צילמתי את הדברים הלא נכונים. במקום לחכות ליואב שיגיד שעשינו
מספיק חזרות, כלומר, שהם עשו מספיק חזרות, הייתי צריך לצלם
מההתחלה. לצלם את יואב נוזף בהם: "אתם מדקלמים את השורות שלכם.
אף אחד לא יאמין לכם. איפה הרגש שלכם? אתם צעירים, איפה הלב
שלכם? זה צריך לבוא מהבטן."
כאילו הוא יודע משהו. שני בוגרים מצטיינים של ביה"ס לאומנות
חזותית. שני ילדים בני שלושים עם חלומות של בני שמונה-עשרה.
שני שחקנים מובטלים, שדודה של אחד מהם מכירה מישהו שמכיר
מישהו. במאי וצלם בקייטנת קולנוע שתהיה ראש גשר על פני כל
התהומות החברתיים שרק אפשר להעלות על הדעת.
"ברור שלא יצא מזה כלום." שידל אותי יואב בתחילת הקיץ, "אבל זה
כסף טוב."
"אמרתי לך שלא יצא מזה כלום." סיכם יואב בסוף הקיץ, "אבל לפחות
עשינו כמה לירות."
אבל בלהט העניינים, במקלט המתנ"ס המחניק, שהפך ל"סט" שלנו,
כמוהו כמוני. מאוהבים בשביעיסטים שלנו, קנינו בכל ליבנו את
האשליה הגשרית שניסינו למכור להם בחצי לב.

צילמתי את הדברים הלא נכונים. בסך הכול, פחות משעה של וידאו,
שגם היא, במקרה הטוב, נעולה באיזה ארון. במקום זה הייתי צריך
לצלם את ליאת מניחה את הדפים המודפסים, לאט, עם הרבה רגש,
מסתובבת אל יואב, ושואלת, מטעימה את המילים ואת המרווחים
הדרמטיים ביניהן: "איך אתה רוצה שמישהו יאמין לנו, כשכל התסריט
הזה לא אמין?"
"אבל זה התסריט שכולנו כתבנו ביחד. זה התסריט שלנו." נחלצה
מוריה להגן אל יואב.
"כן, כאילו שלך יכולה להיות איזושהי דעה שהיא לא 'אני רוצה
לעשות בדיוק מה שאומרים לי'."
"את סתם מרושעת. זה שאני גרה בהתיישבות בשומרון לא אומר שאני
לא מסוגלת לחשיבה ביקורתית. אבל אני כן חושבת שכולנו עבדנו הכי
טוב שאנחנו יכולים, ואם זה מה שיצא לנו, אז עם זה אנחנו צריכים
לעבוד. וגם, זה, כאילו, תסריט טוב. לפי דעתי, זה תסריט טוב."
"נו באמת, אולי בנווה-נגמ"שים, או איך שקוראים להתנחלות שלך,
יחשבו שזה תסריט טוב. אבל אין פה... אין כאן שום דבר... לא
יודעת, איזה משהו מעניין, תופס. הכול חלבי כזה, תפל. צריך
שיהיה משהו... אני לא יודעת, יצרים אפלים, אינטריגות..."
"יו אר נוט אין הוליווד, יו נו." זרק לה אוריאל.
היינו צריכים לעצור אותם. אם היינו מבוגרים אחראיים, היינו
עוצרים את זה הרבה לפני שליאת הגיעה לחידוד האהוב עליה, נווה
נגמ"שים. אבל היינו ילדים בני שלושים, ומאוהבים עד מעל הראש.
בליאת, בקומתה הזקופה, בצעדיה ההחלטיים, הדרמטיים. בשיער החום,
החלק, המתנופף ימינה ושמאלה כשמבטיה החדים חותכים פעם אל יואב
ופעם אל מוריה.
במוריה, בשמלות הכמעט-לא-חסודות שלה. בעיניים הכחולות,
הכמעט-לא-תמימות שלה. בהתנגנות התפילתית של צליל קולה.
וגם בבנים. אולי לא היינו מאוהבים בהם כמו בליאת ובמוריה, אבל
גם הם היו נהדרים בעינינו. אוריאל, שבוודאי גם יואב, כמוני,
ראה בו את השתקפות החלומות שלנו, לפני שהועמו במציאות הישראלית
האפלה. וליד, שהיה חידה לא פתורה. דומה קצת לליאת, בגון עורו,
בהתנהלותו הזקופה, בביטחון הפגיע. דומה קצת לאוריאל, בשקט שלו,
בקסם המרוחק. דומה קצת למוריה, ברתיעה מעימותים, ברצון לפשר.
"מה זה בכלל המילה הזאת, אינטריגות?" שאל, ממוסס את המתח
הנבנה.
"אינטריגות זה... קונפליקטים, דהיינו, פולמוסים, או מריבות."
מהרה ליאת לענות.
מצחיק שדווקא זה מה שהוציא לבסוף מתוך יואב את המבוגר האחראי.
"לא בדיוק. אינטריגה זה יותר כמו מזימה או קנוניה. תכנון או
ניסיון להשיג משהו בתחבולות. המילה העברית היא רוגנה."
"רוגנה?" צחק וליד, "עכשיו אני מבין. רוגנה."

הרעיון המקורי של יואב היה להסריט את "הדרך לעין חרוד" של עמוס
קינן. בתיכון הוא היה משוגע על הספר הזה. כשדורון ערן עשה ממנו
סרט, יואב התכוון לעמוד כל הלילה בתור, כדי להיות נוכח בהקרנת
הבכורה. אלא שלא היה שום תור, והסרט היה כל כך נורא, שיואב ממש
התחיל לבכות באמצע. כשיצאנו מהקולנוע יואב נשבע שיום אחד הוא
יצלם גרסה משלו, שתעשה עם הספר צדק. נדמה היה לו שזו תהיה
ההזדמנות שלו.
"עמוס קינן? זה לא הזקן הפתטי הזה?" קברה ליאת כל סיכוי למימוש
חלומו של יואב.
"למה שלא נחבר תסריט בעצמנו?" התפלא אוריאל.
וכך הם עשו. מתווכחים, רבים, צועקים, מדי פעם מגיעים לסף מכות.
מארבעתם, דווקא ליאת נראתה לי הכי נלהבת. מעצבת את גיבורת
התסריט התל-אביבית לפי מידותיה. מפתה את אוריאל בתפקיד מאצ'ו
רגיש, את מוריה בדמות החברה הטובה, ברת לבב אך ערמומית. האם גם
לוליד מכרה משהו שהיה מעוניין בו? האם מזגו הטוב הניח לה
להוביל אותו, או שמא הוקסם מהאפשרות לשחק בחור יהודי?
הנחנו לה לרקום את הסיפור כאוות רצונה, לקנות אותנו בנזיד
עדשים. מה גרם לה להפנות פתאום עורף לתסריט שחיברה?
"אתה זוכר איך זה להיות בן שבע-עשרה." ניסה יואב להסביר.
"ההורמונים משגעים לך את הגוף, ואתה בעצמך לא מבין מה אתה
מרגיש. רגע אחד אתה סופר-קול, ורגע אחרי זה הכל נראה לך מטופש
ונדוש."

את זה הייתי צריך לצלם. הפסקת סיגריות אחרי ארבע שעות של
חזרות. מצלמת ההחמצה שלי מתעוררת על מפתן המתנ"ס, יואב וליאת
מעשנים ביחד. מיקרופון הזיכרון לא קולט את המילים, אבל צלילן
מגלה לנו פן חדש של ליאת. רכה יותר. מהוססת. חושפת את לבטיה.
חושפת את ליבה למבטיו. הלאה. אל אוריאל המתנצל אל תוך הטלפון
הנייד. אם הוא מבחין בי, הוא בוודאי עובר על הדיבר הראשון
שיואב הכתיב להם, ומפנה את גבו למצלמה. שוב, המילים נשללות
מאיתנו, אבל הכיווץ בכתפיים, גבול הסבלנות, אנחנו מבינים שהוא
מדבר עם אבא ואימא. הלאה. אל הילדים הטובים שלנו. הם לא ירחיקו
אותנו. הם יפנו לנו מקום לצידם, ואם נצליח להיות מאד שקטים,
להיות צלמים טובים, להיות רק סרט ועדשה, נוכל להקשיב להם
מדברים.
נשמע את מוריה ספק נעלבת מדבר מה שנאמר קודם, ספק מתגרה: "רק
בגלל שאני גרה בהתיישבות בשומרון זה לא אומר שאני לא יוצאת
לפעמים עם בנים."
"זה לא מפתיע אותי." מחייך וליד.
"מה אתה מתכוון?"
"את, איך אומרים? את בחורה יפה. את דומה לשחקנית הזאת, מהסדרה
על האף-בי-אי והחיזרים, איג'נט סקאלי?"
"אקס פיילז? אתה רואה אקס פיילז?"
"זה שאני ערבי לא אומר שאני לא אומר שאני לא רואה טלביזיה."
"לא, כלומר, לא התכוונתי בגלל שאתה ערבי... זאת אומרת...
כאילו, אני בעצמי לא רואה את זה. זה יותר כזה, לילדים, או אני
לא יודעת, ילדים נחנחים כאלה, שאוהבים מדע-בדיוני. כמו אוריאל,
כאלה."
"נחנחים? מה זה המילה הזאת נחנחים? כל היום תמציאו לי מילים?"
"לא, נו, אתה יודע. אתה יותר נראה אחד שיסתכל בכדורגל. כאילו,
כמו בנים רגילים. אני מתכוונת בתור משהו חיובי. כאילו, מי אני
מכירה שרואה אקס פיילז?"
"אבל זו סדרה טובה. באמת. יש שם פרק אחד... כל הזמן לממשלה יש
סודות, וכשהסוכנים של האף-בי-אי, אלה שהם, את יודעת,
הפרוטאגוניסטים, כמו שאתם קוראים לזה, כל פעם שהם מצליחים
לגלות משהו, הממשלה לוקחת להם את זה, או עושה משהו, ואין להם
שום הוכחות. יש שם איש אחד, שמעשן סיגריות כל הזמן, ככה יודעים
שזה הוא, לפעמים רואים רק חושך, ואת האש של הסיגריה, ויודעים
שזה הוא, והוא, את מבינה, הוא האנטגוניסט. הוא זה שצריך להסתיר
את הסודות, לשמור עליהם ככה, מכוסים. אם האף-בי-אי מגלה משהו,
הוא זה שצריך ישר לכסות חזרה."
"גם יואב מעשן כל הזמן. אולי הוא והאיש אקס-פיילז שלך זוממים
משהו ביחד..  איזה רוגנה קטנה..."
"רוגנה. כן. אבל תשמעי. פעם אחת, האיש המעשן, החבר הזה של
יואב, חושב שהוא הצליח לכסות הכל. כאילו, מאלדר וסקאלי, זאת
שדומה לך, מוצאים משהו, שכתוב באיזהו שפה עתיקה של אינדיאנים,
אבל אחרי שהם כבר מצליחים להבין מה כתוב שם, האיש המעשן גונב
את זה מהם. רק שהפעם זה לא... זה לא מצליח לו. כי האינדיאני
הזקן שתרגם להם את מה שכתוב, הוא זוכר את מה שהוא קרא, והוא
מספר לכל האינדיאנים הזקנים החברים שלו, וככה כבר אי אפשר
להעלים את זה."
"נחמד."
"כן. זה רעיון יפה. גם זה שהזיכרון, זה משהו חזק. הזיכרון
המשותף של הרבה אנשים. של עם. וגם, ככה חשבתי, בעצם
האינדיאנים, את יודעת, האנשים הלבנים לקחו את האדמה שלהם,
וגרשו אותם לגור בשמורות וככה. אבל דווקא הם אלה ששומרים על
הסוד בשביל מאלדר וסקאלי."
"טוב, אבל זה נגד הממשלה של האנשים הלבנים, אז זה דווקא
הגיוני."
"כן, אולי זה היה יותר, את יודעת, דרמטי, אם זה היה להפך."
"להפך?"
"כן, אם האינדיאני היה מגלה סודות נגד הממשלה, והסוכנים של
האף-בי-אי היו שומרים עליהם בשבילו. שומרים עליהם נגד הממשלה
בתוך הזיכרון שלהם ושל החברים שלהם."
"אתה חושב? נשמע לי קצת טיפשי, לא?"

כן, יותר מאשר את כל ההחמצות האחרות, הייתי צריך לצלם את וליד.
אחרי שלושה ימים שליאת שוב ושוב קטעה את החזרות כדי להתלונן על
איכות התסריט, שלושה ימים שבהם אפילו האמון של מוריה בתסריט
המשותף החל להישחק, יואב נשבר, ושאל אותה: "אז מה את רוצה?
שנחזור לשכתב?"
"לא," הסבירה ליאת, "התסריט הזה... הוא פשוט אבוד. פשוט אין לו
את זה."
"אז שעכשיו נתחיל לכתוב תסריט חדש?" הקשתה מוריה.
"אין לנו זמן להתחיל מחדש."
"כל הקטע של תסריט משותף... אני לא אומרת, זה באמת רעיון יפה.
זה מה שמשך אותי לבוא הנה, וככה. והכתיבה המשותפת באמת עשתה לי
להרגיש, כאילו, אינטימיות וכל זה, אבל נראה לי, שאם אנחנו
רוצים גם סרט טוב, אז עדיף שניקח תסריט מוכן. שנתרכז, כאילו,
במה שאנחנו טובים בו, בלהיות שחקנים."
יואב הסתכל עליה, קצת מיואש, קצת מרוגז, אבל מודע היטב
שמאוהבים כמונו לא מסוגלים להתנגד, ואפילו לא לנטור טינה.
"ואני מניח שרק במקרה יש לך הצעה לתסריט אלטרנטיבי, לא?"
"אל תהיה מגעיל, יואבי. זה לא הולם את צבע העיניים שלך."
"אם אין לה אפילו הצעה לתסריט אחר," נלחמה מוריה קרב מאסף, "אז
בואו נשאר עם מה שכן יש לנו. כבר עשינו טונה חזרות ו..."
"לי יש הצעה." אמר וליד.
"אני לא חושבת ש..."
"תני לו לדבר." קטע אותה אוריאל.
"טוב, זה כתוב בערבית." הוציא וליד אוסף עב כרס של דפים
מודפסים במכונת כתיבה, "אבל אני אתרגם לכם."
"זה נראה קצת הרבה." היסס יואב.
"בוא, אני אקריא לכם את הפרק הראשון, ותגידו מה אתם חושבים. אם
זה מתאים לסרט."
וליד דפדף בדפים המודפסים, כאילו מחפש את נקודת ההתחלה
המתאימה, אבל לבסוף שב אל הדף הראשון. "טוב, אז הסיפור מתחיל
בכפר אחד. בכפר שקוראים לו אמוואס."
"כפר ערבי?"
"כן."
"זה כפר אמיתי? זה הכפר שלך?"
"נו, תני לו לדבר!"
"כן, אז בכפר אמוואס יש בחורה אחת, קוראים לה איבתיסאם. היא
בחורה מאד יפה. כל הכפר אוהב אותה. והיא, היא מחייכת אל כולם,
עם שני שקעים כאלה בלחיים, איך קוראים לזה?"
"גומות."
"כן, היא מחייכת עם שתי גומות לכל האנשים. מחייכת אל אבו-נסאס,
המוכתר של הכפר, ומחייכת אל אבו-שוקרי, סוחר הירקות שהגיע אל
הכפר שלנו, אמוואס, מהכפר אבו ע'וש, שנמצא בצד השני של ההר,
מפני שהתאהב בג'מילה, בתו של אבו-נסאס. אבל ג'מילה מתה כשילדה
לו את בנו הבכור, ומאז הוא לבד, וגם אבו נסאס, בלב שלו, מאשים
אותו שהוא הרג את הבת שלו, ולכן תמיד קונה את הירקות שלו דווקא
אצל אבו-חודרא. אבו-חודרא הזה, כולם יודעים שהוא קצת רמאי,
והירקות שלו תמיד מאתמול או משלשום, אבל בכל זאת קונים אצלו
לפעמים. כי אין מה לעשות, הוא בן הכפר, ואי אפשר שלא תהיה לו
פרנסה. וככה, כשאיבתיסאם צועדת בבוקר לאורך אמת המים אל הבאר
הביזנטית, שרידים מימים נשכחים שקדמו אפילו לאנשים הראשונים
שהגיעו אל אמוואס מהמדבר, היא מחייכת גם אל אבו-חודרא הרמאי."
וליד המשיך לתאר לנו את הכפר אמוואס, את חיי האיכרים שלו, את
איבתיסאם היפה, שהייתה מחייכת אל כולם, אבל סירבה לכל מחזריה
הרבים. תוך כדי דיבור נדמה היה שמגושמות הניסוח שלו נעלמת.
שאוצר המילים שלו מתרחב. אולי תחת הכישוף שהטיל עלינו, עבר
לדבר בערבית, שהתפענחה עבורנו בצליל קולו, בהבעות פניו
המתחלפות, בנפנופי ידיו הנלהבים. מה שהתחיל כקריאה מהוססת
ומקוטעת מתוך הדפים המודפסים, הפך לשצף של מילים, לתנועות
מתנגנות בין חלקי התפאורה שרק התחלנו להרכיב. הנה כאן, ליד
צינורות ההסקה של המקלט, צמח עץ הזית בן אלף השנים. הנה כאן,
מתחת לכיור הסתום, התחבאה איבתיסאם כשהייתה בת חמש, והציצה אל
אימה הבוכה ואביה שיצא לחפש את מזלו בעמאן, ועדיין לא שב.
כשאני נזכר בסיפור של וליד, בהצגת היחיד שלו, בסרט של יום שישי
אחרי-הצהריים שהקרין עבורנו, אני רואה את אמוואס מול עיני
כאילו שבאמת ביקרתי שם. כאילו וליד לקח אותי לשם. אל בוסתני
השקד והרימון. אל שבילי הרועים, המתפתלים עד אל-קודס. כאילו גם
אני, כמו כל בני הכפר, לטשתי עיניים כמהות אל איבתיסאם, וגם
אלי, כמו אל כל בני הכפר, היא חייכה.

"זה סיפור יפה מאד." היתה מוריה הראשונה להפר את השתיקה
שהשתררה עם תום הכישוף. "אבל, כאילו, אני לא רואה איך אנחנו
עושים מזה סרט. "
"דווקא ממש מתאים לי לשחק את איבתיסאם. הבחורה הכי יפה בכפר...
שתי גומות, כמו לי, לא ככה?"
"אבל אנחנו ארבעה. רק בשביל סצנת הפתיחה הזו אנחנו צריכים כמה
מאות אנשים."
"זו ההזדמנות שלנו להיות מקוריים." אמר יואב. "לקחת את הסיפור
הזה, שהוא באמת יפה מאד, ולעבד אותו לתסריט שיתאים לנו,
לקבוצה."
"בינתיים נראה שיש לסיפור רק גיבורה אחת." העיר אוריאל, "אם
ליאת מקבלת את התפקיד שלה, מה אנחנו נעשה? בסופו של דבר, באנו
לפה בעיקר כדי להיות שחקנים בסרט."
"העיקר זה התהליך." הסביר יואב. "אבל אני בטוח שנמצא תפקידים
ראשיים לכולם. זה חלק מתהליך העיבוד."
"טוב, גם יש המשך." הציע וליד. "יש עוד דמויות שמופיעות בפרקים
הבאים."
"ויש גם אינטריגות? יצרים אפלים?" הקשתה מוריה.
"מורוש," שאלה ליאת בפליאה מעושה, "לא ידעתי שאת בקטע של יצרים
אפלים."
"רק בגלל שאני גרה בהתיישבות בשומרון, לא אומר ששכחתי באיזה
תירוצים שכנעת את כולם לנטוש את התסריט שכתבו ביחד, לטובת
הסיפור הזה, שעם כל הכבוד אני לא רואה איך יצא ממנו סרט."
"כן, יש את הדברים האלה." הבטיח וליד, "יש גם אהבה,
רומנטיקה... יש גם צער. זה סיפור טוב. כדאי לך לשמוע עד
הסוף."
"לא היום." הצביע יואב אל הצוהר הקטן בקיר המקלט, שהאור כבר
כמעט וחדל מלהסתנן דרכו.

יואב מהר להסתלק. אשתו הייתה צריכה לעבור איזה בדיקה שקשורה
להריון שלה, ועל אף החיפזון בו עזב, ברור היה שיאחר. אוריאל
חזר הביתה במכונית של ההורים שלו, שהשאירו לו אותה לרגל נסיעתם
לקנקון, ומוריה נאספה על-ידי אביה, אל רכב ששמשתו האחורית
ממוגנת ע"י ערב רב של מדבקות.
"לא אמרתי לך, סיפור מצוין." החמאתי לוליד. "כלומר, גם הסיפור,
ובעיקר האופן שבו סיפרת אותו."
"תודה. באמת. תודה. רציתי... רציתי לבקש ממך משהו."
עמדתי לנעול את המקלט, וללוות את ליאת הביתה. אם להודות על
האמת, שמחתי שהערב נלך רק שנינו, בלי יואב. שיהיה לי תירוץ,
בפינה של שדרות העצמאות ורחוב נרקיס, לא ללכת ישר הביתה, אלא
לתפוס את מקומו של יואב. להמשיך בשדרות העצמאות עד רחוב ששת
הימים.
"במה אני יכול לעזור לך?" שאלתי את וליד.
"תראה, אני גר, אתה יודע, בצפון. האוטובוס הבא, בגלל שסיימנו
מאוחר, זה רק עוד שעה, ואז הנסיעה, עוד שעה וחצי. וגם, אתה
יודע, כל יום, חמישים שקל כל כיוון."
שתקתי. הוא הפתיע אותי, וכנראה שהתעצבנתי. שהוא מקלקל את קסם
הסיפור שלו במשהו. בבקשה המתמהמהת. מהמבוכה שלו, ניכר שלא תהיה
נעימה, לא לי ולא לו. מה הוא רוצה ממני? רציתי כבר ללכת עם
ליאת. מה הוא רוצה ממני? כסף? הרי אני בקושי סוגר את החודש. אם
הנסיעה עולה חמישים שקל, אז הוא בטח ירצה הלוך-חזור, איזה מאה
שקל...רגע, למה אני ישר חושד בו שהוא רוצה כסף? בגלל שהוא
ערבי?
"חשבתי... אולי אני יכול להישאר לישון הלילה במקלט? עד שאני
אגיע הביתה, אני ישר אלך לישון. ככה אני יכול גם לקרוא קצת.
להתכונן לקראת מחר."
היססתי. הרוגז ריצד בי. על וליד, שהוא מבקש ממני דברים. על
עצמי, שאני חושד בו, שאני להוט כל כך להיות לבד עם ליאת, שאני
מהסס ולא עונה, שאני מתרגז משטויות.
"כן... בטח... אין בעיה. הנה המפתחות. רק תנעל מבפנים כשאתה
הולך לישון."
"תודה. תודה רבה."
"לילה טוב, וליד."

"יש לך בחינות בגרות השנה?" שאלתי את ליאת.
"יש קצת. לשון. היסטוריה של עם ישראל. לא משהו כבד." קולה היה
רך. אולי נותר בה משהו מהמקסם של וליד. אולי זה היה הלילה,
הפנסים של שדרות העצמאות. "אני לא כל כך בראש של לימודים, בכל
מקרה."
"יותר בכיוון של קולנוע?"
"כן, גם זה..."
"מה עוד?"
"מה אתה חושב?"
"בחורים."
"בנים."
"איזה בן מסוים?"
"יש מישהו, אם זה מה שאתה שואל. זה סיפור מסובך."
"ספרי."
ליאת נעצרה, בחנה אותי במבט עקום. לאור הפנסים החלוש, כנראה
שנראה היה לה שתוכל לבטוח בי. "זה מסובך, כי זה מישהו נשוי.
אבל אני לא רוצה לספר יותר מזה."
"כי זה מישהו שאני מכיר?"
"כן. לא. נו, אני לא רוצה לדבר על זה."
"לא יואב?!"
"חס וחלילה! מה פתאום יואב?"
"לא יודע. מישהו ששנינו מכירים, נשוי, מי זה עוד יכול להיות?"
"נראה לך שאני אלך על מישהו כמו יואב?"
מישהו כמוני.
 
הייתי צריך לצלם את וליד. שבוע ימים סיפר לנו על הכפר אמוואס,
ועל הכפרים השכנים, יאלו ובית-נובא. על איבתיסאם, שהייתה
מחייכת אל כולם, אך פוסעת לבדה בשבילי הרועים. על פריד העיוור,
שהיה משיח עם הכבשים והעיזים והסוסים, ואפילו מקהיר ומטריפולי
היו מגיעים לשאול בעצתו. על אבו-חודרא, שהיה נוכל ורמאי, אך
שלא באשמתו. כשאימו הייתה בחודש השלישי להריונה היא הרגיזה שד,
והוא הטיל קללה בעובר הגדל ברחמה. ויותר מאשר באנשים, הקסים
אותנו וליד בנופי הכפרים, בשיחי הצבר שחילקו את השדות בין
החמולות. בעצי הדקל הנישאים. בריחות שעלו מהבוסתנים והכרמים,
ובישרו את חילופי העונות, השקד בתחילת האביב, התאנה בסוף הקיץ.
בשבילים החכמים, שגם כאשר החלו מכוניות לעלות מלטרון אל
אל-קודס, היו הרועים הפוסעים בהם משיגים את הנהגים העירוניים.
וכמו שוליד הבטיח, היו גם אהבה וגם רומנטיקה וגם צער. וכל
סיפור נשזר בסיפורים אחרים, במעשיות שהתרחשו לפניו, ובמעשים
שיעשו בעקבותיו. דבר מוביל לדבר, וכאילו יד נסתרת מכוונת את
גיבורינו, מוליכה את איבתיסאם החייכנית, ואת פריד החכם, ואת
אבו-חודרא הנכלולי-שלא-באשמתו בין שמחה וצער, בין אהבה ושיברון
לב, בין היוגבים והרועים שקדמו להם, לאלה שטרם נולדו.
מוריה, שישבה מוקסמת כמו כולנו, המשיכה להתעקש שהסיפור לא
מתאים לסרט. אינטריגות ויצרים אפלים היו למכביר, אבל איך נוכל
אנחנו, שני ילדים בני שלושים וארבעה שביעיסטים, להכיל את כל
הפרטים שלו?
"חוץ מזה, אפילו שהסיפור הזה פשוט מקסים, הרעיון לא היה שנכתוב
משהו כולנו יחד? משהו שיהיה משותף? הסיפור הזה, זה הסיפור של
וליד. זה לא הסיפור שלנו. זאת אומרת, שלא תחשבו שבגלל שאני גרה
בהתיישבות בשומרון אז מיד יש לי אנטי לסיפור שהוא על ערבים.
בכלל לא. אבל איפה אני מוצאת את עצמי בתוך הסיפור הזה?"
"אולי תחכי לסוף של הסיפור." הציע וליד.
"יש לסיפור הזה סוף בכלל?"
"כן, יש. לסיפור הזה סוף."
"לי יש הרגשה שזה לא בדיוק מתקדם לכיוון של הפי-אנד." חיווה
אוריאל.
"אני מזכיר לכם, שזה יכול להיות הבסיס לתסריט שלנו, אבל זה
בידיים שלנו לעבד אותו." אמר יואב, "אתה מסכים איתי, וליד?
בפרט, ועושים את זה הרבה פעמים, למשל, בעיבוד של רומן לתסריט,
אנחנו יכולים לשנות את הסוף אם הוא לא נראה לנו מתאים. מה
דעתך, וליד?"
כך זה נמשך שבוע ימים. וליד נשאר לישון במקלט מדי לילה, ואני
הייתי צועד ברגל עם יואב וליאת עד ההצטלבות של שדרות העצמאות
עם רחוב נרקיס.

ימי הקיץ זרמו אל נקודת ההצטלבות של יולי עם אוגוסט, ועדיין לא
הצלחנו לגבש תסריט, לא כל שכן לבנות תפאורה, לעצב תלבושות,
לתכנן תאורה ועוד כהנה וכהנה הבטחות שיואב ואני רשמנו בהצעה
למשרד החינוך. הנחנו לוליד לקחת אותנו בשבילים המתפתלים של
שלושת כפרי לטרון, שעל אף הבטחותיו למוריה, לא הצלחנו להבחין
ביעד אליו הם מובילים.
"אולי אתה יכול לתת לי עותק של הסיפור הזה?" הציעה מוריה ערב
אחד.
"לא יכולה להתאפק?" התגרתה בה ליאת.
"רק בגלל שכולכם ויתרתם על זה שפעם יצא סרט מהעבודה שלנו, לא
אומר שאני מוותרת."
"זה בערבית." התנצל וליד, "את לא תביני."
"אבא שלי יודע ערבית. הוא יוכל לתרגם לי. הוא גם יכול לעזור
בעיבוד של זה - הוא כותב שירים לפעמים וככה. בעברית, כלומר."
"אני לא בטוח שזה רעיון טוב. לא הייתי רוצה להראות את זה
למישהו מבחוץ..."
"מוריה צודקת." אמר אוריאל, ומיהר להסביר. "לא בזה שאבא שלה
יתרגם, אלא שהמטרה שלנו זה שבסוף יצא סרט. מה שאפשר לעשות זה
לחבר ביחד את התסריט שכתבנו עם הסיפור של וליד. הרי לתסריט
המקורי כבר התחלנו לבנות תפאורה, אז אפשר לקחת את העלילה של
וליד, אבל במקום שזה יתרחש בכפר הערבי, שזה יתרחש בתל-אביב. עם
הדמויות שכבר תכננו, או משהו כזה."
"אני לא בטוח שזה רעיון טוב. הסיפור שלי הוא לא בתל-אביב...
הוא בכפר..."
"בכל אופן, זה משהו לחשוב עליו." סיכם יואב, "אני מציע שכל אחד
מאיתנו יחשוב על זה הלילה, ומחר בבוקר וליד יסיים את הסיפור -
אם צריך אז נדלג על כמה פרקים כדי להבין לאן זה הולך. מחרתיים
נתחיל לעבד את זה לתסריט. באמת לא נשאר עוד המון זמן, אבל
אנחנו יכולים להספיק. מבחינתי אפשר להמשיך גם כמה ימים מעבר
למה שמתוכנן."

דווקא את סצנת הסיום הצלחתי לצלם. שיחקתי עם המצלמה, לבחון את
התאורה במקלט, לתכנן איפה לשים את שני הספוטים שהיו לנו,
כשמוריה הגיעה יחד עם אבא שלה. ניכר שהייתה נסערת, שלא רצתה
שהוא יהיה שם, אבל הוא לא בדיוק התעניין במה שהיא רוצה. גם הוא
וגם החבר שלו, שלא הפסיק לעשן על אף הפצרותיו של יואב ופרצופיה
של ליאת, התעניינו בוליד הרבה יותר מאשר בכל אחד אחר.
הוא לא היה מופתע לראות אותם, והכחיש בשלוות נפש את הרמזים
שבשאלותיהם.
"אתה אחמד אבן-ג'בארה?"
"לא, השם שלי זה וליד. וליד קיסייה."
"אתה לא אחמד אבן-ג'בארה, ממחנה קלקיליה?"
"לא. אתם מבלבלים אותי עם מישהו אחר."
"באמת? גם אשתך מבלבלת אותך עם מישהו אחר? היא זאת שאמרה לנו
איפה למצוא אותך, ואם תתנהג יפה, נספר לך בדיוק איך שכנענו
אותה לספר לנו."
"אני לא נשוי. אני תלמיד תיכון."
"באמת? והדפים האלה," בעט האיש המעשן בתיק של וליד, "הם שיעורי
הבית שלך?"
"זה התסריט שלנו." ניסה אוריאל להיחלץ לטובתו.
אבא של מוריה גיחך. מוריה כבשה את פניה באדמה. "ג'ינג'י, זה לא
שום תסריט. זה חומר הסתה של הג'יהאד האיסלאמי. אתה יודע מה זה
ג'יהאד איסלאמי, ג'ינג'י? אז יותר טוב שתהיה בשקט."
"זה לא הסתה." ענה וליד. "זה סיפור. סיפור דמיוני. אולי מישהו
תרגם לך את זה לא טוב."
"אחמד, תהיה בטוח שאני מדבר את השפה שלכם הרבה יותר טוב ממך."
"קוראים לי וליד."
ככה. וליד לא איבד את שלוות הנפש שלו, אבל זה לא הרשים אותם.
כשהבינו שהם לא יקבלו את התשובות שרצו, הם הוציאו אותו מהמקלט,
הכניסו אותו לרכב עמוס המדבקות, ונסעו. זה קרה באופן פתאומי כל
כך, מנוגד כל כך למקסם הסיפור המתפתל שהורגלנו בו, שלא ניסינו
לעצור אותם. יצאנו איתם מהמקלט, ולא אמרנו כלום. אולי גם קבלת
הדין של וליד בלבלה אותנו. אני לא יודע. מה היינו עושים אם לא
היינו מופתעים, אם וליד כן היה נאבק בהם? היינו מתווכחים איתם?
צועקים עליהם? מגנים על וליד בגופנו? מנסים להרביץ להם? אני לא
יודע.
אחרי כמה דקות אוריאל פתאום התחיל לרוץ כמו משוגע לכיוון שאליו
הרכב נסע, ואז גם הבחנתי באחרים. יואב מדבר בטלפון הנייד.
מוריה מחבקת את ליאת. "זה יהיה בסדר. הם יחזירו אותו. זו סתם
אי הבנה." ניסתה להרגיע את בכייה.
אבל ליאת מאנה להתנחם: "יותר אני לא אראה אותו. אני יודעת את
זה. יותר אני לא אראה אותו."

אם הם החזירו אותו, זה לא היה אלינו. יואב עוד ניסה לברר
במשטרה על וליד. הם טרטרו אותו מתחנה לתחנה, מבטיחים שהיו מאד
רוצים לעזור, אבל זה לא בסמכות שלהם, לא בתחום השיפוט שלהם,
אין שום דבר שהם יכולים לעשות.
"אני אצא עם זה לעיתונות!" איים יואב על הפקיד התורן במשטרת
אריאל.
"עם מה?" שאל הפקיד.

היה עם מה. הדבר היחיד שצילמתי באותו הקיץ, מבלי משים, היה
התחקיר של וליד. התמונה לא הייתה מאד ברורה, אבל ניתן היה
לזהות גם את וליד, גם את אבא של מוריה, גם את האיש המעשן. ניתן
היה לשמוע את השאלות שלהם, את התשובות שלו, את השתיקה שלנו.
דודה של יואב מכירה מישהו שמכיר מישהו שעובד ב"ידיעות
אחרונות". הוא התרגש מהסיפור שלנו, "זה סקופ אדיר! זה עמוד
ראשון! זה יעשה לי את הקריירה!" הבטיח.
אולי זה באמת עשה לו את הקריירה. דודה של יואב סיפרה שהוא קודם
להיות עורך הדסק המדיני. אבל קלטת הוידאו שלי לא הגיעה לעמוד
הראשי, וכשיואב ביקש אותה חזרה, תחילה קיבל תשובות מתחמקות,
ואחרי כמה זמן לא קיבל תשובות כלל.
כמה חודשים מאוחר יותר אשתו של יואב ילדה. כשנפגשנו בברית, אמר
לי: "אני לא יודע מה עוד אפשר לעשות. תראה, ברור שזה מזעזע,
אבל כל מה שניסינו לא הלך, נכון? וחוץ מזה, מה אנחנו יודעים?
אם הוא באמת היה סתם תלמיד תיכון, לא היו סתם חוטפים אותו,
נכון? איפה ההורים שלו, למשל, בכל הסיפור הזה? המורים מביה"ס?
אנשים רגילים לא יכולים סתם ככה להעלם. אז גם בטח יש כאן דברים
שאנחנו לא יודעים, וגם בכל מקרה אנחנו לא יכולים לעשות שום
דבר, עם הילד והכל אין לי זמן לנשום, אז אין ברירה, אתה
מבין."
הבנתי.

חלמתי חלום מוזר. בחלום יום קיץ, וליאת ווליד מטיילים בפארק.
וליד מספר לה על אמוואס ועל איבתיסאם, והקול שלו מתנגן ורוגע,
נוסך עליה עייפות מתוקה. "בוא נשב כאן, מתחת לתאנה." היא
אומרת, מנומנמת.
ראשה בחיקו, קולו ממשיך לערסל אותה. על אף שעיניה עצומות, נדמה
לה כי בזווית העין היא רואה דמויות מהלכות בפארק. את איבתיסאם
יורדת אל הבאר. את פריד מחפש אחר השד שכישף אותו. ולפתע - שקט.

היא פוקחת את עיניה, והיא לבד. "וליד! וליד! איפה אתה?" היא
קוראת, פוסעת חסרת בטחון בשבילי הפארק. למרבה הפלא, היא לא
מוטרדת מכך שנעלם, אלא דווקא מכך שלא תדע את סוף הסיפור.
ואז, מכל האנשים שבעולם, פתאום מופיע מולה עמוס קינן. נמוך,
שמן, אולי גם קצת שיכור. "עמוס קינן?" שואלת אותו ליאת בחלומה,
"מה אתה עושה כאן?".
"באתי לספר לך את סוף הסיפור של וליד." הוא לוחש לה.
אבל אז, לפני שהוא מספיק, אני מתעורר.


=============================================

נכתב במקוד לסדנא ה-40. הדיאלוג לגבי משמעות המילה "אינטריגות"
לקוח בחלקו מהדיון המקדים לסדנא.