נכתב במקור לסדנא ה-42, תחת ההגבלות שהמספר 42 מופיע בסיפור,
שם הסיפור לקוח משיר, והעלילה כולה, למעט, אולי, הפתיחה
והסיום, מתרחשת במהלך נסיעה לילית.

אביב הפכפך. סיגל הגיעה למשרד תחת שמים בהירים, כחולים, מפזרים
בקריצה הבטחות פזוזות לסוף השבוע. מה נשאר מהם? שקיעה ורודה
בין הגגות, נחמה פרותא למצטנפים בתחנת האוטובוס כנגד הרוח.
"קו 45 עבר?" שאל אותה איש בחליפה אפורה. ביד אחת הדביק כובע
לבד לראשו, בשנייה אחז תיק ג'יימס בונד. עיניו צומצמו לחריצים
מול הרוח, פניו מכווצות אל תוך כתפיו. משהו בתווי פניו היה
מוכר לסיגל.
"זה הקו היחיד שעוצר כאן. כולם מחכים לו."

באוטובוס, התיישב לידה. מהתיק הוציא את "כוכבים בחוץ" ואת "עיר
היונה", והחל לעיין בהם במרץ. פעם בזה, ופעם בזה, רושם הערות
בכתב חרטומים צפוף בשולי הדפים.
סיגל הפנתה מבטה החוצה. מתחת לגשר זרמו אורות המכוניות בנחל
איילון. "עוד שבוע עבר." אמרה לעצמה, מעבירה אצבעותיה בשערה,
פורמת ממנו את החול לקראת הקודש.
"משהו צריך לקרות." האוטובוס לא זז. האיש לידה צבט את שפתו
התחתונה, נקש על מצחו באמתו, הוסיף שירבוטים זעירים ל"עיר
היונה". התנועות התזזיתיות שלו, המוכרות החמקמקה שבו, גרמו לה
לעצבנות. "דמייני שאת בהצגה." אמרה לעצמה בקול מרגיע. נשמה
עמוק. עצמה עיניים. "המסך עוד לא עלה. האור הועם אך עוד לא
כבה. המתיני."
מבלי משים העבירה שוב אצבעות בשערה, טפחה על תיק הדונה-קארן
שלה. מגע נוקשה מתחת לעור. קולט 0.380 אס-אי.

מי קונה לחברה שלו קולט 0.380 אס-אי ליום הולדתה? עודד היה
בחור מוזר. פגשה אותו לפני שלוש שנים, בערב שירה בציבור. לטש
בה עיניים כל הערב, ולא שר כלל.
"שמתי לב שהסתכלת עלי." אמרה לו כשביקש ממנה טרמפ.
"זה נכון. את מוצאת חן בעיני."
"וגם לא שרת בכלל."
"אני לא אוהב לשיר."
"אז למה באת?"
"כדי לפגוש בחורות."
"אז הנה פגשת. לאן אתה צריך?"
"לדירה שלך."
מאז הוא נשאר שם. בבוקר היה מתעורר קצת אחריה. אוכלים ביחד
ארוחת בוקר - היא בחליפה, הוא בפיג'מה. מתנשקים. מדברים קצת.
"אל תשכחי להתקשר לסוכן נסיעות." "אל תשכח לקנות נורה חדשה."
סיגל רצה לאוטובוס, עודד חוזר להתנמנם.
או אולי מתלבש והולך לעבוד. לעיתים היתה חוזרת אל דירה ריקה.
עודד היה מגיע לפנות בוקר, מניח על השולחן ערימת שטרות של 20
דולר, מתכרבל אל חיקה, ולא משתתף בארוחת הבוקר למחרת.
בחור מוזר. אבל קולט 0.380 אס-אי? ליום הולדת? שלוש שנים הם
ביחד, איך יכול להיות שהוא לא יודע שהיא חולמת על מגנום 0.44?

האוטובוס הזדחל לאיטו. חצה את הקו המפריד בין רמת-גן לתל-אביב.
בין העבודה והבית. צמרות העצים ברחוב ארלוזרוב המו ברוח,
הסתחררו. האיש בכובע הלבד סגר את הספרים, החזיר אותם לתיק.
"אתה מאד מוכר לי." אמרה לו סיגל.
"את מבלבלת אותי עם מישהו אחר. מאד השתנתי בשנים האחרונות. לא
יכול להיות שאת מזהה אותי."
"השתנית?"
"כן. גופי נקטן והתנמך."
סיגל בהתה בו, טופחת על תיק העור שלה.
האיש החווה בידו כלפי החלון. "הביטי. האור כבר כבה. המסך עולה.
עכשיו לא נותר לך אלא לחכות בסבלנות למערכה האחרונה, לסוף."
"אולי אתה קרוב משפחה של עודד פינקלשטיין?"
"אין לך אלא להמתין בסבלנות עד הסוף." התעקש האיש, והחל נדחק
בין האנשים אל דלת האוטובוס.
"מי שיגיע עד הסוף." הרהרה סיגל, "ירצה לבכות מרוב תוחלת."

"נדמה לי שפגשתי את אבא שלך באוטובוס." סיפרה סיגל לעודד,
מבריגה החוצה את הנורה השרופה באמבטיה, ומחליפה אותה בזו שעודד
קנה.
"אמרת לו שלום?"
"ניסיתי. אני חושבת שהוא לא זיהה אותי."
"אולי זה לא היה הוא. מה יש לו לעשות ברמת-גן?"
"אולי זה לא היה הוא באמת. היית בחוץ היום? איזה מזג אוויר
מוזר. הנה, האור חזר."
"כן. כל העיר הזאת נהיית יותר ויותר מוזרה. בחדר של הפח זבל
מישהו ריסס 'נתן אלתרמן חי' על הקיר."
"אולי זה היה אבא שלך. הוא קרא באוטובוס את 'עיר היונה' ואת
'כוכבים בחוץ'."
"אם אבא שלי היה מרסס גרפיטי בין פחי הזבל שלנו, הוא היה עולה
להגיד שלום."
"אולי היו לו הרבה כתובות גרפיטי להספיק. אצה לו הדרך."
"אולי באמת."

בלילה סיגל לא נרדמת. הרוח מתגברת, משלחת תריסים בקירות,
מפרידה אנטנות מגגות, מקבצת עננים. גשם נוקש בחלון חדר השינה.
ברק מבליח בו. רעם מתגלגל בחדר.
"אני לא נרדמת." מתלוננת סיגל.
עודד חובק אותה אליו. מכוון את ראשה אל חזהו. מהמהם לה שיר
ערש:
"לילה לילה, הרוח עוברת,
לילה לילה, הומה הצמרת,
לילה לילה, כוכב מזמר,
נומי נומי, כבי את הנר,
נומי, נומי, כבי את הנר..."
ההמהום דועך. מתחלף בנשימות עמוקות.
"אני לא נרדמת." מיבבת סיגל חרישית. "הזמן מבלבל אותי."

מה היא עושה? במעיל גשם ארוך, פנס ביד אחת, מטריה בשנייה. עודד
לא כחד. על קיר חדר האשפה התנוססה כתובת שחורה. אותיות מרובעות
של שבלונה: נתן אלתרמן חי.
ליד הפח הגדול, על הרצפה, מישהו השאיר חוט ברזל. סיגל ניסתה
להזכר בשבועה שהילדות בשכונה היו מזמרות. לא הצליחה. כפות
רגליה עיקצצו. "אני מבולבלת." חשבה לעצמה, והרימה את חוט
הברזל.
בחוץ עמדה ב.מ.וו. עם חלונות כהים. הגשם טרם מחה את הקווים
שסיגל העבירה באבק. אחד עבור כל יום שהמכונית עמדה שם. אחד
עבור כל יום מאז הפעם האחרונה שאכלה את ארוחת הערב לבדה. מאז
שעודד הביא כסף מתוך הלילה. ארבעים ואחד ימים.  
"אני צריכה לחזור לישון." אמרה לעצמה, אבל הרוח ילל באוזניה,
סחרר אותה. הזמן בלבל אותה. זכרונות השכונה דחפו אותה הלאה.
דלת המכונית נפתחה תחת תחינתו העיקשת של חוט הברזל. בעזרת
הפצירה מתיק דונה-קארן שלפה סיגל את חוטי החשמל והצמידה אותם
זה לזה. פעם, פעמיים, והמכונית התניעה, יצאה לדרך.

נערים התגודדו ליד קיר אחד הבתים. שניים מהם החזיקו קרטון
גדול. אחד החזיק מולו מיכל ריסוס צבע. סיגל האטה, מלטפת את
הקולט המעליב דרך עור התיק. "אסור לי לצאת מהמכונית." אמרה
לעצמה. "מרגע שהנסיעה החלה, אסור לי לצאת."
המשיכה. רוח. גשם. המגבים מקפצים בהיסטריה מצד אל צד.
למרות השעה המאוחרת, סיגל מבחינה באנשים ברחובות. מה יש להם
לעשות כאן? הם מובילים אותה דרומה. רחוב המסגר. בן אביגדור.
תושיה. בתא הכפפות צריך להיות רמז, ואכן הוא שם. קופסת גפרורים
צבעונית מפצירה בה לבקר במועדון "הטרף הקל", רחוב תושיה 43.
הנה המועדון בדיוק לפניה.
"אסור לי לצאת מהמכונית." היא ממלמלת, אבל מחנה את הב.מ.וו.
בקרבת המועדון. על המדרכה ממתין האיש שפגשה לפנות ערב
באוטובוס.
"הי! אתה!" קוראת לו סיגל. מורידה את החלון הכהה.
האיש מתבונן בה. מתאמץ לזהות אותה בין החושך והגשם. "סיגל?"
הוא שואל בהיסוס.
"כן!" צועקת סיגל, "אני צריכה ממך טובה."
"אסור לך לצאת מהאוטו." יורד האיש מיד לסוף דעתה. "אסור לך
אפילו להפסיק את הנסיעה."
"אני אשאיר אותו דולק." היא צועקת. "אני מוכרחה לקפוץ רגע
פנימה."
"לא. לא. זה אסור."
אבל סיגל אוספת את תיק דונה-קארן, ונכנסת פנימה.

אורות עמומים, אדמדמים. בחורות עייפות חגות סביב עמודים על
הבמה. גברים מכל מיני סוגים בוהים בהן. דתיים, ערבים, עובדים
זרים. שתויים. כבויים. סיגל עוברת ביניהם כמו רוח.
"אין להכנס." מתרה בה שומר רוסי גדול בראש גרם המדרגות היורדות
למרתף.
"זה בסדר." מבטיחה לו סיגל.
"לא בסדר. אין להכנס."
"תסתכל." מצביעה סיגל לכיוון הקיר שמאחוריו. "ציפור."
"לא בסדר." מתעקש השומר. "טריק ישן לא עובד. אין להכנס."
"אז מה?"
"אם גברת יודעת סיסמא, אז מותר."
"נתן אלתרמן חי." לוחשת סיגל.
"כבי את הנר." לוחש השומר, ומניח לה לעבור.

במרתף רוב הכסאות כבר תפוסים. בחור מקריח וממושקף מכה בהתלהבות
על הפסנתר, מחייך אל הנוכחים בעידוד, ומדי פעם שוזר קריאות
"יא" ו-"הא" בשירתם האדירה.
סיגל מוצאת כסא ריק ליד בחור מגולח למשעי ומבושם. מדפדפת
בשירון.
"יא!" קורא הפסנתרן.
"יא אמי, יא אמי..." משיב הקהל בקול גדול.
"יא!" קורא שוב הפסנתרן.
"יא אבי," משיב הקהל, "מה היה לו ללבבי?".
הבחור המגולח מתבונן בה. "את אשתו של עודד פינקלשטיין, לא?"
"אנחנו לא נשואים." מחייכת סיגל במבוכה, אצבעותיה החשופות
טופחות על תיק דונה-קארן.
"אהה..." מחייך הבחור, שיניים לבנות, בורקות. "אז מתי אתם
מתחתנים?"
"אני לא חושבת... אני קצת מבולבלת הלילה... לא זוכרת..."
"אהה..." מתרחב החיוך, "אני יואב. הייתי עם עודד ביחידה.
נפגשנו בכנס שהיה בסוכות, זוכרת?"
"לא... לא נראה לי... לא הלכתי לשם עם עודד."
"בטח שהיית. את לא זוכרת. אחרת, איך הייתי מזהה אותך?"
"זה באמת מאד מוזר."
"תאמיני לי, העיר הזאת הולכת ונעשית מוזרה. טוב שנשארו עוד
קומץ אנשים כמונו."
"כמונו?"
"כמוך. כמו עודד. כמוני. אנשים מהיחידה."
מסביב שואגים: "שיר, שיר, עלה נא,"
"הא!"
"בפטישים נגן, נגנה,"
"הא!"
"במחרשות רננה,"
"הא!"
"השיר לא תם הוא רק מתחיל."
"אבל מי, בעצם, האנשים האלה?" מקשה סיגל. "הם באמת נראים
מוכרים, אבל... אני לא יודעת... אני לא מצליחה למקם אותם,
לזכור את השמות שלהם... אני לא משוכנעת שאני באמת מכירה
אותם..."
"אלה החברה מהיחידה!" צוחק יואב בפה מלא. "ברור שאת מכירה
אותם! אנחנו הרי נפגשים כל שבת!"
"כל שבת? אבל אמרת... שרק בכנס בסוכות..."
"טוב, נו, את יודעת מה אומרים ביחידה. לא ינום ולא ישן שומר
ישראל. בתחבולות תעשה לך מלחמה."
ה"מלחמה" של יואב נאמרת בקול רם מדי. השירה האדירה הפסיקה רגע
אחד מוקדם מדי, ועכשיו נדמה שכולם מתבוננים בהם.
"חבר'ה," נוזף בהם הפסנתרן, "כן, אתם שם מאחורה. באתם לפה
לקשקש או לשיר?"
"אני באתי לכאן כדי פגוש בחורות." מסבירה סיגל, ונחפזת לצאת.
"שנשמע ממך בשורות טובות!" קורא אחריה הבחור הריחני.

"לאן עכשיו?" שאל אותה האיש בכובע לבד כשחזרה לב.מ.וו.
"לחזור הביתה אני לא יכולה." חשבה סיגל בקול.
"נכון."
"אולי סתם אסע קצת בכבישים... אסדר את הראש..."
"הגיעה הזמן לאיזה נסיעה לילית."
"כן, סתם אסע בכבישים... לילה... גשם... יכול להיות נחמד... יש
לי כאן את התיק שלי..."
"דונה-קארן."
"לפני שעודד בא לגור איתי הייתי עושה את זה לפעמים... בחורף...
סתם ככה לנסוע..."
"סעי לשלום."
"אבל בכל-זאת..."
"אוי."
"השומר הרוסי לחש לי משהו מוזר כשיצאתי..."
"סתם רוסי שיכור. עזבי. סעי."
"מה הוא אמר לי? משהו על כרוב?"
"כן, כן." נאנח האיש. הגשם זלג על פניו בטיפות גדולות. החליפה
שלו ספוגה מים. "וישכן מקדם לגן-עדן את הכרובים."
"בדיוק זה!" צחקקה סיגל בשמחה, והדביקה את דוושת הדלק לרצפה.

שעה ארוכה נסעה סיגל ברחובות. תמרורי אין-כניסה הפתיעו אותה,
דוחפים אותה צפונה, מצפינים מפניה את סודות הדרום. רחובות
שהכירה שנים התפתלו לכיוונים חדשים. נחתמו במגרשי חניה וגני
משחקים.
"אני סתם מבולבלת. חילופי הזמן מבלבלים אותי." הרגיעה את עצמה
סיגל. "עוד רגע אגיע."
אכן, לפתע הגיעה לצומת מרומזר שהבהב כתום, והדרך החוצה הזדהתה
כדרך "עץ החיים".
סיגל פנתה, וחיש קל מצאה את "להט החרב המתהפכת". שווארמייה
ליודעי חן. בראי השתקף הגגון במהופך: הממיב תועש 42 חותפ.

"גברת, אסור לך לצאת מהרכב." נזף בה המוכר.
"תאמין לי, העיר הזאת נעשית יותר ויותר מוזרה." המשיך האיש
שישב מולו חוט שיחה נעלם, מתעלם מסיגל. שערו קצוץ קצר, ריח
אפטרשייב נודף ממנו, סמל היחידה מודפס על גב הסווטשירט שלו.

"תגיד, מכיר את עודד פינקלשטיין?" שואלת סיגל בין לעיסות של
שווארמה, סלט צ'יפס ולאפה.
"עודד? מהיחידה?"
"כן. אני אשתו."
"מזל טוב. למה אין לך טבעת?"
"אתה מכיר את עודד." עונה סיגל, מוציאה את הקולט 0.380 מהתיק.
"במקום טבעת, הוא קנה לי את זה בתור מתנת נישואין."
המוכר הערבי מעיף בה מבט חרד. אבל החבר של עודד לא מתרגש. "מה
את רוצה?"
"מה אתה חושב שאני רוצה? תשובות. אני רוצה תשובות. אני רוצה
להפסיק להיות מבולבלת כל הזמן... תקועה בעבר..."
"מה את רוצה לדעת?"
"הכל. הדולרים. הקטע הזה עם אלתרמן. האיש עם הכובע לבד. נדודי
השינה. הב.מ.וו. הלילית. למה אני לא מצליחה פשוט להיכנס לרכב
ולנסוע?"
"שאלות קשות." מחווה המוכר הערבי.
החבר של עודד לא מתרגש. "הסכיתי." הוא אומר, בולע בביס אחד
גדול את שארית השווארמה, מניח את כף ידו החמה על גב ידה
הרטוב.
המילים נשפכות ממנו כמו הגשם שניתך על הגגון. כמו הפחד שמתגנב
לנו לפעמים לתוך הבטן, בין הברק והרעם. כמו הרוגע שממלא אותנו
כשאומרים לנו: "הנה. די. נגמר. לא כואב יותר."
החבר אומר: את מבינה. היחידה. המחויבות. מלח הארץ. דמוקרטיה.
ההגנה על הדמוקרטיה. דברים שצריך לעשות. דברים שגבר צריך
לעשות. אם נשאל שאלות, לא נצא מזה. מישהו צריך לעשות את זה.
אנשים כמונו צריכים לעשות את זה. צריכים גם לעשות לביתנו.
החבר של עודד מדבר, והחלקים מתחלים להתחבר. המחשבות של סיגל
מתחילות להתבהר, ויחד איתן השמים. הרוח נרגע. הגשם מצטמצם
לטפטוף. אור ראשון מאיים להפציע.
"אני לא בסדר." אומרת סיגל. "אני חייבת לחזור הביתה."
היא נכנסת לב.מ.וו. המהמהמת, ומצמידה את הדוושה לרצפה. מדליקה
את הרדיו. בבוקר תצטרך לומר לעודד שיעזוב. "לילה, לילה, אחד
היה טרף", מזמר הרדיו. האספלט בורק תחת פנסי המכונית. "לילה,
לילה, שני מת בחרב". אין איש ברחובות. "לילה, לילה, וזה שנותר,
נומי, נומי, את שמך לא זכר...". סיגל ממהרת הביתה. אצה לה
הדרך, והיא ריקה.

הדירה חמה ונעימה. סיגל קולפת מעליה את הבגדים הרטובים, מתנגבת
במגבת מטבח, מדליקה את האור בחדר השינה, ומשתחלת, עירומה, בין
השמיכה, הסדין והגוף של עודד.
"צריך לקום?" שואל עודד, מנומנם.
"לא. לא צריך."
"קרה משהו?"
"לא. הכל בסדר. די. נגמר. לא כואב יותר."
"על מה את מדברת?" פוקח עודד את עיניו, ומבטו הישנוני מתחלף
בפליאה כשהוא מסתכל בה. "אני מכיר אותך בכלל? איך קוראים לך?"