החלטתי שאני צריך כבר להחליט איך יתנהלו חיי אחרי שאני אמות.
זאת אומרת, אני יודע שאני אהיה מת וזה אבל אני ממש מאמין
שלפחות במשך, בא נגיד, שבועיים וארבע ימים ואולי עוד כמה שעות
אני עוד אהיה בעל השפעה על הזכרון של אנשים. לפחות בכל הנוגע
לזכרון שלהם עלי. יש הרבה מאוד דברים לסגור כי המוות עצמו הוא
די פתאומי, ככה אומרים ומי אני שאתווכח אם מי שמבין בזה
כמוני?, בהלוויה שלי למשל, כבר חשבתי על השיר שיתנגן לו מעל
הראשים. משהו של פינק פלויד, לא משנה כרגע. לא יודע, נורא חשוב
שהמוות שלי יהיה בנושא דיבור. חשבתי על איזה מוות רומנטי ביום
הכי קר וגשום של השנה אבל חברה שלי לשעבר אמרה שזה מה זה
אגואיסטי שאני אהיה ככה מת וחסר דאגות וכולם יעמדו בגשם כדי
לשמוע עלי את כל השקרים שיגידו. בתור בנאדם שאכפת לו זה עשה לי
רע לחשוב שלא תכננתי לטובת כולם. אולי פשוט לא האמנתי שמישהו
בכלל יבוא. בכל מקרה עכשיו אני בקטע של מוות בניכר. עם המזל
שלי אני פשוט אעלם ולא ידעו עלי כלום ויכתבו שאולי ושאולי לא
ושלא יודעים. אחרי כמה שנים, נגיד 20, אני פתאום אחזור ויהיה
מה זה שמח, אם מישהו בכלל יזכור אותי מאז. אני אפילו אבקר את
הקבר שלי ואזיל דמעה על מי שהייתי ועל השנים היפות שאיבדתי.
נגיד שאני מת עכשיו, בסדר זה אסור להגיד, אבל בואו נגיד,
בכאילו. אני מקבל כנפיים, אולי אפילו במסדר ואבא שלי שגם קיבל
כנפיים וסבא שלי וכל ההם שכבר עברו את הקורס וקיבלו את הכנפיים
יעמדו בקהל ויצלמו אותי ויעשו לי פאדיחות כשאני אעמוד מול
אלוהים והוא יגיד לי שעשיתי חיל בחיים ובאמת יפה ומגיע לי
להיות בצוות המנצח הזה, צוות מלאכי עליון. זו בטח עבודה קשה
להיות ככה בעיניינים של השמיים, הרבה עבודת ניירת וכל מיני
תיקונים שדוחים כבר מבריאת העולם. אם יש פאב בגן עדן אני אבקש
להיות הברמן, זה יעוד לשאוף אליו, ברמן בגן עדן. איך יזכרו
אותי? בטח יצחקו קצת על הזכרונות וילעגו על הקמטים של ההתישנות
ולאט לאט גם תבוא השיכחה ויום אחד גם הזכרונות ממני ילכו לגן
עדן של מחשבות. נכון, אני עוד לא מת אבל צריך כבר לתכנן הלאה.
מי יזכור אותי כשימות הזכרונות ממני? אני חייב להשאיר משהו.