהודים, והכירו כשעלו ארצה. שנתיים גרו יחד, "כגבר ואישה לכל
דבר", כדברי סבתי, בחדר המשקיף אל הים התיכון. יום אחד הגיע
מזכיר הקיבוץ, ואמר שככה אי אפשר להמשיך, והם התחתנו. שנה
מאוחר יותר נולדה אמי.
סבתא מגי גרה עדיין באותו מקום. במרוצת השנים התרחבו הסלון
וחדר השינה לשני חדרים, התווסף מטבח, והפרימוס ששימשה לחימום
המים הוחלף בדוד חשמלי. "הייתי שמחה לוותר על כל התוספות
האלה," נוהגת סבתי להיאנח, "אם היו משאירים לי את הנוף אל
הים."  
את סבא איזי לא הכרתי. כשאמא היתה בת שבע, צעירה בשנה מיובל
היום, יצא לשמור על השדות כנגד הפורעים הערבים. לא ברורה לי
תוכנית המגננה הזו. אמנם דם ארצות הצל זרם בעורקיו, אבל השדות
השתרעו מזרחה, הרחק מהים, ומול כתריסר ערבים חמושים לא היה בו
די כדי להציל אותו. "חבל שלא הכרת את סבא שלך," נאנחת סבתי,
קצף הגעגועים נישא על גלי זיכרונותיה ומשתבר על התמונות
הממוסגרות שלו. "תראה איזה גבר יפה הוא היה."
ממנהגי יהדות אקווילה, שמרו סבא וסבתא רק את קבלת השבת. גם זה
היה בוודאי מראה חריג בנוף הקיבוצי של אותם ימים. במקום ללכת
לחדר האוכל, היו נשארים בחדר. סבא היה חובש כיפה ומברך, וסבתא
היתה מוציאה מהתנור את העוף-ותפוחי-אדמה-של-יום-שישי. אחרי
שסיימו את המנה העיקרית, ולפני שהתפנו לקינוחים המופלאים,
שבזכותם הכל נסלח להם בקיבוץ, היו שרים בשפת אמם מזמורים
לשבת.
כשהייתי ילד, ביקשתי מאמא שתלמד אותי את השירים הישנים האלה.
"הם בשפה של ארצות הצל, ואתה לא תבין אותם." סירבה. כששלהבת,
כרסה בין שיניה, ואני חזרנו מפירא'נל, ביקשתי ממנה שוב,
באמברא. שפתי החדשה לא מצאה חן בעיניה. "זה היה כל כך מזמן,
שאני כבר לא זוכרת." ענתה לי בעברית, "אחרי שאבא שלי נרצח,
הפסקנו לשיר אותם."  
באביחיל אנחנו שרים בעברית. מזמורים רגילים. את "שיר המעלות"
ואת "הודו לאדוני". את "לכה דודי" ואת "על נהרות בבל."
"שלום עליכם, מלאכי הש-ה-רת, מלאכי ע-ה-ליון." שרים בהתלהבות
עומר ועילם ורועי. שרה יובל. שרה מיכל. שר הבן של יריב. שרים
הילדים הלא מוכרים. שרה אמא שלי. אני מגניב מבט אל קרין, והיא
מבחינה בי ומסמיקה. שרים גם קרין ואני.

חזרה לנתניה רכבתי לבד. קרין לקחה את יובל הביתה, וכשהגעתי
מצאתי אותן על הספה בסלון: קרין קוראת את מוסף השבוע, יובל
פרקדן, ראשה בחיקה של קרין, צופה בטלביזיה.
"יובלי, את צריכה ללכת לישון. כבר נורא מאוחר."
"עוד לא." התנגדה יובל, חצי ישנה, "רק עד סוף התוכנית."
"זה MTV מותק, אין להם תוכניות."
"כן יש להם."
"את יכולה לחכות עד סוף השיר, ואז תלכי לישון."
"טוב. אבל תספר לי סיפור לפני השינה."
"בסדר."
"וגם קרין תישאר לישון כאן."
"את צריכה לשאול את קרין, חמודה. בואי, נגמר השיר."
"קרין, תישארי לישון אצלנו? תלכי איתנו לים מחר?"
קרין הניחה את המוסף חזרה בסל העיתונים, עוזרת ליובל להתיישב,
נזהרת לא לפגוש את מבטי.

מדי שבת בבוקר אני גולש. למעט השנה שגרתי בפירא'נל, כמעט שלא
חלפה שבת אחת בה לא גלשתי. כשהייתי בן שלוש-עשרה, בערך חודש
אחרי הבר-מצווה, אמא לקחה את מיכל ואותי לחוף "סירנית". המציל
הכיר את אמא, אני חושד שכל המצילים מחוף ניצנים ועד החוף השקט
בחיפה שמעו עליה, והניח לנו לשחות לעומק הים. גם מיכל וגם אני,
היינו שחיינים מצוינים. התאמנו בנבחרת העירונית של נתניה,
וזכינו במדליות בתחרויות ארציות. אבל אמא שחתה הרבה יותר מהר
מאיתנו. אנחנו חתרנו במרץ, כמו שלימדו אותנו בנבחרת. היד נשלחת
קדימה, כף היד מתהפכת, והזרוע מתקמרת, דוחפת אותנו קדימה. אבל
אמא שחתה כמו דג. כמו צלופח. זרועותיה נשארו קרובות לגופה,
שהתכווץ ונמתח, צלל ועלה, ובמהרה נעלם מעינינו.
מיכל, שעדיין לא התעלתה לאלילות הנימוסין והטקט, הציעה
בערמומיות מרדנית, שבמקום לרדוף אחרי אמנו המתרחקת, נבוא
בדברים עם בני התשחורת שחיכו לגלים. היססתי. אולי בגלל שאני
הבכור, הפנמתי את חוקי החברות האילמים של הורי. בילדים שפגשתי
חיפשתי את תווי הפנים הנכונים. את גון העור, צבע העיניים, מבנה
הלחיים. בבית הספר החבר היחיד שלי היה ירדן, שגם סבא וסבתא שלו
עלו ארצה מאקווילה.
מיכל התחברה עם כל מה שזז. על אף שהיא צעירה ממני, פנו אלי לא
פעם בתור "אח של מיכל". נדמה לי שאמא, ויותר ממנה, אבא, שמחו
במרדנות הערמומית שלה. מדי פעם ניסו בעצמם לקשור קשרים עם "סתם
אנשים". עובדי אדמה מהמושב. "הרי בסופו של דבר עלינו ארצה כדי
להיות עובדי אדמה." אוהבת סבתא מגי להזכיר. מכל מושבי השרון
עלו לרגל לקבל מתכונים מאמא שלי. אבל החברים האמיתיים שלהם,
אלה שהיינו הולכים איתם לים, אלה שאני שיחקתי עם הילדים שלהם,
היו כולם משם, מארצות הצל.
אז, בפעם הראשונה שעליתי על גלשן, הנערים ציפו שמיד אפול. גם
היום בעצם. רוב הגולשים, גילם מחצית מגילי. אלה שלא מכירים
אותי, שרואים את האיש השמן הצף לצד הגלשן, העולה אליו לקראת גל
נמוך מדי, מצפים שאפול. אבל אני לא נופל. הגל מתעצם וגדל, נושא
אותי בחיקו אל החוף, ואני, כפוף על הגלשן, מלטף את המים - לרגע
אני חינני. היום, גם אותי רוב המצילים מכירים.

את קרין פגשתי שש שנים מאוחר יותר, בחוף 'ארבע עונות'. הכרתי
במעומעם את הפנים החיוורות, המבט הכבוש בחול, הגוף הצנום,
המתגלה לי לראשונה ללא מדים. בצעדיה ניכר מוצא משפחתה. קרין
הגיעה לרמת דוד זמן קצר לפני כן, ואני כבר שירתי שם שנה כמציל
בבריכה. וודאי ראיתי אותה בחדר האוכל, או שחלפה על פני בדרך
למגורים. קשה לי להאמין שאחרת הייתי מעז לפנות אליה בדברים.
"את משרתת ברמת דוד, נכון?"
קרין הנהנה.
"המשפחה שלך מקרסטפאלן, נכון?"
הנהון מחויך.
במודעות פרסומת אני רואה לפעמים בחור ובחורה על גלשן אחד.
חטובים, שזופים, בהירי שיער וצחורי שיניים. קרין ואני היינו
מהווים כשלון כדוגמנים. בחור שמנמן ומגושם, ונערה ביישנית
האוחזת במותניו. קרין לא אוהבת לשחות, ולמיטב ידיעתי לא גלשה
לפני כן. נהגה לרדת לים כדי להתבונן בו, להרגיש את החול בכפות
רגליה. לחשוב מחשבות, ולהניח לרוח לפזר אותן. אבל יחד איתה
גלשתי כפי שלא גלשתי מעולם. הגלים געשו סביבנו, הרוח סערה,
שערה החום של קרין וקצף הגלים התבדרו סביב ראשינו וכמעט סימאו
אותנו. ואנחנו געשנו וסערנו והתבדרנו איתם. מעולם לא גלשתי כפי
שגלשתי עם קרין. הגלים היו ממלכתנו, ואנחנו עשינו בהם כרצוננו.
מלכים ברברים, אולי, אבל לא היה מהיר או נישא או אציל מאיתנו
בכל הממלכה.
(פתק בכתב ידה של המסתלסל של שלהבת: קרין התקשרה.)

בדרך חזרה מהים, יובל החלה לחוש ברע. התלוננה שכואב לה הראש,
שיש לה סחרחורת, שהבזקים של אור מרצדים בזווית עיניה. הקיאה
בצד הדרך. נשאתי אותה בזרועותיי, ממהר להגיע הביתה, חש את חום
גופה עולה, ממלמל באוזניה שהכל בסדר, שהיא כנראה סתם התייבשה.
ידעתי שזו לא התייבשות. קרין הקפידה שיובל תשתה מים, שתחבוש
כובע קש רחב תיתורת. אותם דברים ששלהבת ואני מעולם לא הצלחנו
לכפות עליה - בכי קורע לב על שאנחנו מכריחים אותה לשתות, כובע
הקש שכאילו נשכח לצד מחצלת החוף -  הפכו נחשקים כשהוסברו
על-ידי קרין. האם שוב הביישנות של קרין פעלה לטובתה? האם בגלל
שיובל ידעה שקרין לא תתעקש, אלא תובך, תסמיק ותוותר, נזהרה בה?
מהרה לעשות כרצונה? "בדברים שאינם חשובים באמת, אנשים ממהרים
לרצות את קרין", הבחינה שלהבת.
בבית השכבתי את יובל במיטה, כיסיתי אותה בשמיכת פוך. למרות זאת
רעדה, יבבה שקר לה. קרין ישבה לידה, מעבירה את אצבעותיה הלבנות
בשער הנחושת של יובל, מוחה ממצחה את הזיעה. כמוני, ניחשה במה
דברים אמורים, וכמוני, ניסתה לפייס את התגעשות הדם של יובל
במלמולים רכים: "זה בסדר. זה בסדר. עוד מעט זה יעבור."
"מיכל, את חייבת לבוא." זעקתי אל האפרכסת, "יובל מרגישה לא
טוב."
אני שונא לדבר עם מיכל בטלפון. הצורך לנסח את המחשבות במילים
נואל בעיני. במיוחד עם מיכל, שנאתי את המגושמות הזו. ולמרות
זאת, מיכל החליקה אל חלוק הרופאה שלה, אל הקול-הרגוע-במיוחד
השמור לחולים היסטריים, והתעקשה שאסביר במילים את מה שהיה מובן
מאליו.
"היום שבת." אבחנה, "הייתם בים. חם היום. בגלל שנגמר הקיץ, בטח
לא הקפדת איתה שתשתה. היא סתם התייבשה."
"מיכלי, מספיק פעמים החזקתי לך את היד כשהראייה שלך התערפלה
והיית כל כך מחוקה שלא הצלחת אפילו לשבת בלי שיחזיקו אותך. אני
מכיר את ההבזקים האלה של האור בזווית העין. את חייבת לבוא."

מיכל הביאה איתה את התרופה. יובל, רצוצה מכדי להעלות על דעתה
להתווכח, גמעה מהנוזל הצהוב-אפרפר בלגימות קטנות, נתמכת בקרין.
אחרי ששתתה את התרופה עד תום, נשכבה אחורה, ורטנה בקול ענות
חלושה: "זה מגעיל."
קרין ואני הכנו ארוחת ערב ישראלית. סלט ירקות עם אגוזים
ותפוחים. ביצת עין הפוכה. המאכלים האהובים על יובל. מיכל
התבוננה בנו, מתפלאת על התגעשות הדם. "נורא מוזר שיש לה את זה.
לך לא היה אף פעם, נכון? לשלהבת בטח שלא. היית יודע אם כן, גם
רואים עליה שהיא ממש לא הטיפוס. חשבתי שזה משהו גנטי, שאם אין
לאחד ההורים אז גם לילדים אין. אבל לך תבין את ענייני
דם-ארצות-הצל האלה. אולי זה מדלג דור. מה אני יודעת? היית צריך
לעשות כמוני, להתחתן עם מישהי מכאן."
מתחת לכל הלהג הזה, ראיתי כיצד קרין ואני משתקפים בעיניה. אתם
חמודים יחד. אתם מתאימים. היא הסיגה מחשבותיה מפני, דחקה אותי
החוצה עם זיכרון ילדות מחויך - "ברברים!". אבל הבחנתי במה
שהטקט והנימוסין חייבו אותה להסתיר: למה שלהבת ולא קרין?
"עין הפוכה!" ניסתה יובל לשוות שמחה לקולה הצרוד והחלוש.
"יצא כמו שאת אוהבת?" שאלה קרין.
יובל דקרה את החלמון בשיני המזלג, והנהנה לאישור כשזה נשפך אל
משטח החלבון, אך לא עד כדי הצלחת.  
"החלק הכי גרוע מאחוריך." הסבירה מיכל. "מחר זה כבר יעבור
לגמרי."
"אבל למה זה קורה? שתיתי המון מים ולבשתי כובע ומרחתי קרם
שיזוף ולא בלעתי מים ולא צללתי להרבה זמן ו..."
"יובלי, זה לא באשמתך." הבטחתי לה.
"זה קשור למשפחה שלנו... את יודעת... כולנו... כלומר, חוץ
מרועי... במוצא שלנו..."
"מפירא'נל?"
"כן. זאת אומרת, שלהבת מפירא'נל. ההורים של סבא שלך, אבא של
אבא ושלי, נולדו בעיר שנקראת ארקנה. ההתגעשות... ההתקף הזה שיש
לך עכשיו, זה משהו שיש להרבה אנשים שנולדו שם."
"אבל אני נולדתי בבית-חולים לניאדו."
"זה נכון. אולי בזכות זה, לא יהיו לך הרבה התקפים."
"לסבא גם יש?"
"לפעמים. כן. לפעמים גם לי. כשנמצאים במצב של מצוקה או מתח,
נניח כשמאד מתגעגעים למישהו, ודואגים שהוא יחזור בשלום הביתה,
אז זה קורה לעיתים יותר תכופות."
יובל שיחקה עם הסלט, יותר מאשר אכלה אותו. הפרידה את חתיכות
הירקות והפירות לסוגיהן. סידרה אותן בשורות, במעגלים, ומדי פעם
שלתה מי מהן אל פיה. "אני לא מתגעגעת" אמרה בנחישות. "אני כבר
רגילה."    

מיכל התעקשה להישאר עד שיובל תירדם, ונמנמה על הספה, המוצעת
עדיין עבור קרין מליל אמש. אני השכבתי את יובל לישון. החום שלה
החל לעלות שוב, אבל מיכל הזהירה אותי משימוש נוסף בתרופה. "תן
לה אקמול, אם אתה רוצה. זה לא יכול להזיק."
יובל הבטיחה שהיא מרגישה יותר טוב. "אבל תספר לי סיפור לפני
השינה. סיפור על פירא'נל."
לפני הרבה שנים, בארץ רחוקה-רחוקה, ארץ שאם היא נמצאת באיזשהו
מקום בכלל, זה וודאי רק באור האחרון של שקיעת השמש בים,
ובצללים הראשונים של הבוקר, ובחלומות של ילדות, חיו בן-מלך
ונסיכה. הם גרו במגדל גבוה-גבוה, עשוי כולו אבן בזלת שחורה.
המגדל התנשא כמעט עד הירח, ומהמרפסות שלו ניתן היה להשקיף על
גגות העיר שסביבו, העיר ששמה פירא'נל.
ממרפסת הקומה הראשונה ניתן היה להציץ בחלונות בתי השכנים.
ממרפסת הקומה השנייה - בגגותיהם. ממרפסת הקומה השלישית נפרשה
כל השכונה, וממרפסת הקומה הרביעית - העיר כולה. פירא'נל במלוא
תפארתה: מצודתו של הרוזן אוטו דה-פה, מושל פירא'נל בחסד הקיסר.
כנסיות עם חלונות צבעוניים, המרצדים באור האבוקות הבוערות
תמיד. בתי מידות. גינות נוי סגלגלות. רחובות מרוצפי אבנים.
כיכרות שמזרקות במרכזן. חומות העיר.
מעלה מעלה התנשא המגדל, ולמטפס בו מרחיק האופק עוד ועוד. מתגלה
לו הים הקדמוני המקיף את חומת העיר, וגליו מתנפצים בה. הרי
הנפר המגמדים את העיר תחתיהם, ולשון היבשה הצרה שהם שולחים,
מתפתלת ומצוקית, אל שער העיר.
לא הספקתי לחזור ולספר בבן-המלך ובנסיכה, וכבר נפלה על יובל
ועלי תנומה. הסיפור שהתכוונתי לטוות  עבור בתי, שדם ארצות הצל
גועש בה, נשרך יחד איתנו אל תוך השינה, מתעצב אל תוך חלומנו.
מדי פעם, אני נרדם כך לצידה של יובל. הסיפור-של-לפני-השינה
מותמר לחלום המשותף לשנינו. יש משהו מאד מתוק בתחושה הזו,
לחלום יחד עם יובל אותו החלום. להניח לה לבקר בתוך החלום שלי.
להחלם על ידה, לחלום אותה. לצד המתיקות יש תחושה לא ברורה של
איסור. של טאבו.
שלהבת מבטלת את לבטי כשאני אוזר אומץ להתייעץ איתה. "אתה
מתכוון שזה כמו גילוי עריות?" היא צוחקת. "אין פה שום דבר מיני
או ארוטי או מנצל. אתה אבא נהדר לבת שלך. לבת שלנו. אתה משתף
את יובל בחלומות שלך, וחולק איתה את שלך. זה דבר נהדר. אתה סתם
ממציא לעצמך דאגות." צחוק הפעמונים של שלהבת מגרש תמיד את צל
חששותיי. עם זאת, אני לא בטוח שהיא צודקת. היא לא מכירה את
המתיקות האסורה הזו.

יובל ואני עמדנו בראש השביל היורד מהרי הנפר אל פירא'נל. היא
התנדנדה מרגל אל רגל, נושאת עיניה אלי, מצפה להסבר.
כופפתי את ברכי עד שפני היו בגובה פניה. הנחתי את כף ידי על
כתפה, אצבעותיי מרחיקות את שערה מפניה, מלטפות את לחיה. "החלום
הזה הוא לא כמו כל החלומות הקודמים שהיו לנו."
יובל המשיכה לנוע בעצבנות, מבטה מנסה לקרוא את מבטי.
"תראי, יובלי. ההתקף שהיה לך, מיכל קוראת לו 'התגעשות הדם',
וסבא קורא לו 'מתת הצל'... לא שהשם משנה... סבא חושב שזה משהו
טוב... יש הרבה אנשים שחושבים שזה משהו טוב... החלק הלא נעים,
הוא הכנה לקראת התגלות..."
"התגלות?"
"האמת היא שגם אני לא כל כך מבין. זה עסק של מיכל, ושל סבא.
אבל אנחנו פה יחד. בטוח שנסתדר עם זה."
"כן." נתרצתה יובל, כאילו הבינה פתאום משהו. היא לקחה את ידי,
והחלה לפסוע במורד השביל.
"את רואה את ההר הרחוק שם," אמרתי אחרי שצעדנו זמן מה בשתיקה,
"ההר הכי הכי גבוה? שם ההורים של קרין נולדו, בעיר שנקראת
קרסטפאלן. לכיוון ההוא, מעבר למצוקים, נמצא חוף הים הקדמוני,
שאם ממשיכים לאורכו מגיעים לאקווילה, וללגונות שהקרקעית שלהן
מלאה בצדפות עם פנינים. אם הולכים בין ההרים בכיוון ההפוך, יש
דרך שמובילה אל ארקנה, ואם ממשיכים בה עוד, היא נפתחת אל חבל
ארץ שנקרא קינגולוס סולום. שם יש עשרות כפרים קטנים, וסביבם
שדות אינסופיים של חיטה ודורה ודוחן וכוסמת. יש הר ליד ארקנה,
שמהפסגה שלו, אמא ואני פעם השקפנו על השדות האלה. היה לילה
בהיר, כמו עכשיו. את רואה כמה כוכבים יש? לקח לנו כמעט שעתיים
לטפס אל הפסגה ואז..."
פיהוקה של יובל השתיק אותי. המשכנו לצעוד.

כשביקרתי בפירא'נל לראשונה, השומרים במדים השחורים-אדומים בשער
נעצו בי מבטים חשדניים. הדרך המרוצפת נמתחה מאחוריהם, גדושה
בעוברים ושבים. רוכלים בכיכר השוק, תגרנים צעקניים, מקבצי
נדבות, משרתות שנשלחו לקניות דחופות, כוהני הדת המנצחים על
ההמולה במקלות קטורת ומצילות פעמונים.
עיר החלום של יובל עמדה ריקה. השערים קיבלו את פנינו פתוחים,
הכיכרות שוממות, חלונות הבתים אפלים. ככל שהתקדמנו אל מרכז
העיר הפכו הרחובות צרים יותר, ובמהרה גגות הבתים הסתירו מאיתנו
את אור הירח. אבל החושך לא התמשך - עששית דולקת הופיעה בידה של
יובל. "אני יודעת לאן אנחנו צריכים ללכת."
הרחובות היו מוכרים ולא מוכרים בו זמנית. דומים לפירא'נל
שבזיכרוני, ובה בעת שונים ממנה. אולי הדממה שעמדה באוויר היתה
אחראית לכך. העיר תמיד שקקה חיים כששלהבת ואני גרנו בה. מה
היתה עיר החלום הזו? תמונה מהסיפורים-לפני-השינה ששלהבת ואני
הרדמנו בהם את יובל? בבואת זיכרוני, משתקפת מעוותת בקו התפר
שבין החלום שלי והחלום של יובל? הזיכרון שבדם-ארצות-הצל, זורם
משלהבת ליובל? על כל פנים, משהו הטריד אותי בעיר החלום של
יובל. עורר בי חרדה שקטה.
נדמה היה שככל שהפכתי מודאג יותר, כך הפכה יובל בטוחה יותר
בעצמה. היא הובילה אותנו אל רובע הכנסיות, על בתי המידות
המפוארים שלו ופסלי הקדושים המיוסרים, והלאה, אל הבניין שבקצה
סמטה ללא מוצא, בית הכנסת "הסנה הבוער".
בפנים ישבו בצפיפות גברים עבדקנים, מבטם שקוע בספרים הקטנים
שבידם, גופם עולה ויורד בקצב ההמהום התפילתי. על במת החזן
המוגבהת עמדה דמות בגלימת קטיפה אדומה, שברדסה הסתיר מאיתנו את
פניה. לפניה נפרש ספר תורה, ומאחוריה עמד ארון קודש פתוח וריק.
הבד העבה והגזרה הגסה של גלימת הקטיפה, לא הצליחו להסתיר את
קימוריה הנשיים של הדמות. לרגע ניתן היה לחשוב שזו שלהבת.
הבחנתי שהעששית של יובל התחלפה במנורת קטורת, ושגם בידי מצויה
אחת.
כפי שקורה לעיתים בחלומות, מילים שמעולם לא הכרתי עמדו בוערות
וברורות לנגד עיני, התגלגלו ממני בקלות: "אני עוף החול."
דקלמתי באמברא את מילות הטקס, מעביר את הקטורת סביב ראשי וגופי
על פי כלליו. "מעפרי אקום. מהאש איוולד מחדש."
"אני עוף החול." ענתה יובל. "מעפרי אקום. מהאש איוולד מחדש."
"נתנו לאור את אשר לאור, ולצל את אשר לצל." המשכתי, "שמרנו את
הברית בין חמשת הבתרים. אנחנו מבקשים את ההתגלות."
אחד הגברים המתפללים קם, וניגש אל יובל. בניגוד לחבריו, לא היה
לו זקן, ובמקום כיפה לבש כובע בוקרים. "רוצה לראות את אוסף
הקלפים שלי?" שאל את יובל.
"אל תלכי איתו." ניסיתי לומר ליובל. להורות לה. אבל החרשתי.
המילים הפכו לאפר בגרוני לפני שעלה בידי להגות אותן. יובל
נעלמה.
ריחו של הים הקדמוני עלה באפי, והבחנתי שמים החלו נקווים על
רצפת בית הכנסת. נחלים דקיקים זרמו פנימה מתחת לדלת הכניסה,
מאדני החלונות. גב ארון הקודש נבקע, ומים פרצו אף ממנו,
מרטיבים את הקטיפה האדומה.
האם היה זה עדיין חלומה של יובל, או שמא נסחפנו איש איש אל
חלומו הוא, איש איש אל ביעותיו? "אני עוף החול." התעקשתי
באמברא, "מעפרי אקום. מהאש איוולד מחדש."
הדמות בגלימת הקטיפה הסירה את הברדס, וחשפה את פניה. לרגע לא
זיהיתי אותם. חיוורים. נפוחים. העיניים המזוגגות חסרות את הגץ
המרצד בהן תמיד. תלתלי הנחושת מעוכים אל הקרקפת.
למרות כל זאת, לא ניתן היה לטעות בהם. היו אלה פניה של שלהבת.

התעוררתי עם אור ראשון. חום המצח של יובל תחת שפתי, והחיוך על
שפתיה שלה, העידו שההתגעשות עברה. על הסדינים המקומטים שעל
הספה מצאתי פתק ממיכל. "טושי, כולם כאן בריאים אז חזרתי הביתה.
נשיקות." בחדר השינה שלי מצאתי את קרין.
התקלחתי. שפתתי מים לקפה. תרגלתי את ברכת השמש. התקלחתי שוב.
הכנתי קפה. קרין עדיין ישנה. הנחתי את כוס הקפה שלה ליד המיטה,
ולחשתי באוזנה: "את רוצה קפה?"
"מה השעה?"
"שש וחצי."
"למה הערת אותי?"
"חשבתי שתרצי קפה."
"רציתי להמשיך לישון."
"אז תחזרי לישון."
"לא, זה בסדר." רטנה קרין, נשענה על ירכי, ונמתחה אל כוס הקפה.
הטי-שירט שלי, ששימש לה כותנת לילה, נמתח יחד איתה, חושף
מותניים צרים ואת תחתית גבה. כף ידי עלתה וירדה לאורך גבה,
כריות אצבעותיי מעסות את עורה השנהבי. קרין לגמה מספר לגימות
קטנות מהקפה, ואז הניחה לו. הניחה את הכוס לצד המיטה, ואת ראשה
בחיקי. ידי השנייה ליטפה את פניה, את שערה, את עפעפיה הנעצמים,
את הגרגור הדק שבגרונה. נדמה היה שהיא נרדמת שוב, אבל כשתנועתי
הפכו איטיות יותר, היא התיישבה, והסירה את חולצת הטי-שלי. "ככה
יהיה לנו יותר נח."
כשקרין שוכבת איתי, גופה עולה ויורד מעלי, היא צוחקת. לא צחוק
הפעמונים של שלהבת. למעשה, צחוקה של קרין מזכיר התקף שיהוקים.
ובכל זאת, אני מתמלא אושר לראות אותה ככה, צווארה מתוח אחורה,
מבטה כלפי מעלה, ידיה תומכות את משקל גופה על חזי, צוחקת. כמו
רוח על פני ים, תארה אותה שלהבת, כשראתה אותה כך לראשונה. באור
המסתנן מבעד לווילון כמעט ואפשר לראות כנפיים דקיקות, שקופות,
נפרשות משכמותיה של קרין כשהיא גומרת.
קצת לפני שיובל באה לספר לנו שהיא ערה, קרין מתכרבלת לצידי.
רגל אחת שלה עוטפת את שלי. מרפקה נשען אל בטני. אצבעותיה מתוות
את המסלול המעגלי של הצלקת על חזי. "של מי אתה, ילד?" היא
מצחקקת.

אחרי שיובל הלכה לבית הספר, וקרין לבית המשפט, אמא שלי התקשרה.
"תצלצל למשרד ותגיד שאתה חולה." אמרה לי, "נפגש עוד שעה בחוף
חבצלת."
בפתיחה של מובי-דיק, ישמעאל מספר שבכל פעם שהוא הופך זועף
ועגמומי, כש"נובמבר טחוב מזרזף בנשמתי", כשהוא מוצא את עצמו
נמשך אל חנויות לממכר ארונות קבורה, ומשתרך מאחורי מסעות
לוויה, הוא מבין שהגיע הזמן לרדת לים. "בין אם הם יודעים זאת,
ובין אם לאו," משער ישמעאל, "כל האנשים, במידה מסוימת, בזמן זה
או אחר, חשים כמוני כלפי הים."
אולי זה נכון. אבא שלי לא גילה משיכה מיוחדת לים. בשבתות
וחופשות, כשאמא היתה לוקחת את מיכל ואותי לחופים של נתניה,
חבצלת או מכמורת, הוא היה נשאר בבית עם עיתוני סוף השבוע. אבל
גם הוא הכיר בכך שדברים חשובים נאמרים שם.
לפני כמעט חמש עשרה שנה, אבא חיכה לי בפתח הבית הגדול בכפכפים
ומגבת חוף. יצאתי חמשוש אחרי שלושה שבועות רצופים בבסיס. המדים
היותר נקיים שלי היה כה מסריחים, שהאנשים באוטובוס המלא לנתניה
העדיפו לעמוד. "בוא נרד לים." אמר.
המים החמימים של סוף היום, של שלהי הקיץ, נשאו את משקל דבריו,
הפכו אותם לנסבלים יותר. "אבא שלך השתגע." פסקה אמי. אבל בים,
לחזרה בתשובה שלו, "התחזקות" כפי שהתעקש לקרוא לה, היה הגיון
משל עצמה. בין המילים שבחר בקפידה, זרמו אלי ימי חיי כפי שהוא
ראה אותם. אמא, מיכל ואני, מצד אחד, והוא מהצד השני. העולים
לרגל אל מטבחה של אמי, והוא, בצד, קורא ספר, מהנהן במידת
הצורך. אני מניח שאת רוב כוונותיו לא הבנתי. למיכל יש יכולת
נדירה לפענח דבר מתוך דבר, להבחין בפרטים המדויקים, להתיר מתוך
הסבך חוטים דקיקים של הבנה. היא השלימה את הפרטים הרבים שלא
הבנתי ממנו בעצמי. אבל לא הייתי רוצה להיות שותף לשיחה
המקבילה, המסובכת, שהתנהלה ביניהם. הים לא מתיימר לבאר את
החיים, אלא עוזר לשאת את משקלם. לקבל אותם לא מפוענחים.  
פסענו יחפים על החול הרטוב, עקבותינו מתוות לים את גבולו. "אני
מבינה שקרין ישנה אצלך בסוף השבוע." אמרה אמא שלי.
ידעתי שמיכל לא סיפרה לה. מאז שהורינו נפרדו, התגרשו, מיכל
ואני מציגים חזית מאוחדת. נאמנות היא שם המשחק.
שתקתי.
"יובל צריכה אמא." המשיכה.
"יש לה אמא."
"היא צריכה אמא שתטפל בה. ילדה צריכה אמא כדי לגדול כמו
שצריך."
"מה את רוצה שאני אגיד? אני גם רוצה ששלהבת תחזור."
"אתה יכול לחיות את החיים שלך בהמתנה, אם זה מה שאתה רוצה. אבל
יובל היא ילדה, וההחלטות שלך משפיעות גם עליה. יש לך אחריות
כלפיה. אתה חושב שלי היה קל, לגדל שני ילדים לבד, בלי אבא
שלך?"
"על מה את מדברת? אני הייתי בצבא, ומיכל בשמינית. כבר היינו
גדולים."
"זו בדיוק הנקודה. יובל רק בת שמונה. אתה צריך לדאוג לה. אתה
צריך לחשוב על מה שטוב בשבילה."
"אמא, למה שלא תקליטי את עצמך, ותחסכי לעצמך את המאמץ שבניהול
השיחה הזאת כל פעם."
שתקנו. ציפיתי שגל גדול יעלה מהים וישטוף אותי. כעסתי על עצמי
שדיברתי אליה כך. כעסתי עליה שהטיפה לי מוסר. בעיקר כעסתי על
שלהבת, שנסעה, והשאירה בנוסף לחלל פרידתה את ההתמודדות הזו.
אני לא בן טוב. אני לא אבא טוב.
"את צודקת." ניסיתי להתנצל. "אבל כמו שאת אומרת, יובל צריכה את
אמא שלה. לקרין יש מקום חשוב בחיים של כולנו, אבל היא לא יכולה
להיות תחליף אם ליובל."
שתקנו עוד קצת.
"בכל מקרה, לא על זה רציתי לדבר איתך. אני רוצה שתיסע לבקר את
סבתא שלך. הרופא המומחה מנהרייה מגיע לשם ביום חמישי, ואני
רוצה שיהיה שם מישהו שידבר איתו, שיקשיב למה שהוא אומר."
"למה שאת לא תיסעי?"
"ביום חמישי יש טורניר ברידג'. אתה יודע שזה חשוב לי."
ניחשתי שהיא זו שהזמינה את הרופא ליום חמישי. "את סתם מחפשת
תירוצים לא לבקר אותה."
שוב שלחתי מבט אל הים בחשש.
"אני כבר לא צעירה, טושי. וסבתא שלך עוד פחות. אנשים בגיל
שלנו... אנחנו לא הופכים פשוטים יותר עם השנים, אתה יודע. אתה
יכול קצת לעזור לי, לא יקרה לך שום דבר."
הסתכלתי עליה. כשהיא מזכירה לי את גילה, אני מבחין בו, פתאום.
בהרות השמש בעור השזוף, הרפוי משהו. הקמטים בזוויות העניים,
בזוויות הפה, בקפלי הצוואר. הסגול הבלתי אפשרי שבו היא צובעת
את שערה, להסתיר את הלבן. אבל בעיקר, כשאני מתבונן בה כך, אני
מגלה שהיא עדיין נורא יפה בעיניי.

"לא ידעתי שאת לוקחת את הברידג' כל כך ברצינות."
"כן. זה נחמד. מצאתי שותפה טובה סוף-סוף."
"מי זאת?"
"ורד ברוק קוראים לה. צעירה ממני באיזה חמש שנים, אני חושבת.
למה?"
"אני מתכוון, מאיפה היא."
"מנתניה."
"לא, במקור."
"אני חושבת שהיא נולדה בחיפה. אולי בחדרה. אני לא זוכרת, דווקא
היא ספרה לי."
קצר רוח, שאלתי באמברא: "היא משלנו?"
"אהה, לזה התכוונת."
"את סתם מיתממת."
"אני לא מבינה למה זה כל כך חשוב לך."
"לי זה חשוב? אתם אלה שכל החברים שלהם צריכים עץ יוחסין בתור
כרטיס כניסה."
"אנחנו? אני והעציצים?"
"את ואבא." נאנחתי, יודע שאני מסתבך.
"אבא שלך עזב לפני חמש עשרה שנה, אם לא שמת לב. למיטב ידיעתי
החברים שלו הם משוגעים כמוהו, ברסלבים או הנא-נא-נחמן או
חב''ד, או אני לא יודעת מה. אבל אני בטוחה שהוא לא בודק
בציציות שלהם, כמו שאומרים. שלא אכפת לו אם הסבא שלהם בא
מארקנה או אם הסבתא רבא שלהם גדלה בפירא'נל. ובקשר אלי, מי
מהחברים שלי היום בא משם?"
"חצי החברות שלך. חוץ מזה, כשהיינו ילדים..."
"כשהייתם ילדים, החברים שלנו היו מהפרויקט. כמו שהחברות שלך
היום הן אלה שהכרת בצבא, ככה החברים של אבא ושלי היו מהפרויקט.
אז חלק נשארו, וחלק הלכו, וגם באו חדשים, רגילים. תסלח לי מאד
אם אני לא מוכנה שתשים עלי את התווית של בת ארץ הצל המתנשאת.
חוץ מזה, טול קורה מבין עיניך, כמו שאומרים."
"לא התכוונתי להרגיז אותך."
"אתה באמת צריך לבקר את סבתא שלך - יש לכם כל כך הרבה
במשותף."

יובל שמחה על יום החופש. בטייפ של החיפושית התנגנו שירים
שהקלטתי לשלהבת בימים שחיזרתי אחריה, שירים שכבר אז היו
מיושנים. הנשמות הטהורות, החלונות הגבוהים, השלושרים. יובל
ואני שרים איתם. יודעים בעל פה את כל המילים, מחכים להתהפכות
הקלטת, לשוקולד-מנטה-מסטיק, לשיר האהוב עלינו מכולם.
"נח." קראה יובל יחד עם ירדנה ארזי.
"מה?" ענינו מתי כספי ואני.
"כמה זמן נמשיך לשוט על פני המים?"
לצד השירה שיננתי בליבי את ההוראות של מיכל לגבי מה להגיד למגי
ומה לא להגיד. מה להגיד לרופא במפורש, ומה לרמוז במבט רב
משמעות. אבל מחשבות טורדניות אודות הפרויקט שבו והציקו לי.
אבי ואמי הכירו זה את זו בפרויקט "צי הצללים". בספרו "הקומנדו
הימי בפלמ"ח", שחושף הרבה יותר ממה שהורי אי פעם סיפרו לי על
הפרויקט, מתאר סא"ל (מיל') אברהם זהר את מסעותיו של יוחאי
בן-נון בשנת 1947 בין קיבוצי הצפון. נזהר מעיניהם הבולשות של
הבריטים, תר את הארץ בחיפוש אחר לוחמים צעירים לשורות הפלי"ם.
בכל מקום שביקר הגיעו לאוזניו שמועות על שני קיבוצים בקרבת
עכו, ששמם יצא לתהילה בשחייניהם.
אמי היתה בת שש-עשרה כשיוחאי הגיע לקיבוץ שלה. באותם ימים
אנשים מארצות הצל דיברו בגילוי לב על מוצאם. כפי הנראה, על אף
שאדם מן היישוב התקשה להאמין בארצות הצל, לא היה סיפורם מוזר
יותר מסיפורים אחרים שהסתובבו באותה תקופה.
מגי מספרת שאמי היתה "פרחחית לא קטנה", בת לחבורה של בני נוער
סוררים, שסירבו לקבל את מרות הקיבוץ, ובפרט ללכת לבית הספר.
הצעתו של יוחאי מצאה בן בעיני כולם - חברי הקיבוץ האמינו
שהמשמעת הצבאית "תיישר" את ילדי הים הפרועים, הפלי"ם זכה
בלוחמים שעשו בים כבשלהם, והנהגת היישוב מצאה מסגרת בה קל יהיה
לפקוח עין על היהודים המשונים האלה.
"האריה והממותה, הגמל והשיבוטה, וגם ההיפופוטם." זימרנו, יובל
ואני.
בפגישת עבודה בין יוחאי בן-נון ויצחק שדה (באוגוסט של אותה
שנה, על פי זהר), תאר יוחאי בהתלהבות את הלוחמים החדשים, והציע
לבחון שילוב של צעירים נוספים ממוצא זה ביחידות הפלמ"ח. חודש
לאחר מכן התבצע גיוס של כעשרים עולים מארקנה לשורות "המחלקה
הערבית", כנראה מתוך כוונה שישרתו כחוקרי שבויים. לא ברור לי
מדוע הגיוס היה מצומצם כל-כך, ולמה נפקד מקומם של יוצאי
קרסטפאלן ופירא'נל, שהספר של זהר כלל לא מזכיר.
על כל פנים, עשרים הפלמ"חניקים החדשים אומנו יחד עם לוחמי
הפלי"ם מאקווילה, וכך הכירו הורי. מבין השיטין מתחוור שהנערים
והנערות גרו יחד באותם חדרים, ועל אף האימונים המפרכים שעברו,
נהלו חיי חברה סוערים. הורי, כמובן, מעולם לא הסגירו פרטים.
מיכל משוכנעת שהעובדה שהנערות לא יכלו להיכנס להריון מחד גיסא,
וההורמונים הסוערים של גיל העשרה מאידך גיסא, לא משאירים הרבה
מקום לדמיון.
"פתח לרגע את הצוהר, ולתוך התכלת הלבנה - שלח את היונה."
אחותי ידעה לדלות פרטים אודות "צי הצללים" לא רק מדמיונה
הפורה, אלא גם ממגירות נעולות בחדר השינה של הורי. מכתבים.
יומנים מאולתרים על צידם האחורי של פקודות מבצע. באחרון שבהם
מתלבטת אימי לגבי השתתפותה בפעולה של הפלי"ם, שכפי הנראה היו
צפויים להיות בה הרוגים רבים.

"אז בואי כבר הביתה, ילדה קטנה." הטביע קולנו את זה של ג'וזי
כץ. הגענו אל מגרש החניה של הקיבוץ שעה ועשרים וחמש דקות לאחר
שיצאנו מביתנו, והתמהמהנו שם עד סוף הקלטת. "אני חלום אתן לך,
ומתנה."
בדיעבד, מוטב היה לולא השתהינו. במגרש החניה חלף על פנינו איש
זעוף בצעדים מהירים, שהתגלה מאוחר יותר כרופא המומחה מנהרייה.
"כמה את גדולה!" קראה סבתי בהתפעלות. יובל אחזה בידי ובחנה את
הזקנה המכווצת על הכורסא בחדר הקטן. מאחורינו הטלביזיה שידרה
טלנובלה דרום-אמריקאית בקול רם מדי. התכופפתי לנשק את מגי,
וחשתי את כף ידה של יובל מתהדקת בחשש.
"כמה שאת יפה!" המשיכה סבתי להתפעל, ושלחה אצבע צרודה אל
תלתליה של יובל, "השיער של אמא שלך, והחיוך שלה. איפה האישה
שלך? למה לא הבאת אותה?"
מכל בני משפחתי, נדמה היה שמגי היחידה שאוהבת את שלהבת בלב
שלם. אולי בגלל שכמוה, עלתה שלהבת מארצות הצל לבדה. אולי, כפי
שטענה אמי, בגלל הייחוס המשפחתי של שלהבת. למגי היה הסבר פשוט
יותר: "איזו חתיכה תפסת לך!" לחשה לי בהערכה כשהצגתי בפניה את
שלהבת לראשונה.
"היא בניו-זילנד."
"מה? ניו זילנד? שוב הלכה לצוד דגים?"
"משהו כזה."
"אז למה לא נסעת איתה?"
"איך אני יכול?"
"נו, כמו שהיא נסעה גם אתה יכול. במטוס."
"יש לי עבודה. ליובל יש בית-ספר."
"פא!" ביטלה את דברי בהינף יד מזלזל. "גם כן עבודה. והבית ספר
הזה שיש היום, רק מקלקל את הילדים. "
אזכורה של יובל החזיר את תשומת ליבה של מגי אליה. "איזה עיניים
יפות יש לך! ממש כמו אבא שלך. את יודעת ממי ירשתם את העיניים
האלה?"
יובל הנידה ראשה לשלילה.
"לא סיפרו לך?" סימנה לי להביא את התמונה שעל השידה. "הביטי
כמה יפה היה איזי שלי! איזה גבר נאה. את העיניים תכלת שלכם
קיבלתם ממנו."
"זה שחור-לבן." מלמלה יובל, אבל ניכר היה שמגי רואה בתמונה את
כל הגוונים שסרט הצילום לא השכיל ללכוד.
"זה מזכיר לי. טוב שבאתם. רציתי ללכת לומר שלום לאיזי היום,
ואזדקק לעזרתכם."
"בסדר. אחרי שהרופא יבוא."
"או, הוא כבר ביקר. בא והלך."
"כל כך מהר? מה הוא אמר?"
"רשם לי פילולות נגד דיכאון."
"אה."
"אני לא בדיכאון."
"אה."
"הסברתי לו את זה. אז הוא הלך."
שמעתי כמה פעמים את סבתי מסבירה לאנשים במה הם טועים. איכשהו
הסיבות שמנתה התקשרו לא פעם להוריהם של הטועים, ולעיסוקיהם
המשוערים והמפוקפקים. אולי טוב שהשתהינו עם ג'וזי כץ.

בית הקברות של הקיבוץ השתרע מצידו המזרחי של הכביש. מספר
הקברים הפתיע אותי. נדמה היה שיש יותר חברים מתחת לאדמה מאשר
מעליה.
"כשהגענו לקיבוץ היו כאן שדות של כותנה." נזכרה סבתי, נעזרת בי
כדי לרדת מהקלנועית האדומה שלה. אמא סיפרה לי שמאבקים מרים
ניטשו בין מגי ובין המזכירות על צבע הקלנועית. "אדום מטאלי"
התעקשה מגי, ולבסוף נאלצה להתפשר על אדום סתם.
"שם, לא רחוק, זה איפה שסבא שלך נרצח." הצביעה מגי. "כך לפחות
אמרו לי. היום כבר אף אחד לא זוכר. הוא חשב שהוא מגן על השדות
שלנו, אבל ראה מה צמח מהם. הוא נתן את החיים שלו כדי לשמור על
הקבר שלו. נו טוב, אני מניחה שזה בעצם מה שיהודים אוהבים
לעשות."
יובל בחנה את המצבה של סבי, מעבירה את אצבעה על האותיות
החקוקות, מנסה ליישב את האיש השחור-לבן עם העיניים התכולות
והשיש.
"אמא אמרה שאת שוקלת לעבור לתל-אביב."
"אולי. זה רעיון שאני משתעשעת בו. אני אתקשה להיפרד מאיזי."
"לא טוב לך כאן?"
"טוב? אני כמעט בת תשעים. טוב לא יהיה לי בשום מקום. פחות רע,
אולי. מספרים שבתל-אביב קורים דברים נהדרים. כאן לא קורה כלום.
החלום ושברו, זה מה שיש כאן."
"דווקא יפה כאן. תל אביב מלוכלכת. מלאה בתים מכוערים
ומכוניות."
"מה יפה? בית קברות זה יפה? שדות לא מעובדים זה יפה?" רטנה
סבתי, ואז הנמיכה את קולה, שאיזי לא ישמע: "אתה יודע שהם רק
מחכים שיאשרו למכור את האדמה לקבלנים? כל הבנים של החברים,
מחזיקים חדר בקיבוץ רק בשביל זה, לקבל את הכסף. גרים בתל-אביב,
נותנים קצת כסף לטיפוס ההוא מהמזכירות, ומחכים."
"נו, אז אם את עוברת לת"א, אולי את יכולה להיכנס כשותפה לדירה
עם אחד מהם."
"אני לא מעוניינת. אנחנו לא עלינו ארצה בשביל החמדנות הזו. אתה
מסוגל להעלות בדמיונך מה זה היה בשביל נערה בת שש-עשרה לעשות
לבדה את הדרך מאקווילה אל פלסטינה?"
"לא עלית לבד. הייתם קבוצה."
"אבל מה היינו? ילדים! בגיל של יובל, כמעט. מה ידענו מהחיים
שלנו? שום דבר! אני אומרת לך, אתה יכול ללכת למוזיאון הזה שהם
הקימו בלהבות הבשן, "מוזיאון יהדות פירא'נל", או איך שהם קראו
לו, ולקרוא בשלטים היפים שלהם איך התכוננו ותכננו ולמדנו.
שטויות! היינו ילדים תמימים ולא ידענו כלום."
"אבל בכל זאת באתם."
"כן. כי האמנו שכאן, בארצות האור, בפלסטינה, באמת יקום היהודי
החדש. כך הבטיחו לנו. איך אומרים אצלכם בפירא'נל? האמנו שאנחנו
עוף החול, ושמהעפר ניוולד מחדש." היא הרימה גוש אדמה והציגה
אותו בפני. "מהרגבים האלה! מהרגבים האלה ניוולד מחדש!"
יובל פסעה בין המצבות, קוראת שמות ותאריכים, נזהרת לא להביט
בזקנה הצועקת. פרט לנו, ראיתי בבית הקברות רק אדם אחד נוסף. על
אף שהיה זה יום בהיר, חמים יחסית לנובמבר, האיש לבש מעיל לבד
אורך, שהגיע כמעט עד קרסוליו. כשיובל קרבה אליו, הסיט מעט את
כובע הבוקרים בברכת שלום, ושח לה דבר מה שלא הצלחתי לשמוע.
מגי הניחה לגוש האדמה לפול. "אתה מכיר מישהו שעלה ארצה
מקינגולוס סולום? לא! ואני אגיד לך למה לא. כי אין שם יהודים.
אף פעם לא היו שם יהודים. אלפיים חמש מאות שנה יהודים חיים
בארצות הצל, באקווילה, בפירא'נל, בקרסטפאלן, וכמובן שבארקנה.
אבל עובדי אדמה? אף פעם לא. אולי היינו ילדים, אולי לא ידענו
כלום, אבל את זה ידענו. בגלל זה עלינו ארצה. והנה היהודים
החדשים שהפכנו להיות." חיוותה בידה אל הקברים. "הנה עובדי
האדמה."

בדרך חזרה לחדר סיפרנו למגי על החלום. תחילה אני, אך במהרה
הביישנות של יובל הפשירה, והיא נחפזה לתקן אותי ולפרט חלקים
שדילגתי מעליהם. מצאתי את עצמי בשולי השיחה, פוסע לצד הקלנועית
האדומה, מרוצה מהפטפוט הנלהב של יובל. ניכר שגם למגי הוא נעם.
עצם קיומו, לאו דווקא תוכנו. מגי לא ייחסה ערך רב להתגעשות
הדם, ולא ידעה לפענח לנו את ההתגלות. "שאל את אבא שלך."
הציעה.
יובל התיישבה על הספה, לצידה של מגי, ואני הלכתי לנוח לפני
החזרה לנתניה. מבעד לדלת הסגורה, ברגעים בהם שקטה הטלביזיה
מהספרדית הדרום-אמריקאית, שמעתי את יובל ומגי מתדיינות אודות
התפתחויות העלילה.
"מדוע הוא מקשיב לקרלה?" התפלאה מגי.
"מיגל וקרלה היו נאהבים, זמן רב לפני שפגש את מריסה, ומאז יש
בליבו פינה חמה עבורה. אבל קרלה בעצם מאוהבת במריסה." הסבירה
יובל, "בחברה הארגנטינאית זה מאד לא מוקבל, כך שהיא נאלצת
להסתיר את זה."
על מיטתה של מגי, מחשבותיי מנומנמות, הרהרתי בסיכום הביקור כפי
שאמסור אותו למיכל. או אולי לשלהבת, אם תתקשר. לא כשלון מוחלט.
אמנם החמצתי את הרופא, אבל הפטפוט הקל שמגי ויובל מצאו ביניהן
שימח אותי.
כשנפרדנו, השאתי למגי את העצה שבה היתה נפרדת מאיתנו בילדותנו.

"אתה צודק." אמרה, הרכות שבקולה לא אופיינית, ואף מטרידה. "אני
אכן מתגעגעת לחול בכפות הרגליים, למים המלוחים שמתחככים
בגוף... לשירה שמקיפה אותך במצולות... אתה צודק, אבל אני זקנה
כבר. אולי זקנה מדי."

שלהבת התקשרה מהיאכטה. בין רעש הגלים והרעשים בקו הלוויני, קשה
היה להבין מה היא אומרת. ניכר היה שהיא שמחה. הראשתנים
המופלאים קראו תיגר על בינתה במנהגיהם המסתוריים. כל פתרון
שעלה בראשה, מיד הוליד שלל חידות חדשות. "זה כאילו שהם משחקים
בי." התוודתה בעליצות.
הראשתן, הנקרא גם קשלוט בעברית, הוא בעל המח הגדול ביותר מבין
כל היצורים בעולם, כתשעה ק"ג אצל לוויתן בוגר. הזכרים מגיעים
עד לאורך של עשרים מטר, והנקבות כמחצית מזה. פתח הנשימה של
הראשתן נמצא בצד שמאל של ראשו, והמזרקה הנוצרת כשהוא נושף ממנו
מגיעה לגובה שלושה מטרים. שיניו, שאורכן מגיע לעשרים
סנטימטרים, מצויות רק בלסת התחתונה. כשהלוויתן סוגר את פיו, הן
נכנסות לשקעים שבלסת שמעליהן. בלטינית הראשתן נקרא Physeter
catodon macrocephalus, נשפן תת-שיני גדול ראש, אם תרצו.
שלהבת חוקרת את ההתנהגות החברתית של הראשתנים. מוכרות קבוצות,
המכונות פודים, של עד חמישים לווייתנים. הן נחלקות, באופן גס,
לארבעה סוגים. זכרים בודדים, להקות של נקבות, להקות של זכרים
צעירים ("רווקים"), ולהקות המורכבות מזכר אחד ומספר נקבות.
הלהקה שהובילה את שלהבת אל ניו-זילנד היא מהסוג האחרון.
מתצפיותיה עולה שהנקבות מגדלות את גורי הלווייתנים יחד, ולא
ניתן להבחין בקשר מיוחד לאם הביולוגית. "מה ההיגיון
האבולוציוני העומד מאחורי התנהגות חברתית כזו?" שואלת שלהבת
בהצעת המחקר שלה, "כיצד היא מווסתת? ומה הקשר בינה, ובין
הנטייה המוגברת של להקות כאלה לנדוד בין האוקיינוסים?"
"אתה סתם ממציא לך דאגות." סיימה שלהבת את שיחתנו. "עוד מעט
אני אחזור והכל יהיה פשוט. הכל יהיה טוב."

יובל כבר ישנה כששלהבת התקשרה, מותשת מארוחת ערב השבת. סיפוריה
הנלהבים על חלום ההתגלות והביקור אצל מגי עמדו במרכז השיחה
המשפחתית. כשרון סיפורה היה כה רב, שאפילו שאריות
העוף-ותפוחי-אדמה-של-יום-שישי נסלחו לה. "בדיוק כמו אמא שלה."
שיבח רועי את יכולת הסיפור שלה, וזכה למבט צונן ממיכל.
אמא סיפרה שפגשה את ירדן, החבר הכי טוב שלי מבית הספר היסודי.
נזכרתי בו כמה ימים לפני כן, כשאמא טענה שכל החברים שלי, מוצאם
מארצות הצל. האמת היא שמאז שהגלישה הפכה לחלק מרכזי בחיי,
החברות ביני ובין ירדן החלה להיפרם. מאז, בעצם, אין לי חברים
טובים שהם בנים. אני מיודד עם הגולשים האחרים, אפילו זוכה
להערכתם, אבל ברור לי שאני דג מוזר בעיניהם. מבוגר מהם. שמן
מדי. גברים אמורים להיות סלחניים כלפי שונות. מוכנים להתחבר עם
כל אחד. לסלוח על כל המוזרויות, אם יש משהו אחד חיובי להיאחז
בו. אני גולש טוב, בזה אין לי ספק. קרוב לוודאי שאני הגולש
הטוב ביותר בנתניה. אבל אולי אני יותר מדי מוזר.
"אז מה קורה עם ירדן?" שאלה מיכל. "אתה כבר לא בקשר איתו,
נכון?"
"הוא סיים דוקטורט בלשון עברית לפני שנתיים." סיפרה אמי.
"תמיד הוא אהב את זה. כשהיינו בני שבע הוא היה מספר לי
בהתרגשות על מילים חדשות שהוא מצא במילון. על האטימולוגיה
שלהן. אני בכלל לא הצלחתי להגות את המילה הזו, אטימולוגיה."
"אבל הוא לא שמח."  המשיכה אמי. "פגשתי אותו בקניון הדרים. הוא
כעס שהכל כתוב באנגלית. שהשמות של החנויות הם מילים באנגלית.
שרובן סניפים של חברות מחוץ-לארץ."
"אפשר היה לקוות שאחרי כל השנים הוא יתרגל לזה."
"הוא גם לא מוצא עבודה. שנתיים שהוא מובטל."
"אז ממה הוא חי?"
"אני לא יודעת. לא שאלתי, והוא לא סיפר לי. אבל הוא כן סיפר לי
משהו די מזעזע. הוא מתכוון לעזוב את הארץ."
"אמא, לא ידעתי שכל כך קל לזעזע אותך." גיחכה מיכל.
"לאן הוא עוזב? לארצות הברית?"
"לא. לאקווילה."
"שם הוא כן ימצא עבודה?" רציתי לשאול, אבל מיכל השתיקה אותי.
אמי באמת היתה מזועזעת. אני זוכר את העלבון על פניה כשסיפרתי
לה ששלהבת ואני נוסעים לפירא'נל. למרות שהיא ידעה שזה רק לשנה,
ושאין לנו ברירה, היא התקשתה לקבל זאת. מיכל מספרת שבכל פעם
ששמה של שלהבת עלה במהלך השנה הזו, אמא רטנה ששלהבת "גנבה לה
את הילד".

קרין לקחה את יובל ואותי חזרה הביתה, אופני הטנדם נישאים על גג
מכוניתה.
"יש לך יום הולדת שבוע הבא." אמרתי, מרוצה מכך ששלהבת הזכירה
לי את התאריך, "אולי נלך יחד לקנות לך מתנה?"
"אני מתכננת לעשות מסיבה קטנה." אמרה קרין.
"מצוין. זה הופך את עניין המתנה לנחוץ במיוחד."
"אני יודעת מה אני רוצה במתנה ממך." הסמיקה קרין.
"משהו מגונה?"
"אולי. זה עניין של הגדרה, כנראה. אני רוצה שנסע שוב לכוכב
הירדן. שלושתנו."
"זה עלול לקחת עוד הרבה זמן, עד ששלהבת תחזור."
"לא. לא עם שלהבת. אתה, אני ויובל."

אמא לא באה איתנו למסיבה של קרין. "אני לא אחוש שם בנח." טענה.
"אני לא אכיר שם אף אחד, ואהיה הכי מבוגרת. לא יהיה לי עם מי
לדבר, וזה סתם יעשה לכם לא נעים."
קרין גרה בדרום תל אביב, בדירה שכורה בנווה צדק. אני חושד שהיא
בחרה בשכונה בגלל שהשם נראה לה הולם למגוריה של עורכת דין.
מבחינתי, מוטב היה לו השם ניתן לשכונה שרחובותיה רחבים וישרים.
בכל פעם שאני נוסע לבקר אותה, אני מאבד את דרכי. אני חושד
שקרין תמיד מתווה עבורי מסלולים פתלתולים, כל אחד שונה מרעהו.
יתר על כן, כשאני מנסה לחזור על אותו מסלול פעם נוספת, אני
בסופו של דבר מוצא את עצמי בקצה דרך ללא מוצא, או בצומת שכל
כניסותיה אסורות.  
שלהבת משתפת פעולה עם קרין, ומסרבת לנהוג או לנווט. "אם ידעת
למצוא את הדרך אל ארצות הצל, קל וחומר שתצליח לחדור אל ליבה של
נווה צדק." מתגלגל צחוק הפעמונים שלה.
יובל, מאידך גיסא, שמחה לנווט. היא מקריאה לי מראש את שמות כל
הרחובות שיקרו בדרכנו. "ברחוב אחד העם תפנה שמאלה. הפנייה
הראשונה ימינה זה לרחוב השחר. אל תפנה לשם. הפנייה הבאה ימינה
היא לרחוב התלמי. שם כן תפנה, ואז בפנייה הראשונה שמאלה,
לשבזי." כל זה, לפני שעברנו את ווינגייט.
כשרון הניווט של יובל הוביל אותנו אל נווה צדק, אך במהרה
כיווני הרחובות הערימו עליה, ופעם אחר פעם מצאנו את עצמנו מול
תמרורי "אין כניסה".
"בכלל לא נוסעות שם מכוניות." שידלה אותי יובל, "תיסע מהר,
ותהבהב באורות."
עצרתי בצד הדרך, ובחנתי יחד עם יובל את המפה. על צידה האחורי
היה מודבק פתק עם הוראות נסיעה שקרין נתנה לי לפני כמה שנים.
סביר להניח שאבד עליהן הכלח, אבל התכוונתי לנסות אותן בכל זאת.
אולי מעגליות הדרכים מתרחשת גם בזמן, ואותם מסלולים משומשים
שסר חינם, מוצאים מחדש את מטרתם לאחר שעובר די זמן.
לפתע עלה באפי ריח מוכר של זנגביל וקינמון, הל וציפורן.
"את מריחה את זה?"
"אה-הא."
בזהירות עקבנו אחרי ריח העוגיות המוכר, עוצרים בצמתים כדי
לרחרח את האוויר, פונים ימינה ושמאלה על-פי מצוות הזנגביל
והקינמון, ובניגוד לכל הגיון.
עד מהרה הגענו אל ביתה של קרין. הופתעתי לגלות שלא רק אמי, לו
היתה מצטרפת אלינו, לא היתה מכירה אף אחד מהאורחים. את רובם לא
הכרתי, ואת מיעוטם פגשתי פעם או פעמיים אצל קרין. לראשונה
הבנתי שיש לא מעט אנשים בחייה שאני לא מכיר. אנשים שהם לא
המשפחה שלי. שהם לא אני.
קרין ריחפה בין האורחים, מכירה אותם זה לזה, קושרת שיחה קצרה
עם כל אחד. המבוכה שסימניה תמיד ניכרים בה לא נעדרה. אבל
בביתה, בקרב האנשים האלה, זו היתה מבוכה חיננית, שובת לב. מבטה
מצא תדיר את הרצפה, סומק עלה תכופות בלחייה, עצבנות קלה השתקפה
מתנועות ידיה, וחיתוך דיבורה היה מעט מהוסס ומגומגם. למרות זאת
היא הקרינה סוג של שלווה. "שלמות שבורה" מכנה זאת שלהבת,
"שלמות המושגת מתוך ההכרה בחוסר המושלמות."
יובל השתלטה מיד על חבורת ילדים שנראו צעירים ממנה במעט,
והובילה אותם למסעות מסמרי שיער בחדר השינה של קרין. במטבח
שוחחו כמה עורכי דין מלובשים היטב, שהכרתי במעומעם מהמשרד של
קרין. הם שמחו להציע לי עוגיות מוכרות ופונץ'. כמה מהם אפילו
זזו בהדגשה לאחור, יוצרים חלל רחב דיו למימדי במעגל השיחה. אבל
בשיחה עצמה, רכילות על שופטים ותובעים ממחוז תל-אביב, לא מצאתי
מקום.
בסלון רקדו. המוזיקה דווקא מצאה חן בעיניי, אבל למרות האורות
העמומים נדרשה עוד כמות גדולה של אלכוהול כדי לגרום לי לחוש
בנח ולפזז. הצטערתי ששלהבת לא נמצאת. היא ידעה לקשור שיחות עם
אנשים כאלה, חצי מוכרים. להקסים אותם בעלילות הלווייתנים שלה.
יותר מזה, לאורה, ידעתי גם אני להקסים. במחיצתה, ידעתי לפזז
בחן. להשיל מעלי את עול המגושמות.
במרפסת קרין שוחחה עם שלושה בחורים שלא הכרתי. ידה נשענה על
המעקה, ואחד הבחורים הניח את כף ידו על כף ידה, זרועו תומכת את
גבה. "תכירו את החבר הכי טוב שלי." הציגה אותי בפניהם, והבחור
עם היד אמר: "שמעתי עליך כל כך הרבה. אני ממש שמח לפגוש
אותך."
הוא לא נראה לי כל כך שמח. הסתבר שארבעתם מכירים מערבי
שירת-ארץ-ישראל-היפה-והטובה המתקיימים מדי שבוע במועדון בדרום
תל אביב. קרין סיפרה לי עליו, מועדון "הטרף הקל", שנראה כמו
מועדון חשפנות. יודעי חן מוכנסים אל צפונותיו, אל המרתף בו
מתקיימים ערבי השירה. "הרבה פנויים-פנויות בגילנו מגיעים לשם.
אנשים כמונו. זה נחמד. אולי תבוא פעם. אתה ויובל הרי מאד
אוהבים לשיר שירים כאלה."
קרין שמרה עבורי את אחד השירונים, ובכפיות טובה הסברתי לה שלא
את השירים האלה אנחנו אוהבים. כל העניין הזה, השירה בציבור,
השירונים של שירי הפלמ"ח ומלחמת העצמאות, מועדון החשפנות על
מרתפיו, נראה לי הזוי מדי בכדי להיות אמיתי. הנחתי שהיא חדלה
להשתתף כשהפסיקה לספר לי על כך.
הבחור עם היד התגלה כארכיטקט, וכקושר שיחה מצוין. הוא הניח
לידה של קרין, והחל שואל אותי בנועם מה אני עושה ומהיכן אני
מכיר אותה. הוא התפעל כראוי מיובל, כשזו הובילה קבוצה נבחרת של
ילדים במשימת גיחה נועזת אל המרפסת. כשתשובותיי נעשו קצרות
ושתקניות, סיפר לי בחביבות על עצמו. על מה שהוא עושה, ומהיכן
הוא מכיר את קרין.
"אני אוהב לגלוש." סיפרתי לו.
"אני קצת מפחד מים." התוודה. "במקור אני ירושלמי, ואף פעם לא
ממש למדתי לשחות כמו שצריך. אנחנו סמך-טיתים, חמש עשרה דורות
בעיר הקודש. אז כמו שאתה יכול לנחש, אנחנו מתייחסים לגופי מים
גדולים בחשד."

במכונית של קרין אי אפשר לשמוע קלטות. תחילה ניסינו לשיר יחד
עם גלגל"צ, אלא שרוב השירים היו באנגלית, ואת מילות השירים
העבריים על פי רוב לא הכרנו. כשתדרי התחנות החלו מהתלים בנו
נואשנו ממאמצי העליצות.
במגע אצבע קרין החליפה את השדרנית המתחנחנת במוצרט. סרנאדה בסי
מינור, הסבירה עטיפת התקליטור.
"נהנית במסיבה?" שאלה קרין את יובל.
יובל הנהנה אל המראה, וסיפרה לנו את קורותיה. מי מהילדים מצא
חן בעיניה, ובעיקר מי לא, ולמה.
"לכל החברים שלך כבר יש ילדים." ציינתי.
"כן."
"את רוצה ילדים משלך?" שאלה יובל, ומהרה להסביר, "כאילו, כאלה
שאת תהיי זאת שילדה אותם."
"אני רוצה, אבל זה מסובך." באמברא קלוקלת, ספוגת מבטא ישראלי,
שאלה אותי: "מותר לספר לה?"
"היא כבר ילדה גדולה."
"את יודעת, שכדי ללדת אותך, אמא ואבא שלך היו צריכים לעבור
לפירא'נל?" שאלה קרין את יובל בזהירות.
"אה-הא."
"כדי שאני אכנס להריון, אני צריכה לחצות אל קרסטפאלן."
"אבא הראה לי אותה בחלום שלי."
"כן. להגיע לשם ממש, לא בחלום... זה מסובך."
"ארצות הצל נמצאות רק באור האחרון של שקיעת השמש בים, ובצללים
הראשונים של הבוקר, ובחלומות של ילדות." אישרה יובל.
"את יודעת הרבה מאד." חייכה קרין, "את לגמרי צודקת. זה בדיוק
מה שהופך את הביקור שם לעניין מסובך."
יובל שקלה את דבריה של קרין, וקרין חזרה, משועשעת, על אלה של
יובל: "רק באור האחרון של השמש השוקעת בים... לפי שיר ערש שאמא
שלי היתה שרה, ארצות הצל נמצאות רק ברחש העלים ביום האחרון של
הסתיו, ובנקישות הגשם הראשון על זגוגית החלון, ובשריקת הרוח
בעבים."
"בקיצור, הן נמצאות בכל מקום." הצעתי.
"מיכל גם עברה לארצות הצל?" שאלה יובל בזהירות, "כדי ללדת את
עילם ועמרי?"
"מיכל רצתה ילדים מרועי, אז היא לא היתה צריכה."
"כי לרועי יש דם רגיל?"
"כן."
"אז גם את יכולה?"
"כן, זאת אפשרות... אבל גם היא מסובכת."
"למה?"
"כי אנשים רגילים הם מסובכים."

עשר שנים לפני כן עשינו את אותה הדרך, קרין, שלהבת ואני. תאריך
חגיגת נישואיי לשלהבת כבר נקבע, גוהר לקראתנו מהאופק, מאיים.
את בקשתה של קרין, שנחגוג את יום הולדתה בכוכב הירדן, פירשתי
כמתנת פרידה. למרות שכל אחד מאיתנו אמר שוב ושוב שהחתונה חסרת
משמעות, סתם משהו שחייבים לעשות בשביל ההורים, בשביל אבא שלי,
לא הצלחנו להשתכנע.
טקסים קטנים של סוף חזרו ונשנו בינינו. בינינו ובין קרין.
הדגשנו את אהבתנו כלפיה. מחוות קטנות של חיבה כרסמו בשוויון
הצלעות של המשולש שלנו, אם אי פעם היה כזה.
"אתה תהיה השופר." ציחקקה שלהבת, נכנסת יחד עם קרין למושב
האחורי, גוררת אותה אחריה אל תוך הצחקוק. "זה יום-הולדת של
קרין, תעשה לה כבוד."  
במראה ראיתי אותה מחבקת את קרין אליה, מורחת נשיקה לחלוחית על
שפתיה, עיניה הירוקות יוקדות אל הצצתי. "מזל טוב, קרינוש. גדלת
להיות ילדה טובה ומוצלחת. יפה וחכמה... אז מה זה הכאוכב
אל-הווא הזה שאנחנו נוסעים אליו?"  
"זה הר ליד בית-שאן." עניתי. "הוא צריך להיות די גבוה, אם קראו
לו כוכב הרוחות. קראתי במדריך טיולים שיש שם נשרים וגם גן
פסלים של תומרקין. אבל כנראה שגולת הכותרת היא מבצר צלבני,
שכונה בזמנו בלוואר, והיה האחרון להיכנע לצלאח א-דין."
"נשרים, צלבנים ותומרקינים." גיחכה שלהבת. "שווה לנו."
"אפשר לשמוע שם את שריקת הרוח בעבים." הסבירה קרין.

קרין החנתה את מכוניתה בקצה דרך עפר, שממנה ירדנו אל נחל תבור.
כמו לפני עשר שנים, אספתי זרדים למדורה. שתינו תה תחת אותה
שיטה מלבינה, ממתינים לחושך. יובל נראתה נרגשת ודרוכה, משתדלת
לנהוג כמבוגרת. היא שתתה את התה בלי סוכר, וסירבה לצחוק
מהפרצופים שעיוותי מולה או להצטרף לשירי המדורה שפיזמתי.
באור אחרון טיפסנו אל המצודה הצלבנית. השביל התלול הביא אותנו
מתנשפים אל הגדר המקיפה את הפארק והמצודה, אבל תחושה של דחיפות
מנעה מאיתנו לנוח. כמו חיילים ערמומיים של צלאח א-דין הזדרזנו
על נקודת התורפה של הגדר. השער הגבוה, המנסה להראות מאיים, הוא
למעשה ידידו הטוב של המבקר הלילי: המנעול מהווה מדרגה, ומתיחה
קלה של הידיים אל ראש השער מעלה את הגוף מעלה. הרגליים עוברות
בזו אחר זו אל הצד השני. קפיצה קטנה - ומצאנו את עצמנו בפנים.
"מותר לנו להיות כאן?" שאלה יובל.
"את שומעת את הרוח?" שאלה קרין. "היא שמחה שבאנו, אז סימן
שמותר."
היא הוציאה את השמן מתיק הגב וציטטה את שלהבת, חסרה את הלהט
הזימתי: "יאללה, תתפשטו."
"יש לזה ריח מגעיל." התלוננה יובל כשמרחתי אותה, "כמו לתרופה
של מיכל."
"כן." אישרתי. "זה שמן הענבר האפור, האמברגטיס."
עירומים, חצינו את גשר העץ שמעל החפיר ונכנסו אל תוך הטירה.
קרין דילגה בין החדרים, כפות רגליה כמעט שלא נוגעות ברצפה. אור
הירח, שהסתנן פה ושם מבעד לחורים בתקרת הבזלת, הצל וגילה את
גופה חליפות. אני נעתי מגושמות. האבנים דקרו את כפות רגלי,
ובוודאי הציקו גם ליובל. חייכתי אליה, והיא השיבה לי מביט
אמיץ, בוגר. תלתלי שיערה התפתלו כנחשי נחושת מבריקים, מקדקודה
אל גבה החשוף. "יפה כאן." אמרה.

ישבנו על גג המצודה, אורות היישובים הסמוכים - נווה אור, ירדנה
ובית יוסף - מתבוננים בנו. קרין דקרה את אצבעה בסכין קטן.
בסיסו שנהב ולהבו קרסטפל - סגסוגת של ברזל, כרום ומוליבדן,
המכונה על שם מוצא חרשיה. בשנות החמישים, בקיבוץ מרום שחקים,
הקימו מפעל לייצור קרסטפל מתוך תקווה לייצר חלקים עבור המכון
לבדק מטוסים. לפי הסיפורים שקרין שמעה מאביה, הקיבוצניקים
יוצאי קרסטפאלן היו תמימים מדי. עלויות הייצור היו גבוהות
בהרבה מכפי ששיערו. הסגסוגת שהותכה בכבשן המקומי לא השתוותה
לעבודת היד בעיר מולדתם. אבל הסיבה העיקרית לכישלון נעוצה בכך
שלא היו להם קשרים במשרד הביטחון.
"מכל אלה שעלו מארצות הצל," סיפרה לי מגי, "אלה מקרסטפאלן הכי
פחות התאקלמו בארץ. בהתחלה חשבנו שהם סנובים, או גרוע מזה,
קפיטליסטים בורגנים. אבל היום אני מבינה שהם סתם ביישנים. כמו
הבחורה הרזונת ההיא שלך. הראש בעננים, והרגליים עוד יותר
גבוה."
קרין התוותה על לחיי, ועל זו של יובל, את סמל המשולש שחודו
כלפי מעלה וקו אופקי חוצה אותו. דמה נמסך בשמן לגוון כהה. "אני
הרוכב בעבים." דקלמנו באמברא, "את נפשי אתן לרוח, את גופי
לסערה."
קרין הצמידה את הסכין על פרק ידה, חתכה אותו, ומהרה להצמיד אל
פי. יובל פלטה קריאה קטנה של בעתה כשראתה את הדם המתפרץ מהחתך,
אבל שתתה ממנו כשהוגש לה ללא סייג. טעמו מתכתי, מתקתק. ראשי
הסתחרר כמעט מיד, אך מילאתי אחר הוראותיה של קרין. רוקנתי את
ריאותיי מאוויר ועצרתי את נשימתי עד שהרחיקה את פרק ידה משפתיה
של יובל וחבשה את החתך שחתכה בו.
התמלאתי בחילה איומה. את נסך הדם חייבים לאזן על מנת שישא
אותך, ולא יכריע אותך. לפני עשר שנים, קרין העבירה את הסכין
אלי. חתכתי את העור שבכף ידי, ואת זה שבכף ידה של שלהבת. קרין
עמדה מן הצד והמתינה. מתבוננת. דמי בדמך. דמך בדמי. בדמי חיי.
בדמיך אחיה. אני עוף החול. אני הים הקדמוני. מעפרי אקום. את
נפשי אתן לרוח, את גופי לסערה.
הפעם לא היה לי מה להציע. יובל הגישה לי את כף ידה, ועיוותה את
פניה ללא קול כשחתכתי אותה. התכופפתי ללקק את הדם שבקע ממנה,
וחשתי את נסך הדם נרגע, את הבחילה שוככת.
כמו בים, גופי הפך חסר משקל. שאיפה גדולה, והנה אני מתרומם
מעלה, אל שמי הלילה. אחזתי את יובל בזרועה ושמעתי את נשימתה
נעתקת. תחתינו נפרש עמק הירדן, צלליו נסוגים בפני אור הירח,
בפני עיני הצל שלנו, חושפים את הנהר המתפתל בו. מבין האורות של
קיבוץ ניר דוד קרץ לנו האסי. מצידו השני של העמק, ליחשש
לקראתנו הירמוך. מעלה מעלה עלינו. פסגות ההרים מיהרו לפנות דרך
למבטינו החודרים. מעלה, מעלה נשאה אותנו הרוח החמה, שמן הענבר
האפור, דמה של קרין. לאור הירח הכנרת התערטלה בפנינו מדקליה
שפלי הצמרת, מרצדת. מעלה, מעלה, הגבהנו עוף, עד שנגלה לנו גם
הים התיכון, כחול-ירוק, חסר גבולות, הים שלנו.
קרין הסתחררה סביבנו, צוללת ונוסקת, מחוללת וצוחקת, הכוכבים
נשברים בכנפיה השקופות לרסיסי קשתות צבעוניים.
"מרהיב." לחשה יובל, גופה העירום זוהר.

לפנות בוקר נחתנו. במקום לטפס שוב, העדפנו להסתתר בחפיר,
ולהמתין שיפתחו את השער. יובל פטפטה בהתרגשות, אך כשהתכרבלה
בחיקי נפלה עליה מיד תנומה.
קרין נשארה עירומה עוד זמן מה, פוסעת על שפת החפיר לאור
הזריחה, מותחת את זרועותיה לפנים ולאחור, מבליטה את חזה ופורשת
את זרועותיה לצדדים. דבר מה היה שונה בה, אבל רק כעת, מתרפקת
על קרני השמש, הבנתי מה הוא. שיחתה עם יובל בדרך לכאן לבשה
משמעות שונה. גם הסיבה שהתעקשה שנבקר כאן שוב.
"את בהריון."
קרין קפאה במקומה, ולאחר מכן הסתובבה אלי וטיפסה מטה, אל
החפיר. דמעות זלגו מעיניה, ולא נותר זכר מהשמחה הגדולה שמילאה
אותה רק רגע לפני כן. היא הניחה את כף ידה על כתפי והסתכלה אל
תוך עיני.
"מה תעשי?"
"עוד לא החלטתי." אמרה, אלא שרחש מחשבותיה הפועמות בכף ידה רמז
אחרת. "בכל מקרה, זה לא צריך לשנות שום דבר בינינו. זה לא ישנה
שום דבר בינינו."
"ברור שלא." עניתי.
לפני עשר שנים, במקום הזה ממש, שלהבת אמרה לקרין את אותן
המילים בדיוק. היא סיפרה לנו על הסתיו בפירא'נל: "העצים הופכים
צהובים, אדומים וחומים. העיירה, בעמק הנאה, נראית כמוקפת
בלהבות.". חודשיים לאחר מכן עברנו אל פירא'נל, והשארנו את קרין
מאחור.

מיכל השאירה הודעה שהיא צריכה לדבר איתי, ושעלי לפגוש אותה
למחרת במסעדת "יטבתה בעיר". המסעדה הזו נפתחה לקראת סוף השירות
הצבאי שלי, ובמשך כמה וכמה חודשים השתרכו תורים ארוכים בפתחה.
עמדה תחושה באוויר שהנה, נתניה על המפה. יש לנו "יטבתה בעיר",
כמו בטיילת בתל-אביב. הצטרפנו אל גוש דן.
המסעדה חצי ריקה כשמיכל ואני, ששומרים לה חסד נעורים, נפגשים
בה לארוחת צהריים עסקית. ייתכן שזו בעצם הסיבה שאני מחבב את
המקום - כאן מיכל פוגשת אותי. מניחה את כל עיסוקיה בצד,
ומקדישה את זמנה לי.
קשרתי את האופניים בכיכר העצמאות, וחשתי שמיכל קרובה. שהיא כבר
הגיעה, יושבת בשולחן לשניים, ליד החלון, מתבוננת החוצה. היא
הבחינה בנוכחותי בכיכר, והפנתה את מבטה כדי לראות אותי. איש
שמן ואהוב, המגמד את אופניו הגדולות. כבר היתה להוטה לספר לי
דבר מה, אבל מהמרחק הזה לא הצלחתי לקרוא בה את הפרטים.
"אתה זוכר את יריב? זה, שלמד איתנו בבית-ספר?"
"שהבן שלו מגיע אל אמא בערבי שבת?"
"כן. אתה יודע שהוא עובד במשהו מאד שו-שואי?"
"הוא לא חתם קבע?"
"כן. אבל הוא עבר לשב"כ או למוסד או למשהו כזה."
"את בקשר איתו?"
"לא. נתקלתי בו לפני כמה חודשים בבית חולים. אתה זוכר שלקחו את
הקייטנה של יובל לבריכה, וחשבו שהיא טבעה?"
יובל צללה בבריכה, וכפי שקורה לה לעיתים, מחשבתה נדדה.
המדריכה, שהבחינה שהיא לא עולה חזרה אל פני המים, נבהלה מאד.
המציל בדיוק היה בשירותים, ועד שחזר, והבין במה מדובר, ומשה את
יובל מן המים, עברו לפחות חמש דקות. בעיני המדריכה הם נראו
כנצח, ולרופאים במחלקה לטיפול נמרץ אמרה: רבע שעה. מכיוון
שיובל הגיעה למחלקה בריאה ושלמה, ובמצב רוח טוב, בעוד שהמדריכה
הגיעה היסטרית ובוכייה, הרופאים הניחו שהערכתה שגויה.
"אבל יריב שאל אותי על זה." סיפרה מיכל. "איך יכול להיות שילדה
תהיה רבע שעה מתחת למים בלי שיקרה לה כלום."
"מה אמרת לו?"
"מה שהרופאים האחרים אמרו לו. שהמדריכה סתם נבהלה."
"אז מה עניין?"
"הוא חושד במשהו. הבנתי את זה כבר אז, אבל לא חשבתי שזה משנה.
אלא שאתמול הוא שוב הגיע למחלקה. שאל אותי כל מיני שאלות לא
מובנות. ניסה לרמוז שהוא יודע סודות."
"איזה סודות?"
"אני לא יודעת. המחשבות שלו היו מעורבלות, כאילו הוא בכוונה
מנסה להסתיר אותן ממני. ממה שהצלחתי להבין... הוא מתכנן משהו
רע."
"נגדנו? נגד יובל?"
"אני לא יודעת. הוא לא שאל אותי על יובל. הוא שאל על שלהבת."
חלום הביעותים שב ועלה לנגד עיני. הפנים החיוורות והתפוחות.
"בדיוק בזה גם אני נזכרתי." חלקה איתי מיכל את החיזיון המטריד.
"אם שלהבת הסתבכה איכשהו... אם מה שראית היה בעצם התגלות..."
"מה את מציעה שנעשה?"
"אתה צריך לפענח את החלום. מלכתחילה זה היה חוסר אחריות להתעלם
ממנו. אתה צריך לדבר עם אבא."

לא היה מנוס מלנסוע לירושלים. העלייה הארוכה משער הגיא היא גזר
דין מוות עבור החיפושית שלנו. קרין הציעה שאסע יחד איתה. היא
ממילא התכוונה לבקר את הבחור שלה, שהתגורר, כך הסתבר, ביישוב
נטף ולא בירושלים גופא. אחרי שירדה שם, והבטיחה להתנהג יפה,
המשכתי במכוניתה לבדי, משדל את הרדיו לפזם משהו מוכר, אבל מוצא
רק מטיפים פיראטיים.
"אך אני לא פיראט, יפתי, לא שודד." פיזמתי בדד, עובר את גינות
סחרוב, שתמיד נראו לי כאזהרה שהעיר משלחת במבקריה: מחפשים
גנים? לא כאן. ככה נראים גני. אני עיר של אבן.
המשכתי הלאה, עובר את בנייני האומה, שהוסיפו לשמם, לפני מספר
שנים, את התואר "מרכז הקונגרסים הירושלמי". הדבר זיכה אותם
באותיות JCC המשתלבות זו בזו על קיר הבניין, ובשנאתו היוקדת של
ירדן.
העיר הזו יותר גרועה מנווה צדק. יש חן ברחובותיה הצרים
והפתלתולים של השכונה התל-אביבית. באופן שבו הם מתביישים לחשוף
בפני את צפונותיה, חוששים להיעתר לי. רחובות ירושלים, לעומתם,
נמתחים גאים, רחבים, זדוניים. ליד מנזר עמק המצלבה הבנתי
שטעיתי בדרך, ועצרתי בצידה. "איך אתה נוהג?! מי נתן לך
רישיון?" צעק לעברי נהג חולף, אחורי מכוניתו עמוסים מדבקות
הנוטפות אי-דיוקים גיאוגרפיים והיסטוריים.
אני שונא את ירושלים. ביקרתי בחיי במספר ערים שאינן שוכנות
לחוף ים, או לגדות נהר. תמיד מתלווה לביקור תחושה מעיקה. תחושה
של דוחק. של מחנק. בחילה של זרות וניכור. אבל אף אחת מהן אינה
מטילה עלי את חיתתה כמו ירושלים.יהירות האבן שלה. זדון הקדושה
שלה. האלימות המסוכסכת שלה, תמיד על בלימה. המדבר המשחר לטרף
בפאתיה. אפילו באר-שבע טובה בעיני ממנה.
אחרי עיונים ממושכים במפה, והסברים סותרים מהעוברים והשבים,
פילסתי דרך אל רחוב שמואל הנביא, וממנו, אל הבעל שם טוב, אל
ביתו החדש של אבי.

"קבעת תור מראש?" שאל אחד האנשים שישבו בחדר המדרגות. על אף
שכבר החשיך, המתינו שם כעשרה אנשים. הגברים מצונפים בסוודרים
או חליפות שחורות, הנשים במטפחות ומעילים, כולם מכווצים לתוך
עצמם, מלחששים עם בני זוגם.
"הרב איש עסוק מאד." המשיך האיש להסביר לי. "צריך לקבוע תור
מראש. אני, לפני שבוע התקשרתי אל כבוד הרב. במזל, בדיוק התפנה
מקום. יש אנשים שמחכים חודשים... חצי שנה אפילו."
האנשים המצונפים מלמלו בהסכמה, והנהנו בראשם. "אדם קדוש." אמרה
אחת מהן.
"אני הבן שלו."
"איך הבן שלו?" התפלא האיש בר המזל, "איך אתה הבן שלו, ואפילו
כיפה אין עליך?"
"אני חילוני."
"מתפקר?"
"לא... סתם חילוני. מנתניה."
"נתניה!" חזרה אחרי גברת בכובע משונה, ספק בהתפעלות, ספק
בבוז.
"מכל הארץ אנשים באים אל הרב זכריה." הסביר לה האיש. "אפילו
מנתניה. אפילו חילוניים מנתניה. כשזה מגיע לדברים החשובים
באמת, למי הם פונים? למדע שלהם? לאבולוציה?" שאל, מבטא את
המילה האחרונה בבית דגושה.
"אני הבן שלו." התעקשתי.
"מכל הארץ!" התפעלה הגברת.
האיש המסביר הנהן לאישור. הוא והגברת המשיכו להתבונן בי,
והאחרים שבו ללחשושיהם. עמדתי מולם, שותק, הר אדם חילוני
מנתניה בקור הירושלמי מקפיא העצמות. נראה היה שהם לא ייתנו לי
לעבור סתם כך.
כף ידי, שחיפשה מעט חום בכיס מכנסי, מצאה שם את הכיפה שהבאתי
איתי. כיפת תכלת של בר-מצווה עם רקמת זהב בשוליה. חבישתה
התפרשה בקרב הממתינים כאמירת הסיסמה הסודית, והם הסיטו מעט את
ברכיהם, מאפשרים לי לעלות במדרגות אל הקומה השנייה. שם כבר
חשתי את הכרתו המוכרת של אבי, שמחה לקראתי, בהירה וצלולה,
אהובה ומאיימת.

המתנתי בחדר השינה של אבי, פרקדן על מיטתו הנזירית. על שולחן
לצד המיטה עמדה תמונה גדולה שלנו. אמא בחולצה פרחונית ומכנסי
ג'ינס, מישירה מבט תכלת רציני אל המצלמה. אבא, מעט נמוך ממנה,
בז'קט אפור וחולצה לבנה, מחייך את חיוך ההכל-בסדר שלו. מיכל
ואני, בתחילת גילאי העשרה, בחולצות קצרות שרוול ומבט תכול כשל
אימנו. לא הצלחתי להיזכר מתי צולמה.
שלוש תמונות לא ממוסגרות נשענו על התמונה הגדולה. באחת מהן
מיכל עם רועי והילדים, ובשנייה שלהבת, יובל, כבת חמש, ואני.
בשלישית מיכל לבדה, על סלע כורכר, מבטה מהורהר, מאחוריה השמש
שוקעת אל הים. שמחתי למצוא את התמונות שם, לגלות את סימני
האצבעות באבק שהצטבר עליהן. שמחתי שבבואתה של מיכל נמצאת שם
איתי.
על אותו שולחן ניצב גם האקווריום שקניתי לאבא לפני שנים. דגי
הזהב כבר מתו מזמן, ובמקומם אבא גידל שם צמחי מים. בנוסף,
כנראה מתוך הומור שלא עמדתי על טיבו, העמיד ביניהם סוסי פלסטיק
קטנים. סוסים לבנים וסוסים אדומים, שמשום מה גרמו לי פתאום
לדאוג לשלומה של שלהבת. היאכטה שנשאה אותה, שעד אז, במחשבתי,
היתה ספינת תענוגות השטה על מי מנוחות, הפכה באחת לסירת דייגים
קטנה הנלחמת בים הסוער, המאיים להטביע את אהובתי במצולות.
העיר הזאת מוציאה אותי מדעתי. עצמתי את עיני, וזמן קצר לאחר
מכן שמעתי את דלת הכניסה נסגרת, וחשתי את אבי, עייף, מתקרב אל
חדר השינה.
"אני מצטער." התנצל אבי, "באו יותר אנשים ממה שהיה רשום, והם
התעכבו יותר ממה שחשבתי."
"בשביל מה קיבלת את מתת הצל?" הקנטתי אותו, "לא יכולת לנבא את
זה?".
הוא חייך. "חבל שלא הבאת את יובל איתך." מתחת למילים חשתי
בתודעה שלו חודרת לתוך זו שלי, מגששת. איפה יובל? איפה שלהבת?
האם אני כועס שנאלצתי להמתין? לא המגע העדין שהכרתי ממיכל.
שאהבתי ממיכל. לא הצעד המהוסס בו לפעמים כשלה לשם יובל. סקרנות
בוטה, שזכרתי מימי ילדותי, ורק במאמץ הצלחתי להדוף.
"מה זו הברבריות הזו?"
"סליחה." התנצל שוב. "זה כבר טבע שני אצלי..."
"אתה יותר מדי זמן עם האנשים הרגילים."
"אני איש רגיל בעצמי."
חייכתי אליו חזרה. "טוב לראות אותך, אבא. אני צריך לבוא לעיתים
יותר תכופות. באמת טוב לראות אותך."
הוא חיבק אותי. "אני יודע שהעיר הזו קשה לך. ירושלים אבן מעמסה
לכל העמים."
"כן. לא נורא. אבל לא הייתי בטוח שליובל זה יהיה טוב אז השארתי
אותה אצל אמא. אחרי הפעם האחרונה שביקרנו, היא היתה חולה איזה
שבוע."
"אתה צודק. מוטב כך. על יובל ישלח שורשיו ולא ירא כי יבא חום.
היא הטלטלה מספיק בדרכים."
תהיתי אם הוא יודע על התעופה הלילית בכוכב הרוחות, ומיד דחקתי
את המחשבה אל אחורי הכרתי, להסתיר אותה ממנו. "למה אתה
מתכוון?"
"אמא סיפרה לי שנסעתם לבקר את מגי."
"זה נכון. נדמה לי שיובל נהנתה. בדרך כלל היא כל כולה ביישנות
כשאנחנו שם, אבל הפעם היא קשקשה עם מגי, ושתיהן ראו ביחד
טלביזיה."
"צפו יחד בטלביזיה."
"כן."
"אתה צריך להקפיד שיובל לא תצפה בטלביזיה יותר מדי. זה לא טוב
בשבילה."
"אה-הא."
"באמת. אני נתקל בכך שוב ושוב. אנשים שבאים לכאן בגלל בעיות עם
הילדים. חילונים, או סתם כאלה שמחזיקים טלביזיה בבית. זה לא
טוב."
"אל תדאג. היא לא רואה כל-כך הרבה."
"צופה."

יצאנו לטייל בשכונה. על אף שמה, לא ניכר באנשיה שמוצאם מבוכרה
דווקא. חלקם הכירו את אבי, וברכו אותו במנוד ראש, או "כבודו"
ממולמל.
"אז מה שלום מגי?" שאל, כאילו סתם קושר שיחה. הכרתי את טון
הדיבור הזה, את האופן בו אבי חותר אל מטרתו. כמו צייד. צעדים
איטיים, ספיראליים. כאילו אינו מתקדם לשם מקום. סתם יצא לשוח.
אבל כל מעגל מסתיים מעט קרוב יותר אל המטרה.
"מגי בסדר. כרגיל. הגיל פוגע בבריאות שלה, והמצב של הקיבוץ
במצב רוח שלה."
"הקיבוץ במצב לא טוב?"
"כך נראה לי. על כל פנים, הוא כנראה מאד שונה מכפי שהיא דמיינה
שהוא יהיה כשהם עלו אליו. מכפי שהיא קיוותה שהוא יהיה, או
ניסתה לגרום לו להיות. משהו כזה."
הצייד המיומן שתק, כל כולו האזנה, תשומת ליבו נתונה לי
במלואה.
"היא קיטרה שהמטרה של העלייה מארצות הצל היתה לברוא כאן  יהודי
חדש." המשכתי, "אבל ששום דבר לא יצא מזה."
"אתה גם חושב ששום דבר לא יצא מזה?"
"אני לא יודע מה זה בדיוק היהודי החדש. מגי מדברת על יהודים
עובדי אדמה, אז במובן הזה היא כנראה צודקת."
"אני היהודי החדש."
"יש לך שדות כותנה בחצר האחורית?"
"אני רציני. אני היהודי החדש. אתה יודע מי היה עובד אדמה? קין.
בארצות הצל גרנו בין בני קין. וגם פה, היהודים בגולה גרו
ביניהם. בני קין. שוב ושוב הם קמו עלינו והרגונו, ומה למדנו
מזה? הדור של החלוצים לא למד כלום. רצו להיות בני קין בעצמם."
"ואיך זה קשור אליך?"
"מתוך שלא לשמה, נעשה לשמה. דבר אחד גדול באמת צמח מהציונות.
אנשים כמוני. נביא אנכי ולא איש עובד אדמה."
"לא נראה לי שמגי , למשל, תסכים איתך..."
"עיניים להם לראות, ולא ראו. אוזניים להם לשמוע, ולא שמעו. כבר
בשנות השלושים הם היו צריכים לראות את זה, אבל היום בוודאי
שאין על מה להתווכח. מי עובדי האדמה כיום? בני קין. כך היה וכך
יהיה. אבל הקיבוצניקים הזקנים האלה - בית מרי הם. בכוח מתעלמים
מהמציאות, ומשכנעים את עצמם שיכול היה להיות אחרת, שייתכן
עדיין שיהיה אחרת, שיש על מה להצטער."
"חשבתי שאתה מחבב את מגי."
"ודאי שאני מחבב אותה. אני רק רוצה... אני לא רוצה שאתה תיתפס
לדברים האלה. אני יודע שאמא שלך, ומיכל, ויותר מהן שלהבת... הן
רואות את העולם כפי שהן היו רוצות שהוא יהיה. פחות מזה אפילו -
כפי שפעם סיפרו להם שהוא ראוי להיות."
"אז אני צריך לחזור בתשובה?"
"כן. לא. אל תשמור שבת וכשרות, אם אתה לא רוצה. זה חשוב מאד,
אבל לא על זה אני מדבר.. אתה צריך לפקוח את העיניים שלך. מצוות
השם ברה מאירת עיניים. אתה צריך להבין מה קורה מסביבך."
"אה-הא."
"הבט. אפילו בארקנה, שכידוע לך, שם היתה הקהילה היהודית הכי
גדולה והכי אדוקה, כמה תלמידים חכמים למדו שם לדעתך? נחש. כמה
רבנים היו? כמה מקובלים? נחש."
לא רציתי לנחש.
"פחות מאשר בשכונה הזו." הוא פרש ידיו, כאילו חובק את שלל
התלמידים החכמים והרבנים והמקובלים סביבו. "פחות מאשר בשכונה
הזו. והשכונה הזו? אפילו לא קב אחד מאלה שנטלה ירושלים. אתה
מבין? זה המעשה הגדול של הציונות."
"אני לא מתווכח איתך." ניסיתי להרגיע אותו.
עמדנו על הכביש ברחוב יחזקאל, האקליפטוס הגדול חוסם את אור
הפנסים, ומכתים אותנו בצללים כהים. אבי היה נסער יותר מכפי
שתכנן. המילה "ציונות", שיצאה מפיו בקול רם מדי, שילחה לעברנו
מבטים חשדניים.

"אז מה שלום שלהבת?" שאל, מסיים סיבוב אחד בספירלת הצייד שלו.
"אני מקווה שטוב." הדי החרדה שתקפה אותי בחדר השינה עדיין
הצטלצלו בי. "פעם אחרונה שדיברתי איתה, היא היתה על יאכטה של
איזה אוניברסיטה בניו-זילנד."
"ניו-זילנד."
"כן. אתה יודע, היא חוקרת להקה של סוג של לווייתנים שנקרא
ראשתנים... סיפרתי לך שהיא ביקרה בדרום אמריקה? בצ'ילה?"
אבי הנהן.
"אז מישהו זיהה את אותה להקה ליד ניו-זילנד."
"לוויתן זה יצרת לשחק בו."
"שלהבת אמרה בדיוק את ההפך - שהלווייתנים משחקים בה."
"זה לא בדיוק ההפך."
"כן. אני מקווה שהיא תחזור בקרוב."
"בקש ממנה."
"היא יודעת שקשה לי בלעדיה. גם ליובל קשה. יובל לגמרי הפסיקה
לדבר איתה בטלפון, וכמעט שלא מזכירה אותה מיוזמתה."
הצייד התבונן בי. התקרב.
"לא שאני מאשים אותה." נחפזתי לסגת. "העולם האקדמי... אתה לא
יודע איך זה. הכל בנוי שם על כמה מאמרים פרסמת. איזה אנשים
חשובים מכירים אותך, ומוכנים להגיד שאתה בסדר. כמה שהיא
מסתובבת יותר בעולם, זה יותר מקדם את הקריירה שלה... אם היא
רוצה להשיג משרה באוניברסיטה... אתה מבין, היא חייבת לנסוע
למען המחקר שלה."
"אני לא מבין."
"אבא... זה עולם אחר ממה שאתה מכיר. זה לא כמו לגור במושב, או
ללמוד בישיבה."
"אני לא מתווכח איתך."
"אז מה אתה מנסה לומר?"
"רק התעניינתי בשלומה של אשתך."

הצטערתי שלא לקחתי מעיל. בעצתה של אמי, לבשתי סוודר עבה לקראת
ביקורי בירושלים, אבל הרוח הלילית, קרה ונשכנית, הצליחה לחדור
אותו. למרות זאת, נעמה לי השוטטות הזו. נעמה לי חברתו המסוכסכת
של אבי. החושך כיסה על כיעור הבתים הישנים ועל האשפה שהתגלגלה
ברחובות. הפך את המעבר ביניהם לפחות מאיים.
"האמת היא שאני חושש לשלומה של שלהבת." התוודיתי לבסוף.
"גם אני."
"גם אתה? מה זאת אומרת?"
"הבט, מתת הצל... בגיל צעיר, אפילו בגיל של מיכל, ההתגלות
מגיעה כהתקף... התקף שמזעזע את כל מאודך. בגילי... המתת מתגלה
בחלומות רכים -  חלקם ברורים, חלקם מעורפלים. הרבה פעמים קשה
לזהות מי מהחלומות יש בו התגלות אמת."
"אבל חלמת על שלהבת?"
"לא משהו ברור. דווקא לגבי קרין אני יותר בטוח..."
"אבל שלהבת... אתה חושב שנשקפת לה סכנה, נכון?"
"אני לא יודע... ראיתי אותה שוקעת אל מצולות הים, אבל הנחתי
שזה סמלי. שזה אומר שהיא תחזור אליך, שהיא תמצא את מקומה
במשפחה שלכם. על זה בעצם רציתי לדבר איתך..."
"אבל אתה חושב שזה גם יכול להיות שזה משהו רע, נכון? שהמצולות
הן לא סמל, אלא ממש מצולות הים."
"מאחר והיא נמצאת על יאכטה, ולאור זה שגם אתה חשת בסכנה... כן,
יכול להיות שזה הפירוש הנכון."
החרדה גאתה בי. חשתי שהבטן שלי מתכווצת, שנשימתי נעשית קשה,
שזרמים רעים מתערבלים בי. "אני חייב להזהיר אותה."
"בוא נחזור הביתה. תוכל להתקשר אליה. כל הסיכויים הם שאין סיבה
לדאגה."
"כן. אתה צודק...  לא שאני יודע לאן להתקשר..."
"בוא, נחזור הביתה. נמצא פתרון. יש דרכים, אתה יודע, לגשש דרך
הצללים. אני אנסה לברר היכן היא נמצאת, מה העתיד צופן לה."
"האוניברסיטה ההיא, שנתנה לה את היאכטה... הם בטח ידעו איך
להשיג אותה... רשמתי את השם של הפרופסור שהיא דיברה איתו... יש
לי את השם בבית - אני אוכל לברר את הטלפון שלו. הוא ידע להשיג
אותה..."
"נו, אין לך מה לדאוג. הבה נחזור."
הבחנתי שמזה כמה דקות אני עומד על המדרכה ואבי מושך בשרוול
הסוודר. מנסה, ללא הצלחה, לגרור אותי חזרה.

"יש לנו מזל, אתה יודע. מכיוון ששלהבת נולדה בפירא'נל, יקל
עלינו למצוא אותה."  
אבי ערך על השולחן בחדר העבודה חמישה פמוטי כסף גדולים, שנרות
לבנים וגבוהים עמדו ביניהם. בסכין קרסטפל קטנה, דומה לזו של
קרין, דקר את אצבעו, ומשך קווי דם ישרים בין הפמוטים. במרכז
השולחן עמדה קערת נחושת, מלאה במים עד לשפתה.
"אתה זוכר המילים?"
"כן."
אבי העביר לי את הסכין, ומתח את זרועותיו מעל הנרות.הוא עצם את
עיניו והחל לשאוף אוויר באיטיות ובקול, ולשחרר אותו באיטיות.
משאיפה לנשיפה, עוצמת הנשימה גברה, עד שאיימה לכבות את הנרות.

"אני העין הפקוחה לרווחה." דקלם אבי באמברא. "אני אור היקרות.
אני צפנת פענח."
המילים בקעו ממנו, על אף ששפתיו, חתומות, לא נעו. להבת הנרות
התעצמה, והגיעה כמעט עד ידיו המושטות. קרקפתו החלה זוהרת. בין
הברה להברה המשיך להתנשף בקול.
"למילתי צללים יסורו. למילתי צללים יסורו. למילתי עתיד
יתפענח."
המים בקערת הנחושת הפכו כהים יותר ויותר. זרמים זעירים החלו
מתערבלים בהם.
"למילתי צללים יסורו. למילתי צללים יסורו."  רעם קולו של אבי.
"למילתי עתיד יתפענח."
דקרתי את קצה אצבעי בסכין, וטיפת דם זלגה ממנה אל הקערה.
"אני העין הפקוחה לרווחה." דקלמתי אני. "אני העתיד עורר
לוויתן. בדמי צללים יסורו."
טיפת הדם התערבלה במים הכהים, והפכה בהירה, בוהקת. בפיתוליה
דרך המים הכהים הבזיקו בה צבעים, שלהרף עין אף התחברו לכדי
מראות. מראה הים הפתוח. מראה סנפיר זנבו של לוויתן. מראה פניה
של שלהבת, מחייכים.
ואז, כפי שראה אבי בחלומו, מראה שלהבת צוללת אל מעמקי הים.
קריאה קטנה של בעתה נפלטה מפי, והמקסם פג. המים בקערה היו שוב
צלולים ושקטים.
"הכל בסדר." אמר אבי, לאה, מניח את ידו על כתפי. "היא תהיה
בסדר."
"ראיתי אותה טובעת." אמרתי בפה יבש. רעל החרדה זרם בעורקי,
ממלא אותי בחילה.
"היא תהיה בסדר." אצבעותיו ליטפו את ראשי. "גם אני ראיתי אותה
שוקעת מתחת לפני המים, אבל גם ראיתי שהיא תנצל. אתה לא צריך
לדאוג."
המשכתי לדאוג. מראה שיער הנחושת של שלהבת הנפרש מעליה כמו יער
אצות לא הרפה ממני. המים הירוקים-אפרפרים שהקיפו אותה. עיניה
העצומות, פניה החתומות, המוות שניבט מהן.
"שב. הרגע. אני אכין לנו תה."

הריח העז של השיבה, שקרין מקפידה לקרוא לה לענה שיחנית, עודד
את רוחי. ניסיתי לשכנע את עצמי שאבי צדק. יכולתו לחזות את
העתיד טובה לעין ערוך מזו שלי, הזכרתי לעצמי. דם ארקנה זורם
בעורקיו צלול יותר, וטקסי התגלות כאלה הם עניין שבשגרה עבורו.
מקור פרנסתו, מן הסתם.
יחד עם זאת, ניכר שהטקס היה מאמץ גדול עבורו. סנטרו נשען על
כפות ידיו, ומרפקיו נשענו על השולחן, משני צידיה של כוס
הזכוכית השקופה. הוא עצם את עיניו, ונשם את ריחו של התה. לרגע
הזכיר לי את האנשים הזקנים שרואים לפעמים בשוק של נתניה,
אבותיהם או סביהם של בעלי הדוכנים.
"טעית במילים." אמר.
"כן. משונה. אני לא יודע מאיפה זה בא."
"אל תדאג."
שתינו את התה בלגימות קטנות. אבי תמיד מערבב בתה שתי כפיות
סוכר. העדפותיו של המיועד לשתות את התה אינן רלוונטיות לעניין.
תה שותים עם שתי כפיות סוכר. בימים כתיקונם אני שופך את התה
ומכין חדש.
"אמרת קודם משהו לגבי קרין... כשהיינו בחוץ."
"כן."
"אתה יודע מה העתיד צופן לה?"
"היא הרה."
"אני יודע. זה ממישהו שהיא בקשר... היא לא נשואה, אתה ידוע. אז
לא בטוח..."
"זה בן. שמו בישראל יהיה דרור."
"אה."
גלגלתי את בסיס הכוס על השולחן, מתבונן בעלים הירוקים-אפורים
שבתחתית הנוזל האדמדם. שיערה של שלהבת נפרש מעליה, גופה שוקע,
פניה משוללות הבעה.
"אל תדאג."
"אתה עייף. אני צריך לחזור לנתניה."
"מתי קבעת עם קרין? עוד שעה, לא? אז שב קצת. נשוחח. מה שלום
אמא שלך?"
"בסדר. משחקת ברידג' כל היום. חשבתי שאתם מדברים לעיתים
תכופות."
"כמדומני שלאחרונה שוחחנו בערב חג ראש השנה."
"היא בסדר. היא מוטרדת מהמצב הבריאותי של מגי. אהה... לא
סיפרתי לך, מגי מדברת על זה שהיא רוצה לעזוב את הקיבוץ ולעבור
לתל-אביב."
"זה לא יקרה."
"אם אתה אומר, אתה ודאי יודע."
"לא התכוונתי... לא חשוב. מה שלומה של קרין?"
"גם כן, בסדר גמור. צריכה להחליט מה לעשות לגבי הבחור
וההיריון, אם כי אתה טוען שהיא... תראה, אבא, העניין הזה עם
שלהבת מפחיד אותי נורא, ואין לי סבלנות להליכה סחור-סחור הזו.
אתה רוצה לומר לי משהו, לא? אז בוא נגיע אליו כבר."
הצייד העייף מדד את טרפו, ואיזן את הצלצל שבידו. "מה שלום
יובל?"
"יובל? בה מדובר? אתה יודע משהו שקשור בה? בגלל זה רצית שאני
אבוא? עלול לקרות לה משהו רע?"
"הרגע. רק התעניינתי בשלומה של..."
"בשלומה של בתי. כן, אני יודע. אבא, באמת, אין לי סבלנות
למשחקים האלה. אם יש משהו שאני צריך לדעת, תגיד כבר."
"יובל... הבט, אני לא מנסה... אל תתעצבן, אבל בשביל להסביר לך
את מה שאני רוצה להגיד, אני צריך להתחיל באקווילה."
"אני מקשיב."
"אומרים שמאז הגלות אל ארצות הצל, היהודים באקווילה היו יורדי
ים."
"חשבתי שכל האנשים שם יורדי ים."
"הרבה מהם, כן. אבל העניין הוא היהודים. הגברים היו מפליגים על
פני הים הקדמוני, סוחרים עם בני האיים, מוכרים את סחורותיהם
בכל ארצות הצל..."
"כן."
"מי שנשאר בבית, היו הנשים. הן היו אבני הבניין של המשפחה.
אידרת המשפחה, אם תרצה."
"בסדר, איך זה קשור ליובל?"
"יש מסתורין באקווילה שעובר מאם לבת. סודות יורדי דומה, הן
קוראות לו. יש הרבה דברים שאנחנו, כגברים, לא יודעים. בימים
שהייתי נשוי לאימך, היו מתגלים לי לפעמים שבבים מתוכם. קצה
ציפורן. חוט שיערה. חורים קטנים. מתת הצל מקלה עלי להקיש דבר
מדבר."
"אני לא מבין."
"אתה יודע שהיינו צריכים לחזור לאקווילה לפני שאתה ומיכל
נולדתם? אמא שלך לא ידעה מה מצפה לה. במלחמת העצמאות, אני חושב
שהיא לא סיפרה לך על זה אף פעם, שלחו אותם, את אלה שהפלי"ם
אימנו, לפוצץ אוניות מצריות. שמעת על פרויקט צי הצללים,
נכון?"
"כן."
"אז אמא שלך היתה בין אלה שפוצצו את האוניה "המלך פואד". לאף
אחד אין ספק שזה היה נחוץ. בלילה אחד הם פוצצו רבע מהצי המצרי,
ובזכות זה המצרים לא העזו להשתמש בצי שלהם במלחמה. התרומה שלהם
לניצחון שלנו במלחמה, לעצם הקיום שלנו כאן, אם תרצה, היתה
מכרעת."
"נו?"
"היו כמאה מלחים על "המלך פואד". זו היתה מלחמה. הם היו חיילים
בצבא. במלחמות חיילים נהרגים, זה ידוע ומקובל על הכל. מן הסתם
הם עצמם היו מודעים לאפשרות הזו."  
"כנראה. אתה מנסה לומר שלמרות שזה היה מוצדק, המוות שלהם רודף
את אמא? יכול להיות. זה אולי מסביר למה היא לא מוכנה לדבר על
הפרויקט. אבל מה זה קשור לאקווילה או ליובל?"
"הבט. מובן שאף אדם שפוי לא שש להרוג אדם אחר. בספר שמות, פרק
ד', כתוב: וייסע מלאך האלוהים ההולך לפני מחנה ישראל, וילך
מאחוריהם, וייסע עמוד הענן מפניהם, ויעמד מאחריהם. ויבוא בין
מחנה מצרים ובין מחנה ישראל, ויהי הענן והחושך ויאר את הלילה,
ולא קרב זה אל זה כל הלילה. מה פירוש "ולא קרב זה אל זה כל
הלילה"? רבי יוחנן מפרש שכאשר בני ישראל חצו את ים סוף,
והמצרים טבעו בו, ביקשו מלאכי השרת לומר שירה. השם נזף בהם:
מעשה ידי טובעין בים, ואתם אומרים שירה? אף אחד לא שמח
שהחיילים המצריים נהרגו. אבל שמחנו שהפעולה הצליחה. המוות הוא
המטבע העובר לסוחר במלחמה, ושילמנו את המחיר הנדרש כדי לזכות
במדינה שלנו. מוטב מותם על מותנו."
"אז מה?"
"כאן, בארצות האור, בעיני מי שידע על הפעולה, אמא שלך היתה
גיבורה. גם בעיניה עצמה. גם בעיני. בפעם הראשונה שעברנו
לאקווילה, בפעם שאתה נולדת, התחוור ששם הדברים נראים אחרת. בכל
פעם שהלכנו לטייל על החוף, הים היה פולט לרגלינו את גופות
החיילים המצריים. כאן הים מכסה הכל. לא כך בארצות הצל. אתה
יודע איך אקווילה בנויה? ביקרת שם, לא? כל כולה מפרצים ולשונות
יבשה. לכל מקום הים מגיע. בכל מקום מצאנו את מתיה של אמך. אתה
יכול לנחש איך האנשים האחרים הסתכלו עלינו."
"ובכל זאת חזרתם לשם בשביל מיכל."
"בדיוק. אני לא רציתי לחזור. זה היה נורא. הסירחון של הגופות
בכל מקום... המבטים של האנשים... עבור אמך זה היה לאין שיעור
יותר גרוע. כולם ידעו שהם המתים שלה. היא ידעה שהם המתים שלה,
והפנים המרקיבות שלהם רדפו אותה לכל מקום. ובכל זאת, היא
התעקשה לחזור. למה? כי היא רצתה בת. היא היתה זקוקה לבת. בת
שתוכל לשאת את סודות יורדי דומה."

עיסיתי את פני באצבעותיי. התה נגמר, והשעה בה קבעתי לאסוף את
קרין התקרבה. "מה זה קשור ליובל?"
"אתה מכיר את מיכל. מי מכיר את מיכל טוב ממך? הרי אם אמא שלך
היתה מצליחה להעביר אליה את הסודות, היית יודע מזה. לפחות איזה
שביב היה מתגלה לך. רמז. קצה ציפורן. מיכל סירבה לה. היא בת
ארקנה, יותר מבת אקווילה, ויותר משתיהן היא בת אביחיל. היא
קשרה את גורלה בארצות האור."
"אז אתה רומז שיובל היא הבאה בתור. אבל הדם שלה אפילו יותר
מעורבב מזה של מיכל. אם לשפוט על פי מראה, היא הבת של שלהבת
הרבה יותר מאשר שלי..."
"הבט. הבאה בתור היתה קרין. משהו מהסודות אמך ודאי העבירה
אליה. כנראה שרוחב הלב חשוב יותר מאשר סוג הדם וקרבתו. אבל כעת
גם קרין מבוי סתום. זה משאיר את יובל. אין להן ברירה אלא ללמד
את יובל. היא האחרונה שנותרה להן. אני מחבב את מגי, ואני מחבב
את אמא שלך, אבל אני גם יודע איך הן חושבות. עת מלחמה ועת
שלום. הן תעשינה את מה שהן חושבות להכרחי."
"אני לא מבין. נניח שאתה צודק, למה זה כל כך מטריד אותך? מה
יקרה אם אמא תלמד את יובל את הסודות האלה?"
"העולם שלנו... באופן פשטני, אפשר לומר שהוא בנוי מספירות. זו
לצד זו, וזו בתוך זו. בכל ספירה יש גם אור וגם צל. בספירות
התחתונות נדמה שיש חושך מוחלט -  אך לא. גם שם יש מעט אור.
ומצד שני, אפילו למרגלות כס הכבוד, נמתחים קווים דקים של צל.
אנחנו, כיהודים, מביאים את האור לעולם. אנחנו מעבירם את האור
מהספירות העליונות לספירות התחתונות, ומעבירים את עצמנו
מהספירות התחתונות לעליונות. זו המשמעות האמיתית של היהודי
החדש, שהסברתי לך קודם. המיסתורין של אקווילה חותר תחת התפקיד
שלנו. מטרתם של סודות יורדי הדומה היא להנציח את הצל ולהעצים
אותו."
הבטתי בו באכזבה. אלה פניה של השניות המרתיעה של אבי. על פי
רוב, הוא איש נבון וקשוב. עומד לצידך, תומך את הקושי. מדבר
דברי טעם. מתבטא במתינות, טון דיבורו בוטח ושקול. אלה, יחד עם
מתת הצל, מקנים לו על נקלה את אמונם של אנשים. את אמוני שלי.
קל לבטוח בו. קל ליהנות מחברתו, כשפוסעים לצידו ברחובות
ירושלמים חשוכים. קל להאמין לו, כשהוא מבטיח שהכל יהיה בסדר.
אבל אז מבצבץ מתוכו השד הזה. את תיאורית קשר נשות אקווילה
פטרתי כשילוב של המרירות שלו כלפי אמא, שהשנים הרבות מאז
גירושיהם הקהו אך מעט, יחד עם קורטוב של אמת אנכרוניסטית. הדים
של מסורת שאולי עדיין קיימת באקווילה, אבל אינה רלוונטית לחיים
שלנו כאן. אינה נוגעת ליובל. את הסיפורים על הספירות קשה לפטור
בכזאת קלות. אמנם הוא מזכיר אותם לעיתים נדירות, אך הם שבים
ועולים בעקביות, רומזים לתפיסת העולם הכוללת הרוחשת תחתיהם.
כס הכבוד. החסד והגבורה. הצמצום. הסתר הפנים. קשה להבין למה
הוא מתכוון באמת. אבי מפריח רמזים. קצה ציפורן, כפי שהוא מכנה
זאת. מיכל אומרת שגם בו עצמו השניות מתעתעת. שיותר מכל אחד
אחר, את עצמו הוא שובה באבחנתו הדקה ובשיקול דעתו החד. בעטיים,
לטענת מיכל, כל רעיון מופרך שעולה במחשבתו מיד נראה לו אמת
צרופה. אם עלה בדעתו שלו, השקולה והחדה, הייתכן שלא יהיה אמת
צרופה?
"אני רואה מה אתה חושב." נאנח אבי, "אני לא מסביר את עצמי טוב.
אני עייף מדי, ואין לנו די זמן כדי שאסביר את עצמי כראוי. הנח
לכך בינתיים. אבל פקח עין על יובל. שמור עליה. דבר עם מיכל.
היא יודעת דבר או שניים על הסודות ועל הסכנה שנשקפת למי שמתעסק
בהם. לא בכדי היא בחרה להתחתן עם רועי."

בפתח ביתי המתין לי יריב. "אתה יודע מי אני?" שאל.
זכרתי את ביקורו בבית החולים. את החיוך העקום שנתן במיכל.
"כן. יריב. למדנו יחד בבית-ספר, לא? מה העניין?"
"תזמין אותי פנימה?"
"מה העניין? כבר אחרי חצות, ומחר בבוקר..."
"תזמין אותי פנימה."
הציווי בקולו כמעט וגרם לי לפתוח בפניו את הדלת, אבל ברגע
האחרון היססתי. היה ביריב משהו מסוכן באופן מוחשי כמעט. יותר
מזה - ניכר שהאיום הזה, שגלום בו, גורם לו עונג. שהוא ממתרברב
בו. המחשבה על נוכחותו בסלון, כשיובל בחדר הסמוך, הפחידה אותי.
השבתי את המפתח לכיסי, ושאלתי שוב לרצונו. תהיתי מה אעשה אם
הוא יחליט להרביץ לי. מאז התיכון, אולי אפילו בית הספר היסודי,
לא נדרשתי לסוגיה הזו.
"יש לנו כמה שאלות בשבילך."
"אז בוא נלך למקום אחר. אני לא רוצה להעיר את הבת שלי."
יריב התלבט רגע, ואז חייך את חיוכו העקום: "בסדר."

המקומות היחידים שפתוחים בנתניה אחרי חצות הם הברים של בתי
המלון. ישבנו בזה של מלון "כרמל". כובע הבוקרים של יריב נח על
השולחן בינינו, מפריד בין כוסות הגולדסטאר. את משקפי השמש לא
הסיר.
"בדרך כלל אני אוהב שאנשים משקרים לי." פתח יריב.
"סליחה?"
"אני אוהב שאנשים משקרים לי. שאני שואל אותם שאלות, והם משקרים
לי. כי אז אני תופס אותם בשקר שלהם, אתה מבין? לתפוס אותם בשקר
שלהם זה יותר טוב מלתפוס אותם בגרון, ותאמין לי, אני מדבר
מניסיון."
"יריב, אני..."
"אל תקטע אותי. תאמין לי, עדיף לך להקשיב, ולא לדבר. אז כמו
שאמרתי, אני אוהב שאנשים משקרים לי. אבל מפאת השעה המאוחרת,
והיכרותנו ארוכת השנים, אני אדלג על הקטע הזה."
הייתי עייף. רציתי לישון, ולא היה לי כוח לחיקויים קלוקלים של
גנגסטרים הוליוודיים.
"אני אדלג ישר לשאלות החשובות, שאם תענה עליהן בכנות, תוכל
להיות במיטה שלך תוך פחות מחצי שעה. אני רוצה שתספר לי על
אשתך. שלהבת, נכון? מה אתה יודע על המוצא שלה? על המסעות שלה
בעולם?"
"היא חוקרת לווייתנים. היא עכשיו בניו-זילנד - יש להקה מסוימת
שהיא חוקרת..."
"כן, כן... לא לזה אני מתכוון. אני יודע מה הסיבה האמיתית שהיא
בניו זילנד. אני יודע שמחר אמור להיות היום של הפעולה שלהם. יש
לנו מידע חותך."
"יריב, ממש אין לי מושג על מה אתה מדבר."
המעבר מהקור הלילי אל הבר המחומם יתר על המידה גרם לי להזיע.
פתחתי מעט את החלון שלידו ישבנו, מניח ללילה להסתנן פנימה.
מבעד לפתח ניתן היה לראות את הים, את אורות העיר המשתקפים בו.
יריב נשען לאחור, מרוצה מעצמו, ממתין. משום מה נזכרתי בסבא
איזי. ניסיתי לדמיין אותו באותו לילה שנרצח. איזה מחשבות עברו
בראשו כשהכדורים החלו שורקים סביבו?
קמתי. "אנחנו כבר לא ילדים בבית ספר." אמרתי ליריב.
הוא הסיט מעט את משפי השמש על גשר אפו, ונתן בי מבט עקום.
"אני הולך הביתה." הסברתי.
"לא כדאי לך, אח שלי. ממש לא כדאי לך. הרי אני יודע איפה אתה
גר. איפה אמא שלך גרה. איפה אחות שלך גרה. אני יודע עליכם
הכול. ממש לא כדאי לך לצאת מהבר הזה בלי להגיד לי את מה שאני
רוצה לשמוע."
כשעברתי לידו, מתחכך במעיל הלבד שלו, נדמה לי שתהה אם כדאי לו
להכות אותי. ראיתי את עצמי משתקף בעיניו. גבה קומה ועב בשר. שט
לאורך הבר של מלון כרמל כמו לוויתן, יוצא בלי להביט לאחור.
כל אחד יכול לשחק גנגסטר הוליוודי.

יובל התעוררה בבכי בחמש לפנות בוקר. "משהו רע עומד לקרות."
בכתה אל זרועותי המחבקות. שרידי חלומה עוד הסתחררו בראשה.
הכרתי את מראות הביעותים האלה. העיניים הקרועות לרווחה. המבט
המזוגג. הלחיים החיוורות והתפוחות. החרדה התפתלה בתוך בטני,
ותחושת הבחילה שבה ועלתה בי.
"אנחנו צריכים שאמא תחזור אלינו." התייפחה יובל.
זה טיפשי, אבל בתוך כל הפחד מהעתיד לבוא, מהאזהרות של אבא,
מהאיומים של יריב והרמזים המשונים שלו, זה שיובל אמרה "אמא"
ולא "שלהבת", מאד שימח אותי.
"אני יודע מה אנחנו צריכים לעשות." אמרתי. "אנחנו צריכים ללכת
לים. דברים תמיד מסתדרים בים. את תראי."

את שלהבת ראיתי לראשונה ברכבת לנהרייה. מיד הוקסמתי ממנה.
משיער הנחושת. מעיניה הירוקות, המרצדות. מהאופן המפתה בו התקמר
גופה. (שלהבת אומרת בגאווה: שמנמונת.) היא היתה נהדרת בעיני.
שלהבת שוחחה עם בחורה אחרת. גם כשאני מתאמץ מאד, איני מצליח
להעלות בזיכרוני ולו פרט אחד לגבי אותה בחורה. סתם, מישהי
שפגשתי ברכבת, מסרבת שלהבת לעזור. אני זוכר את האופן בו ראשה
של שלהבת נטה לצד זה, ואז לצד אחר. את אצבעותיה עוברות
בתלתליה, מסרקות אותם. פעם לצד זה, ופעם לצד האחר. את השפתיים
שלה, מתעקלות מעלה, לאט, כאילו מוקירות את ערכו הרב של החיוך
הטמון בהן. לא ממהרות לחשוף אותו. מתקשתות אט אט, מגלות שיניים
לבנות. עיניה היו נתונות לבת שיחתה, קשובות. מה אמרה הבחורה
האחרת? איני זוכר. אבל שלהבת מצאה את דבריה משעשעים, וצחקה.
יותר מכל דבר אחר אצלה - צחוק הפעמונים.
נדמה היה שאני במחזה. שאורות הבמה מכוונים אל שלהבת, וכל יושבי
הקרון הם קהל מוכה קסם. כבר כמעט הגענו לתחנה בבנימינה
כשחיברתי זה לזה את תווי פניה, את גון הברונזה של זרועותיה
החשופות, את הברק בשיערה, את הגץ בעיניה. אולי דווקא בגלל שהיו
ברורים כל כך, ושאך זה מקרוב הגיעה אל ארצות האור.
רציתי לומר לה דבר מה. במקרים אחרים בהם נתקלתי באנשים מהמוצא
שלנו, פתחתי כמעט תמיד בשאלה לגבי מוצא זה. לשאול את שלהבת:
"סליחה, את במקרה מפירא'נל?" נראה בעיני עילג. מדגיש את
מגושמותי. נו, צוחקת שלהבת, דווקא בדרך-כלל חושבים שאני עולה
חדשה מרוסיה.
לא אמרתי כלום. שלהבת ירדה בתחנה בבנימינה, ואני ירדתי אחריה.
ידעתי שאאחר להגיע לבסיס, ושארותק אליו למשך השבועות הקרובים
כתוצאה מכך. איני זוכר אם הייתי מוטרד מזה. אני חושד שבאותן
שעות בבנימינה, העתיד כלל לא היה קיים בהכרתי.
פסעתי בעקבות שלהבת. היא לבשה שמלת כותנה פרחונית, שסרט אדום,
כצבעם של הפרחים, הידק אותה אל מותניה. השמלה הגיעה עד ברכיה,
חושפת אותן לפרקים. היא נעלה סנדלים שחורות, עם עקב רחב וגבוה,
שהקישו את קצב הליכתה בדרכי המושבה. פסענו לאורך פסי הרכבת,
ובתי המושבה הפכו פזורים יותר, מגרשים של חרדל ושומר נפערים
ביניהם.
תהיתי אם היא מבחינה בי. אם היא מודאגת מכך שאני בבירור עוקב
אחריה. למרות שהיא נחשבת גבוהת קומה, ועל אף תרומתם של עקבי
סנדליה, הרי שעדיין הייתי גבוה ממנה בראש, ורחב ממנה בהרבה.
נדמה היה לי שבנקל תוכל למצוא אותי מאיים. לחשוב אותי מסוכן.
רציתי לומר משהו, אבל חשיבות העניין, הצורך לומר בדיוק את
המילים הנכונות, הכו אותי אלם.
כשחצינו את פסי הרכבת, ממש במעבר, היא עצרה בפתאומיות, ואני
כמעט התנגשתי בה. ניסיתי למלמל התנצלות, ושנאתי את עצמי על
שאני כל כך מגושם. שלהבת תפסה את פני, הרכינה את ראשי לעברה,
ונשקה לשפתי. נשקה, ולא הרפתה.
נשימתי נעתקה. נדמה היה ששלהבת שואבת אותה מתוכי. שפתיה,
לוהטות, חרכו את שפתי, דבקו בהן. לשונה, מתוקה ועשנה, צרבה את
חיכי. אצבעותיה אחזו בעורפי, בוערות.
האדמה סביבנו רעדה. רכבת התקרבה, ונהג הקטר שלה צפר שוב ושוב.
שלהבת לא הרפתה ממני, ובאותו רגע לא רציתי שתרפה. חיבקתי את
מותניה, את גבה. הצמדתי את גופה לגופי, את חזה אל חזי. לא
נשמתי. בערתי. הייתי סחרחר ממחנק ועשן. חשתי את שפתי מתפוקקות
ומדממות. את ריאותיי בוערות ונשרפות.
האדמה רעדה. שקשוק הקרונות כבר היה קרוב מאד, אבל אפילו לא
הסבתי את מבטי אליהם. נהג הקטר, נואש, ניסה להאט את הרכבת.
חיכוך המעצור במסילה צרח לעברנו שנסתלק. שהנה, עוד רגע, נרמס
תחת הקטר המסתער. ועדיין, הייתי נתון כל כולי לקסם הבושם
המשכר.
ממש ברגע האחרון שלהבת הרפתה את נשיקתה, ומשכה אותי אחריה.
"אתה מנשק בסדר גמור." קבעה.    

למה שלהבת ולא קרין? אמי שאלה אותי במפורש, מיכל הניחה את
השאלה בין צללי הנימוסין והטקט, יובל לא העזה לנסח אותה
במילים.
מהשאלה משתמע שבחרתי ביניהן, ואני בכלל לא בטוח שזה נכון.
מהרגע שראיתי את שלהבת לראשונה, ועד עצם היום הזה, היא נהדרת
בעיני. הנטישות שלה, הטירוף שלה, הצלקות שהיא מכווה בי, כולם
נסלחים לה. כולם בטלים בשישים לעומת הקסם שלה. אבל מהרגע
הראשון לא התכוונתי לנכס אותה לעצמי.
קשה לי לפרוט את התחושה הזו למילים, וכשאני עושה כך, אני מתקשה
להאמין שאני דובר אמת. קרין היא חברתי הטובה ביותר. היא המלאך
המגונן עלי. חייה וחיי שזורים אלה באלה מאז אותו יום בו גלשנו
יחד בחוף ארבע עונות.  
שלהבת נהדרת בעיני. אבל בכל פעם שהיא יוצאת למסעותיה, לפעמים
עם התראה מראש, לפעמים פתק על המקרר בדיעבד, אני לא משוכנע
שהיא תחזור. אני אוהב אותה בכל מאודי, אבל כמעט שאיני מבין
אותה כלל. שבבים קטנים מתפענחים לפעמים. גץ פה, גץ שם. - לא
יותר.
היא נהדרת בעיני, אבל לא ניכסתי אותה לעצמי. חלקתי אותה עם
קרין. עוד באותו ערב, אחרי שהמב"ס צרח עלי וריתק אותי לבסיס
למשך שלושה שבועות, התקשרתי לקרין ואמרתי לה: "פגשתי בחורה
נהדרת."
קרין שתקה, ולבסוף שאלה: "מה זה אומר עלינו?"
"עלינו? שום דבר. זה לא ישנה שום דבר בינינו."
אם דברים השתנו, האם זה אומר ששיקרתי? האם זה אומר שבחרתי?
למה שלהבת ולא קרין? מיכל ואני ישבנו על גדות נחל פולג, בימים
שעוד לא היה מזוהם כל-כך, וצבי ים גדולים עוד היו מגיחים ממנו.
קרענו חתיכות מכיכר לחם לבן שקנינו במכולת של רמת פולג, וזרקנו
אותן למים. הצבים לא התעניינו בהן, והזרם החלש של הנחל סחף
אותן אט אט אל הים. מקצתן הפריד זו מזו, מקצתן חיבר יחד.
למה שלהבת ולא קרין? אני לא יודע. ההסברים שאני מעלה בדעתי לא
משכנעים אותי. אני מעביר את אצבעותיי על חזי, ומוצא את הצלקת
המעגלית שבמרכזו.
בשדה השומר והחרדל, שנפרש מצידה השני של המסילה, שכבנו שלהבת
ואני, ערומים. היינו שרוטים ונשוכים. מדרדרים, מחרקים ואחד
מהשני. שכבתי פרקדן, ושלהבת נשענה עלי, מעבירה את אצבעה על
גופי. להט היצרים, שאך זה מקרוב שכך, נעור בי שוב. ניסיתי
לגלגל את גופה אלי, אך היא התנגדה.
"עוד לא." אמרה. אצבעה המלובנת התוותה מעגל על חזי, שורפת את
השערות וחורכת את הבשר. אני מניח שחשתי כאב, אך איני מצליח
להיזכר בו. אני זוכר את חום חזה על בטני, את הבל פיה עשן
ומתוק. אני זוכר את שפתיה המחויכות, את עיניה בוערות בכחול
וירוק, את שיער הנחושת שלה מתבדר ברוח.
"אתה שלי." צלצלו הפעמונים, "אתה שלי."
(בין אם הם יודעים זאת, ובין אם לאו, כל האנשים, במידה מסוימת,
בזמן זה או אחר, חשים כמוני כלפי שלהבת.)

השמש שהחלה לעלות זה מקרוב השתברה סביבנו במכתמים מסנוורים של
אור. קו החוף השתרטט מטושטש. דמויות זערוריות של מתעמלים
חרוצים. סירת מנוע משכימת קום, הממהרת אל לב ים.
אחזתי בידה של יובל. מטה מטה צללנו, החושך משתרג סביבנו. "את
האוויר צריך לשחרר לאט," הסבירה לנו אמי בילדותנו, הסברתי אני
ליובל בילדותה, "אז, כשאין טיפת אוויר בריאות, ומרגישים את
צריבת חסרונו, אז נותנים לים לחדור אליכם. הוא יכיר אתכם, יניח
לכם לעשות בו כרצונו, לנשום אותו."
מטה מטה צללנו. אור היום הלך ודעך עד שנעלם כליל. המים הפכו
קרים מאד. הנקודה בה משתררת חשיכה מוחלטת היא נקודה הראשונה
בצלילת עומק. צריך לעצור, ולקרוא לזרמים החמים לבוא ולעטוף
אותנו.
מטה מטה צללנו, עוברים מצל אל צל. "אנחנו קרובים?" שאלה יובל
בלי קול. ככל שהאור דועך, כך גוברים הקולות. תחילה רק קולות
בעבוע עמומים. התחככות סנפיר בסלע, קנוקנת בחול. אט אט הופכים
הצלילים עשירים יותר. סוערים. מילים יבשתיות - יללות, יבבות,
שריקות, נהמות - מטעות. הצלילים מורכבים יותר. חיתיים, אבל יחד
עם זאת פיוטיים.
הנקודה בה הם חוברים יחד לשיר אחד, או, ליתר דיוק, לסבך של
שירים השזורים זה בזה, היא הנקודה השנייה בצלילת עומק. היא
המקום בו הים שלנו מתמזג אל הים הקדמוני.  
"הגענו." אמרתי ליובל ללא קול.
עצרנו והאזנו לשירה הממלאת את המצולות. לסיפורים המתגלגלים של
האוקיינוסים ושוכניהם. פקעת של הדים וקולות, שמתוכה התרנו את
השיר שחיפשנו. את שיר מרחבי האוקיינוס השקט, הנפרשים מארץ האש
ועד ניו-זילנד. את שירת הראשתנים של שלהבת.
הצוקים החדים של מיצרי מגלן. שוניות האלמוגים. הלהקות המתפצלות
ומתאחדות. המעמקים שאין להם תחתית. המרחבים שאין להם גבול.
"אב אחד לכולנו." קראנו אליהם, "הים הקדמוני בראנו."
הראשתנים שמחו לקראתנו, מאשרים את ברית הדם: "איש לאחיו אמונים
נשבע."
"השיבו אלינו את שהים טיבע."
"אב אחד לכולנו. הים הקדמוני בראנו."
"השיבו לנו את שאיבדנו."
"הים הקדמוני אבינו. המצולה אמנו האוהבת."
"השיבו לנו את שלהבת."
כך זה נמשך. השיר נסך בי רוגע. נסחפתי עם החילופים הקצובים של
השבועות וההשבעות שבו. עם תחושת הביטחון שהראשתנים השרו עלי.
כמו שיר ערש. הים הקדמוני ערסל אותי, טלטל אותי בזרם מעגלי
איטי, כמו בעריסה. ידעתי שעכשיו הכל יהיה בסדר. רק כשהבחנתי
בהבזקי האור שמתי לב שמזה זמן מה יובל שרה שיר אחר. שיר סירנות
מתוק ומפתה.
צוללנים רגילים לא יכולים להגיע לעומק הקדמוני של הים. ובכל
זאת, האור הלך והתקרב אלינו, מגלה דמות אדם בחליפת צלילה. "זה
יריב." לחשו מחשבותיה של יובל. "הוא התכוון לעשות לנו משהו רע.
לאמא. אני הרגשתי את זה. אני ראיתי את זה בחלום."
לא היתה לי שהות לתהות איך הגיע לשם. מניין השיג חליפת צלילה?
כיצד ידע שירדנו לים? מדוע בא בעקבותינו? באור הפנס שהחזיק
נראו פניו משוללות הבעה, מתות. מד הלחץ בבלוני החמצן שלו הראה
שהם התרוקנו לגמרי, אך בפרק ידו חשתי בדופק חמקמק. חיבקתי אותו
אלי, ועליתי, מהר ככל שיכולתי.
את הסיבוכים הרפואיים מיכל הסבירה לי מאוחר יותר: מחלת
דקומפרסיה. תסחיפי אוויר. קרעים בריאות. "זה שהוא נשאר בחיים
למרות כל זאת, למרות שהוא היה בלי חמצן כמעט רבע שעה..." אמרה
מיכל וליטפה את התחבושת שעל פרק ידי. "הרופאים ברמב"ם אומרים
שזה ממש נס."
"את חושבת שנהגתי בתבונה?"
"עשית מעשה טוב."

כך חולפים ימי על מי מנוחות: הים נושא את משקל הסודות שאינם
מתפענחים. ערבי השבת מעלים ארכה על העלבונות והפחדים.
כך: כל יום שישי מיכל מגיעה עם הילדים בשש לבית הגדול והמתפורר
באביחיל. קצת אחריהם יובל ואני מגיעים, איש איש על אופניו.
במשך שנת הלימודים שלהבת מגיעה בערך בשש וחצי, בחיפושית,
ומצטרפת לאמא שלי וליובל במטבח. בחופשות היא נוסעת לכנסים, או
למסעות מחקר. כדי לקבל קביעות באוניברסיטה היא צריכה לפרסם
הרבה מאמרים, ולעשות רושם טוב על האנשים החשובים בתחום. לפעמים
השיחה במטבח מתנהל באמברא. אצל יובל האמברא מתובלת באנגלית,
מתוך הנחה שכל השפות המוזרות ניתנות להמרה זו בזו.
רועי מגיע מהכדורגל בשבע בדיוק, כמה דקות אחרי קרין ודרור.
בין המנה העיקרית והקינוח, מיכל ואני מפנים את הכלים מהשולחן.
אמא מתלוננות שהעוגה לא הצליחה לה. שהעוגיות לא עלו יפה, שהמוס
התקלקל. אבל הריחות העולים מהמטבח, הקינמון והזנגביל, ההל
והציפורן, מרמזים אחרת. רועי משחק עם הילדים בהיאבקות מדומה,
או מעריץ יחד איתם את חיוכי התינוק שבחיקה של קרין.
אט אט מטפטפים אל הבית הגדול ילדי המושב. פניהם מוכרות לי, אבל
שוב ושוב, מול השתנקויות הצחוק של מיכל, אני שוגה בזיהוי
הוריהם.
יחד עם אחרוני הילדים מגיעים לפעמים גם יריב ובנו. בעקבות
תאונת הצלילה כמעט שאיבד את שמיעתו לחלוטין. למרות זאת, הוא
מהמהם יחד איתנו את זמירות השבת.
"צאתכם לשלום, מלאכי הש-ה-לום, מלאכי ע-ה-ליון." שר יריב, שרים
בהתלהבות עומר ועילם ורועי. שרה יובל. שרה מיכל. שרים ילדי
המושב. שרה אמא שלי. שרה שלהבת, אם היא בארץ. שרים גם קרין
ואני. "כי מי מלך מל-ה-כי המל-ה-כים? הקדוש ברו-ה-וך הוא."








שוכתב - 21.7.04
תודה לכל מי שהציע שיפורים ותיקונים, ובמיוחד לאורי טל על
התאור של המצודה בכוכב הירדן, ולנועה גיא
ולא.-שאינה-רחוקה-יותר על ההגהה והסבלנות.