נכתב יחד עם אהובתי הרחוקה, לסדנה ה-43. הקווים המנחים לסדנה:
שם הסיפור הוא מותג, העלילה מתרחשת בחתונה, ומופיעים בה
סלבריטי ואורח לא קרוא.

ריח נעים של גראס מילא את חלל המערה. האיש מהמערה העביר את
פיית הנרגילה לנער שישב מימינו. רחש הגלים התערבב בצלילים של
מוסיקה קופצנית. נערות הקטשופ מזמרות הברות חסרות פשר. האיש
מהמערה העדיף את רחש הגלים. העדיף אותו נקי. את החוף נקי
מאנשים. את החיים שלו נקיים מזיכרונות.
מזל שהיה לו גראס טוב. הגראס ריכך הכל. את חוסר הנחת שלו. את
פולשניות המוסיקה. שייף את הקצוות המשוננים של החתיכות, עד
שהתקבל תצרף נעים והגיוני: רחש הגלים. נערות הקטשופ. אור
הכוכבים. הנערים שבאו לבקר במערה.
אחד מהם דיבר. דיבר יותר מדי. עישן פחות מדי. היה בו משהו
מוכר. בחיים האחרים כבר פגש אותו. או פגש מישהו כמותו. או שסתם
נדמה לו. העשן מילא את ריאותיו של האיש מהמערה בנחמה, נפלט מהן
בהבטחה מעורפלת: סתם נדמה לך.
הוא קם מהמעגל והחל בוחן את המנחות שהנערים הביאו לו. שרשרת של
אופניים, עגלת קניות עם גלגל אחד, מסגרת של כיסא תינוקות. הנער
הדברן המשיך לדבר, עוצר תדיר לגלגל צחוק רם. "הס. הרגע." לחש
הגראס לאיש מהמערה, הנחה את מבטו אל הפסלים העומדים במשטח
שבפתחה.
את כיסא התינוקות יחבר למרכז הפסל שעליו עבד בימים האחרונים.
"עשתורת מרחמת על ילדיה הגדולים." קשה לדעת מתי הפסלים נשלמים.
אולי אף פעם הם לא. פתאום הים שולח אליו מנחה חדשה, ופסל נשכח
גדל שוב. "עשתורת מרחמת של ילדיה הגדולים" היה אהוב עליו
במיוחד. כיסא התינוקות אולי ישלים אותו.
"אתם לא מאמינים!" רעם קולו של הנער הדברן. "כמו שהקצין אומר
להם שעוד צעד אחד והוא יורה בהם, הילדה הזאת, אני אומר לכם, לא
יותר מבת שמונה..."
זיכרונות רעים חשפו את שיניהם הארסיות, חיפשו נקודה חשופה
בעקביו של האיש מהמערה. החיים האחרים הזדחלו לעברו, רוחשים רע.
"לא..." רוצץ האיש מהמערה את גולגולותיהם. במערה התגלגל צחוקו
של הנער הדברן. "לא... לא..." מלמל האיש מהמערה, ויצא החוצה,
חולף על פני עשתורת המרחמת על ילדיה הגדולים, אל החוף.

זהבה בן נעה בחוסר נוחות במסתור המפוקפק שמצאה לעצמה, בין
המטבח המאולתר של הקייטרינג לרחבת הריקודים היצוקה בחול. היא
קיוותה שהמולת הקייטרינג תחסוך ממנה את התלחשויותיהם של
האורחים שנעצו בה מבטים, אך הרמות שבהן הגיעו לאוזניה.
"תגיד זאת לא...?"
"ששש! היא תשמע אותך!"
"איך מתאים לגדי ורונית להשיג אותה. איזה מגניבים הם!"
"כן, אבל מאיפה יש להם כסף?"
"אבא של רונית הוא קבלן או משהו כזה, הוא מממן להם את כל
העסק."
פינטו הבטיח לה חמשת אלפים שקלים בשביל החתונה. היא לא רצתה.
כל התקליטים שלה זהב ופלטינה. אין לה בעיה להביא אנשים
להופעות. היא לא צריכה את זה. "חמשת אלפים שקל זה כבר לא כסף
בשבילך?" נזף בה פינטו. הוא ידע שכן. הוא ידע כמה הוא משלם לה,
ושסכום כזה הוא משמעותי בשבילה. במיוחד עכשיו, עם בן. אבל לא
ככה. שיארגן לה הופעה אמיתית. לא נוצה אקזוטית בכובע של זוג
שבכלל לא מכיר את השירים שלה.
"ראית? שם, ליד הכניסה למטבח! לא, אל תסתכל!"
"וואלה? זאת לא שרית חדד? איזה מגניבים רונית ו..."
"מה פתאום שרית חדד? זאת זהבה בן!"
"וואלה? איזה מגניבים רונית וגדי, להביא אותה! בטח עלה להם
טונה כסף."
"טוב, אבא של גדי הוא מנהל של איזה חברת הי-טק או משהו."
"וואלה?"
כמו כל הוויכוחים עם פינטו, בסוף היא הסכימה לעשות מה שהוא
רצה. הטיעונים שלו היו חלולים. תדמית עממית. קהלים חדשים. גם
אם היה אומר: "סתם, אני רוצה להציק לך", בסופו של דבר הייתה
מסכימה.
"זהבה?" פנתה אליה אחת מנערות הקייטרינג, כמעט בלתי נראית
בבגדיה השחורים, "אני מעריצה שרופה שלך."
"תודה."
"באמת. את הזמרת הכי גדולה בכל העולם. חברים שלי ימותו כשאני
אספר להם שפגשתי אותך."
"תודה. שאלוהים יברך אותך, ואת החברים שלך."
מערכות הסאונד והתאורה כבר היו מוכנות. עוד עשר דקות היא אמורה
להופיע. השירים עברו לה בראש, כמו חיילים במסדר יציאה. להתחיל
עם "דרור יקרא" של זהר ארגוב, ולהמשיך עם "הפרח בגני". אחר כך
"גשם של ברכה", שאולי לא מתאים לחתונה, אבל פינטו אמר לה שצריך
לקדם אותו. אם הם יזרמו איתה, אולי תסיים עם "אינת עומרי".
אשכנזים נגנבים מהשיר הזה, כשהם מזהים שהוא של אם כלת'ום.
נכנסים לאקסטזה של אותנטיות. היא בחנה את האורחים
המעיזים-לא-מעיזים להתבונן בה, מנסה לאמוד את מידת אהדתם
לאלילה המצרייה.

האיש מהמערה התבונן באנשים המתגודדים בחוף שלו, מנסה לעמוד על
טיבם. אי פה, אי שם, הבליחו פנים כמעט-מוכרות. מלאך הגראס
המגונן לחש לו להתרחק משם. ללכת דרומה, לחפש מתנות חדשות מהים.
אבל רעל רע כבר חלחל בעורקיו של  האיש מהמערה. רעל הצחוק הרם
של הנער הדברן. רעל החיים האחרים. כמו היו נערות הקטשופ
סירנות, נמשך אל מצולות קהל החוגגים, מחפש פנים מוכרות באמת
להיאחז בהן. לטבוע בהן.
"ראית? לא, שם, האיש הזה שנראה כמו הומלס עם גן חיות בשיער."
"אני חושב שזה אח של גדי."
"אח של גדי? הוא לא מנהל של חברת הי-טק?"
"לא, זה אבא של רונית. אח של גדי הוא אשרם בהודו. חשבו שבכלל
לא יגיע. זה כנראה הוא."
"הוא נראה לי יותר כמו הומלס מאשר אשרם."
"ככה זה אצל ההודים."
הבזקי זיכרונות התערבבו לאיש מהמערה עם הבזקי התאורה. חליפות
מחויטות התחלפו לו במדים צה"ליים. משהו היה חסר לו. משהו שהוא
אמור לשאת איתו בכל עת. מבטו תעה אנה ואנה, הפנים
המתבוננות-לא-מתבוננות בו לרגע מוכרות לו, ומיד נשמטות,
אלמוניות. "אלה סתם אנשים" לחש הגראס. סתם לכלוך על החוף שלו,
שהים ינקה עוד טרם יעלה השחר. "חזור אל המערה. על חיקה הבטוח.
אל חיקה הבטוח של עשתורת."
והנה, בקצה צלקת הבטון, מתגלה לו עשתורת, בשר ודם. האיש מהמערה
קרב אליה בהיסוס, חושש שפניה יהפכו מוכרים פתאום, ששמלתה
הירקרקה תהפוך דקרון צבאי.
"שלום," אמרה זהבה בן, "אני זהבה."
"שלום," אמר האיש מהמערה, "אני האיש מהמערה."
הוא הסתובב כדי להצביע על המערה שלו, אבל אחת מנערות הקייטרינג
יצאה מהמטבח, והסיחה את דעתו. היא החזיקה מגש עם קעריות קטנות.
"תרצו אולי מרק?" שאלה אותם, "יש לנו מרק דלעת עם ג'ינג'ר
ודוריאן, ומרק ווישיסואז עם שקדים קלויים בשמן שומשום."
האיש מהמערה התבונן בה בעיניים מזוגגות.
בלילה הראשון של המילואים ברצועה, הם הכינו מרק לארוחת ערב.
מכל אירועי היום, דווקא הכנת המרק הבהירה לו עד כמה רחק מהימים
בהם היה חייל סדיר. עד כמה הוא שונה מהחיילים הסדירים שאיתו.
יש דברים הוא מבין יותר טוב מהם. יש לו אחריות לראות את הדברים
בצורה הגיונית.
החיילים הסדירים ידעו לחתוך ירקות לסלט. להרתיח אבקה למרק.
הרעיון של ירקות בתוך המרק נראה להם מהפכני. חתרני, אפילו. אבל
אחד הסדירים נחלץ לעזרתו. "בטח, הוא צודק. מה, אף פעם לא אכלתם
מרק ירקות?" ואף כי נדמה שחלקם מתקשים לקבל את הטיעון - מה בין
חוקי המרק של הבית, של כל סוף שבוע שלישי, ובין חוקי המרק של
השגרה הצבאית? -  נעתרו להצעתו, ולאחר מכן, שיבחו את המרק
שהכין. אפילו החייל הרם, הגס, מהיר החמה, טפח על שכמו לאות
הוכרה. "אחי, שיחקת אותה. זה אחלה מרק שבעולם."

אימא של רונית ניגשה אל זהבה בן, קורנת מבוכה. "אהם, זהבה,
כלומר, גברת בן, תראי, יש לנו קצת בעיה, כלומר, לא בעיה,
בדיוק, יותר נכון, עיכוב, אפשר לומר, את מבינה..."
זהבה הביטה בה, באיש מהמערה, בנערת הקייטרינג, והגיעה למסקנה
שהדבר הנכון לעשותו הוא להמתין ולראות איך דברים יתפתחו. כרגע
שום דבר לא נראה לה הגיוני, אבל בוודאי, במהרה, כל החלקים
יתלכדו יחד לתצרף נעים.
"העניין הוא..." המשיכה אימא של רונית, "שאח של גדי בדיוק חזר
במפתיע מהודו. את מבינה, הוא חי שם כבר איזה עשר שנים, ובכלל
לא חשבו שהוא יבוא. פתאום, הנה הוא מגיע! תתארי לעצמך! אז
ההופעה שלך, זאת אומרת, את מבינה, זה יצטרך קצת להתעכב. אני
ממש מצטערת. אם יש לך מחויבויות אחרות, את יודעת... אנחנו בכל
מקרה נשלם לך..."
זהבה חייכה אליה: "אל תדאגי. מזל טוב שיהיה לכם."
האיש מהמערה נעור משרעפיו, ומהר להצטרף אליה. "מזל טוב." אמר
לאימא של רונית, "קחי לך מרק. זה אחלה מרק שבעולם."
מבוכתה של אמא של רונית רק גברה. אך עכשיו, משמילאה את משימתה
הלא נעימה, יכלה לקוד קידה קטנה בפני הזמרת המזרחית וידידה
המטונף, לקחת קערית של מרק דלעת עם ג'ינג'ר ודוריאן, ולהסתלק
משם, נערת הקייטרינג בעקבותיה.
"אהה..." נזכר האיש מהמערה, "תסתכלי לשם..."
שוב נקטעה הצבעתו באיבה, הפעם על ידי תרועתה של שיירת פילים
שירדה אל החוף. על גבו של הראשון ישב אח של גדי בתנוחת הלוטוס,
פניו קורנות. "מזל טוב! מזל טוב!" קרא אל כולם, "שלווה ואושר!
אושר ושלווה!" קהל האורחים הריע, והחל זורק לעברו קונפטי,
שוודאי יועד לגדי ורונית.
"פילים." אמרה זהבה בן בפליאה לאיש מהמערה.
"פילים." הסכים האיש מהמערה.
על גבו של הפיל השני ישב קוף שימפנזה. משני צידיו של הפיל נתלו
סלי נצרים מלאי בננות, והשימפנזה לקח פעם מזה ופעם מזה, מקלף,
אוכל במתינות את הפרי. את הקליפה השליך באוויר, וכשהגביהה -
הפכה ליונה לבנה.
"וואו!" קראו האורחים.
"אושר ושלווה!" השיב להם אח של גדי.
על גבו של הפיל השלישי ישב פקיר הודי. אוכף הפיל היה משובץ
מסמרים, חודם כלפי מעלה. לפקיר ההודי זה לא הפריע. חיוכו היה
רחב כזה של אח של גדי, ושיניו זרחו מתוך החשיכה.
מכל צד של הפיל פסע טיגריס. הקהל נסוג צעד אחורה, חושש קמעה
מחיות הטרף, אך אלה כמו הבחינו בכך, ומיד פצחו בשירה. בשל
המבטא ההודי הכבד הקהל התקשה תחילה לזהות את השיר, אך עד מהרה
כולם הצטרפו אל הפזמון החוזר.
"והאוח מלב הליל, את שנתי קרע", זימר הטיגריס מימין, החרה
החזיק אחריו הטיגריס משמאל.
"בואי כלה, בואי כלה, בו-או-אי כלה, בואי", קרא הקהל הנרגש.

הפילים ירדו אל החוף בזה אחר זה, מקיפים את קהל האורחים המריע
בהשתאות, מפרידים אותו מזהבה בן והאיש מהמערה.
"אני לא אשיר הערב." הבחינה זהבה בן, ספק בהקלה.
האיש מהמערה נעץ בה מבט בוחן. זהבה חששה שפתאום יזהה אותה.
נעמה לה האלמוניות שלה בעיניו.
"אני יכול לראות שיש לך קול יפה." פסק האיש מהמערה.
"תודה."
"גם לי פעם היה קול יפה."
"היית שר?"
"לא. הייתי מדבר עם הגיון של אנשים רגילים." השפיל האיש מהמערה
את מבטו.
זהבה הניחה את ידה על כתפו. "בוא. לפחות יש כאן אוכל."
השולחנות הממוספרים אכן היו ערוכים. צלחות שטוחות, עשר לכל
שולחן, ועליהן חתיכות מאקי, סאשימי ונגירי מגוונות: חלק עם
האורז כלפי חוץ וחלק עם האורז כלפי פנים. חלק עם חתיכות טונה,
חלק עם חתיכות סלמון וחלק עם חתיכות טרחון. חלק עם אבוקדו,
וחלק בלי. במרכז כל שולחן עמדו קערת מרק סגורה, ערמת קעריות
מרק, בקבוק סויה, קערית ווסאבי וקערית עם ג'ינג'ר משומר.
זהבה בן בחנה את התקרובת היפנית, ועיוותה את פניה. "לא סובלת
דגים לא מבושלים."
האיש מהמערה הרים גליל קליפורניה מהצלחת שלו, חוטים דוקרניים
של זכרונות שוב משתרגים בו. מסעדה עם אהילים כדוריים, אדומים.
סירות צעצוע צפות סביב הבר. בחורה צוחקת אליו. "חמודי, רק
שלושה שבועות. זה יעבור לך מהר."
זהבה בן נחלצה לעזרתו. "זה הטירוף הזה שיש להם מאותנטיות."
גזמה את קנוקנת הזיכרון. "הם אוהבים כל דבר שנראה להם אותנטי.
כל עוד זה לא אותנטי שלהם. עדיף שיאכלו גפילטע-פיש, על הדברים
האלה."  
"רוצה ללכת למערה שלי?" הציע האיש מהמערה. "יש לי שם מדורה.
אפשר לבשל את הדגים."
זהבה בן הסתכלה בו בהיסוס. הוא מצא חן בעיניה. אבל ללכת איתו
למערה נראה לה חסר אחריות. "צריך להגיד למישהו שאנחנו הולכים."
פישרה בין חששותיה לסקרנותה, "אחרת ידאגו לנו."
התבוננו כה וכה, מחפשים מישהו שיקשיב להם. נערות הקייטרינג
נמוגו אל תוך החשכה. הדי-ג'י נטש את משמרתו ונגוז. קהל האורחים
כותר על-ידי פילים נושאי פלאים.
ליד שולחן בצד השני של הרחבה ישב אדם שמנמן, בעל מראה אחראי,
שנראה היה שהוא מתבונן בהם כבר זמן מה.
"הנה." אמרה זהבה, "נגיד לו".
האיש מהמערה שפשף את עיניו, מחכה שהפנים השמנמנות יהפכו
אלמוניות. פסע צעד קדימה. ניער את ראשו. הפנים נותרו מוכרות.
האנחה שניבטה מהן כלפיו לפני שנתיים עודנה טבועה בהן.
ועדת החקירה מצאה אותו ואת החיילים הסדירים זכאים. הקצין
המתאם, שלא הודיע להם על האישור של הקבוצה להיכנס לעיר, ננזף,
וקיבל שנתיים על תנאי. הם פעלו לפי הנהלים. הפעילו שיקול דעת.
בדיעבד, שיקול הדעת היה מוטעה. אבל הוועדה לא עיוורת לתנאים
הקשים בהם נתונים החיילים בעזה. יציאות לא סדירות, רחוקות זו
מזו. דריכות בלתי פוסקת. שחיקה. אי אפשר להאשים אותם.
האמהות של החיילים הסדירים חיבקו אותם. שמחו. בכו. "הצבא הוכיח
שהוא באמת צבא הגנה, ובאמת צבא העם." אמרה אחת מהן למצלמות.
הוא המשיך לשבת. חלק מהכרתו היה נתון לשמחה שמסביב, למח"ט
השמנמן שעבר בין החוגגים, טופח להם על השכם, מחמיא לאמהות על
גידול בניהן. חלק אחר צלל לתוך תהום בלי תחתית. לתוך הצרחה
החוזרת וחותכת: רצח. רצח. רצח.

"פעם כמעט ראיתי הופעה שלך." סיפר האיש השמנמן לזהבה בן.
"כמעט?"
"לא תאמיני, זה היה בפעם שהופעת בעזה."
"אתה מעזה?"
"לא." חייך האיש, "באותה תקופה הייתי מח"ט עזה. אמרתי לעצמי,
תרבות יום א' אף פעם אין לנו כאן. הנה ההזדמנות שלי לצ'פר כמה
חיילים. אולי גם את עצמי."
"אז למה לא באת?"
"אל תשאלי. סיפור נורא. איזה ילדה פלסטינית שלא נתנו לה לעבור
במחסום, ניסתה להתגנב מסביב. בטח הייתה מעריצה שרופה שלך."

האיש מהמערה וזהבה בן ישבו משני צידי המדורה. עשתורת, המרחמת
על ילדיה הגדולים, סוככה עליהם. הנערים שהיו במערה קודם נעלמו,
ויחד איתם הגראס הטוב. קולות החתונה כמעט ושככו. טרוניה יבבנית
עוד עלתה משם - "אמא-א-א, תמיד הוא עושה לי את זה! בכלל לא
רציתי שהוא יבוא! תמיד הוא גונב לי את תשומת הלב!" - אך הוסתה
במהרה בנחמה אימהית.
"שרפת אותם." אמרה זהבה בן, מנסה לנגוס באודי הסשימי.
"כן..." הסכים האיש מהמערה. "הם צריכים פחות זמן באש."
"אני רעבה".
"רוצה לשיר?"
"לא. אני רעבה".
"אה... יש לי פה משהו..." נכנס האיש מהמערה אל מערתו, הופך
בגיבוב חפציו. "עבר פה טיול שנתי לפני כמה ימים. השאירו אחריהם
פתי בר וקופסה של השחר העולה."
"תביא." אמרה זהבה בן. "נראה לי אותנטי".