הנקישות האלה. דם. דם. לך לישון מוקדם.
נתן היה מסתובב עם טי-שירט של אח שלו. האותיות נטפו על הגב. על
החזה.
מזור. מזור. שום דבר לא יעזור.
עכשיו אנחנו נזכרים בזמן הזה. בימים ההם. אני תוהה. כך אני
אומר לנתן. "אני תוהה." האם מה שאנחנו זוכרים הוא באמת מה
שקרה? באמת אלה היו החיים שלנו? ככה עברנו במסדרונות? ככה
ישבנו בכתה? מתנדנדים עם הכסאות. נשענים על הקיר. חורטים של
השולחנות. מזור. מזור. דם. דם. אולי לא היו הדברים מעולם.
נתן אומר: "חיים אחרים. זמן אחר. הרי זו הסיבה."
אני אומר לו: "אתה חושב שהפרחים האלה לא יקמלו?"
"כבר שאלת אלף פעם."
"עוד פעם אחת ודי. עוד דרך אחת עקובה."
ככה. הרכבת מנובופטרוסק לדינובודסקי לא עוצרת באף תחנה.
הקילומטר המאה ואחד. הקילומטר המאה ושבע. יושבים זה מול זה.
מתבוננים החוצה. שדות. פרות. כבשים. מכרות פחם. נתן מגרד
בעורף. באמת, מה כבר אנחנו זוכרים?
הגלגלים בפסים. נקישות. נקישות. באצבע על החלון, האותיות
נוטפות. דלת חושפת, מם שקופה.
פעם גם נשב במקום אחר, ונזכר בנסיעה הזו. נצחק.

נתן נרדם. אולי זה אני שנרדם. שדות אדומים של דורה נפרשים משני
הצדדים, ומבעד לאדים. את מי אנחנו רואים? את נתן? אותי? ככה
אני נופל. אל השדות האדומים. הולך וקטן. מתגמד בין החיטים.
השגרה שלי. האפרוריות שלי. של נתן.
אפשר להחליק כך. ירח חדש ודק. אורות ניאון. מתעתעים. סוחפים את
נתן.
אני שואל: "מאיפה אתה מתקשר?"
נתן מודה: "אני בירושלים. החדר קטן. המיטה רחבה. הלילה צעיר.
רק רוברט סמית איננו בעיר."
איזה חזיר.
אין ברירה. צריך לקום מהכסא. לעבור בין הספסלים. האנשים
שמוטים. מכורבלים. מעיליהם תפוחים. ראשיהם נחים. חיוכים,
חיוכים.
החדר קטן, אני מפזם לעצמי. המיטה רחבה.
איזו אכזבה.
מישהו הסתנן לשם קודם. עכשיו צריך להמתין, להמתין, הלילה צעיר,
אבל צריך להשתין.
החלון בקיטון חמוד וקטנטון.
ופתוח.
הריחות הרעים מתפזרים אל שדות הדורה האדומים, ומי שם עומד בין
החיטים? הרי זה אני עצמי. עומד וצועק. צועק ועומד. לצון חומד.

והרכבת? נוסעת. שוצפת. נוקשת.
אני מתבונן בדמותי מתגמדת בין החיטים, נמוגה בעשן הקטר. למה
נתן לא אומר כלום? ואם הוא אומר, מי שומע אותו? אני בשירותים,
משרבט על הקירות. נקישות, נקישות. גלגלים. מסילות. ביד בוטחת
מטפטף אותיות. הדלת מסולסלת והמם ישרה. נתן מקיש בדלת. אני
חוזר חזרה.

מזור. מזור. מה כבר יכול לעזור?
"אתה חושב שהעולם הוגן?" נתן מנסה לקשור שיחה.
שיקשור.
"לא הוגן, ולא לא הוגן."
"אובר-חוכם."
"אתה תמיד מחפש סיבות." אני מתריס. "מנסה לעשות סדר בברדק.
למצוא הסבר, כשאין שום הסבר."
"הסבר למה?"
"חלומות, זכרונות. עולם אחר, שבכלל לא יכול להיות, שהשמש
זורחת."
"על מה אתה מדבר?"
"אל תהיה חזיר." אני אומר לו. כמה אני שונא כשהוא מתכחש לי.
כשהוא מחפש סיבות. למה ככה. למה ככה. למה רמה קמה ודנה נחה.
ככה.
"אל תהיה כל כך דרמטי." הוא שב לטוות את שיחתו. הוא זב שקרים
באמתחתו.
"אתה חי מאנשים אחרים. כמו ערפד." אני מטיח. "חי חיים של אנשים
אחרים. אבל זה לא מספק. זה אף פעם לא מספיק. אתה הרי רוצה הרבה
יותר."
"ערפד?" הוא מחייך, סדקים חנוקים בגרונו.
"ערפד?" אני תוהה, מנומנם. מדומדם. "לא אמרתי ערפד. אמרתי
דם."

אז מי החזיר?
בין נים לנים אני נשבע. לא אחזור שוב על אותה הצגה. אהיה נופת
צופים. אהיה ילד טוב. אלך לעש-לילה. לא ארד לרחוב.
פתאום שמים לב שהרכבת עומדת. שנתן יושב דרוך. מביט בי.
הוא שואל: "אז מה אתה חושב? פעם נשב במקום אחר, נזכר בנסיעה
הזאת ונצחק?"
אני שותק. מחכה למילים שיצאו מתוך המנגינה: "אני לא אעשה את זה
שוב. אני לא רוצה להיות כפי שאני. מי שאני. מה? אולי ביום
אחר."
"אל תדאג." נתן אומר. "בכלל השארנו אותך הרחק מאחור. בשדות
הדורה האדומים של סברליואפול."
"כן." אני מסכים. "צפיתי מבעד לחלון השירותים."
"כל כך קל לקום וללכת."
"כל כך קשה למצוא מזור."
"אולי ביום אחר זה יעזור."
שוב אני שותק. אפילו שהמילים ברורות. לכן אני שותק. הן יותר
מדי מהירות.
נתן מחייך. קורא בשמי. בעדינות הוא אומר: "אולי ביום אחר, הכל
יתחיל, או יגמר. אולי יתחיל מחדש."
אני לא פוגש את מבטו. בוחן את פיתולי האותיות על הטי-שירט
הלבנה.
"לא קר לך ככה?"
לא קר לי. לא, לא קר לי. לא קר לי. אתה יקר לי. יקר מכל אדם.
מה אתה מקעקע על קיבורת הכתף? דם.

פרות. כבשים. ערפילים. נתן שואל: "אתה ישן? אתה ישן?"
בחוץ שוב קיץ. פעם זה היה כל כך קל. לא היה צריך להקיץ.
מי מאמין במילים האלה. אני אומר לנתן. נתן אומר לי. מי זוכר מי
אמר מה למי. האותיות נוטפות, מתמזגות, מתחילות מחדש כמילים
חדשות.
לא סתם קיץ. היום האחרון. בריח החציר נשזרים כבר יסמינים,
יורה, אותיות קריליות וחרון. כל מה שאני מאמין בו, או בוטח בו
או אוהב... מילים שיוצאות מהלב נכנסות אל הלב.
אף פעם לא הייתי כל כך זקן. אף פעם לא. אולי כן.
אולי הוא יהודי, הכרטיסן. אף על פי שקשה לבטוח בסימנים
האנטישמיים האלה. הרי אם הם היו נכונים, הם היו מנצחים, לא?
לפחות היינו זוכרים אותם.
אנחנו זוכרים. אני זוכר.
יש עוד כל כך הרבה זמן עד דינובודסקי. אם בכלל יש מקום כזה.
נתן מקיש בחלון. מה הוא עושה שם בחוץ? לא קר. לא קר. בטי-שירט
לבן. בשלג עקר.
איך הוא מתחייך לו שם, אם הרכבת נוסעת? ואם היא עומדת, מניין
נושע? מי ימציא לנו מזור? הנקישה הקשה?
"אתה לא זוכר את דינובודסקי?" נתן נעלב, "ישבנו על גדות הנהר.
היה יום בהיר. שתינו קפה. אתה אולי שתית תה. באגם הקפוא אנשים
החליקו על מגלשיים. בכל זאת קפה. אולי מיץ תפוזים. אולי וודקה
ציטרון. אולי שיקוי חרוזים."
זו כוחה של השתיקה. בלי הארס הנוטף ממני, נתן מתרסק אל תוך קיר
הסתירות הפנימיות. ככה הוא. חלומות-זכרונות. מתק שפתיים. נופת
צופים. שמש שאף פעם לא שוקעת.
"אין דבר כזה." אני אומר לו. לאט וברור. "אין מצב."
ליבי נחמץ כשהוא נעצב. כשהוא מחוויר, שם בשלג הקר. ריח הפרות,
האותיות הקריליות והתסמינים. זה כבר זמן מה שאנחנו מחוסנים.
הנה הוא מולי, מתנדנד עם הנקישות. מסתכל בי. אומר: "אתה לא
צריך סתם להקשות."
"מה כתוב שם?" אני מנווט את השיחה אל נהרות רגועים.
נתן מאמץ את עיניו. רק עבורו האותיות הקריליות מתפענחות.
עצבונו נדם.
"מה נראה לך?"
סימן שקר לך. דם, דם, דם.

כבר עברנו יותר ממחצית הדרך. בטיולים של הצופים תמיד היינו
משתרכים מאחור. המדריך היה נוזף בנו. ההורה המלווה היה מקשיב
בחוסר אמון לשיחה. מי מבני גילנו ידע כל כך הרבה מילים? היה כה
בקי בפרטים? הרכבת מנובופטרובסק יוצאת אל דינובודסקי רק פעם
ביום. כבר לא רואים את מי שלפנינו.
"נתן, למה אתה תמיד בסוף?"
"אני לא נתן." אני אומר.
"אני לא בסוף." אומר נתן. "אני רוצה להתחיל מחדש."

נקישה. נקישה. הרכבת עוצרת. המסילה הישנה מוחלפת בחדשה.
עולה בוריס. גברתן שרירי. אולי מישהו ראה את דימיטרי. נתן
מתרגם. אולי למישהו יש משהו לאכול? ככר לחם וחריץ גבינה. קנינו
עוד קודם בתחנה. חפיסת שוקולד וסוכריה צהבהבה. קנינו עוד קודם,
במוסקבה.
אולי למישהו יש משהו לשתות?
הגעת למקום הנכון, בוריס. לשתות אנחנו יודעים היטב. שותתים
ושותתים. נזכרים ומתלבטים. חולמים ונחבטים. בוא, שב איתנו
בוריס, מה אתה נבהל?
נתן נוזף בי: "איזה מנוול!"
אני מפייס: "למה אתה תמיד בסוף?"
נתן נמס. מתרגם: צריך לעבור לרכבת אחרת.
מיד כשיורדים מהרכבת מתחיל לרדת גשם. אולי ירד כבר קודם.
מבוססים בבוץ. בשלג. מחקים את נתן: מנופפים לפועלים. לוחשים לו
באוזן שבבים של רוסית. קא גדילא?
דלת חושקת. מם פתלתלה.
נתן מתעטש. מה אמרת?
מה אמרתי באמת? אולי נתן הוא שדיבר. אולי נתן אמר לי.
עיני בורקות. אני כל כך אוהב גשם. מקפצץ.
"אם אני אמות..."
"אל תדבר ככה."
"אבל אם אני אמות..."
נתן מפהק בקול. כמו כשהיינו ילדים. מכסה את אוזניו בידיו. שר
בקול רם. איף יו דאי, יו סד, סו דו אי, יו סד, בט איט אנדס דה
די יו סי האו איט איז.
איך לא קר לו?

בקול רעם גדול הרכבת החדשה נעתקת ממקומה. הפועלים חולפים
לידינו. תחילה לאט. אחר כך מהר. שקטים.
אדים על החלון. הדים של החלום.
"אתה ישן?" נתן שואל.
"החלפנו רכבת, או שרק חלמתי?"
"תחזור לישון."
כנראה שכבר אין לנו מה להגיד אחד לשני. פעם היינו נפגשים כל
יום. בימי חול בבית הספר. בשבת בצופים. ביום שלישי, פעמיים כי
טוב, גם בבית הספר, וגם בצופים.
"אני כל כך אוהב גשם."
"תחליט, אתה ישן או מלהג?"
"פתאום נזכרתי איפה דימיטרי מתחבא!"
"איפה?"
"לא תסגיר אותו?"
"לא."
"גם לא לסטאלין?"
"במיוחד לא לסטאלין."
"גם לא לירופייב?"
"על אחת כמה וכמה."
אז בוא. בוא אחרי. נצעד בין הספסלים בצעדים גדולים. זה לצד זה.
חרישיים. גבנו הארוכים שפופים. כמו בימים הישנים, בצופים.
המיניסטריון להילוכים מטופשים שוב פותח בפנינו את שעריו. בוא.
אראה לך איך אפשר להתחיל מחדש. את הדרך הסודית בה מגיעים חזרה
להתחלה. חזרה אל "דרך צלחה". דרך קיצור. קופצים מעל גדרות.
חוצים את הדשא האסור של גברת מגונדרת סוזי מנצור.
"אתה זוכר איך מאייתים סוזי?"
"הסוזי שלנו? ששרה לנו עם רוברט בפינגווין?"
"בקולנוע דן!"
"איזה שטויות אתה מדבר."
חולפים בין הקרונות. נתן מחפש פואנטה למהתלה הזאת. הנה היא,
מתחת לספסל. מגולגלת במעיל צמר מרופט. חובקת בקבוק וודקה ריק
אל חזה.
"זו הפואנטה?" מתאכזב נתן.
"לא, זה דימיטרי."
נתן נשאר מאוכזב.
"דימטרינקה, למה אתה תמיד בסוף?"
"זה עוד לא הסוף." נתן מרגיע. "יש עוד שתי תחנות. חזור
לישון."
"מה מזכיר לך שהיינו בצופים?"

דימיטרי מתגלגל ממתחת לכסאו אל הרצפה שבין הספסלים. בוקע מפקעת
מעילו. אפו הבולבוסי שבור. תגרה אם חייל צרפתי. לגיונר זר.
מחלת מעיים ייסרה אותו, וכך, בלי לחשוב, חבט בפניו של דימיטרי.
היום בוודאי מתחרט. עשרים שנה, והנזק עדיין ניכר.
זוכר שהיינו בצופים? אם יעירו אותך באמצע הנסיעה ברכבת, האם
תדע לומר כמה זמן עבר? כמה זמן נשאר? כמה זמן יקח לאחות לב
שנשבר?

"אתם רוצים לנעוץ מבטים בשבר אף שלי, או למצוא את הדרך חזרה?"
נו, כמובן שרוצים. רק מה, בלי חידות שלושה לא יגלה לנו דבר
וחצי דבר הדימיטרי הזה.
"נו, חבר, פה זה לא קולחוז אוזבקי." אני דוחק בו שישאל כבר.
נתן דוחק את מרפקו בצלעי. איך אתה מתנהג. באמת, איך אני מתנהג.
לובש טי-שירט באמצע החורף. באמצע הדרך בין נובופטרוסק
לדינובדסקי. וכבר אנחנו מחדדים את אוזנינו, דרוכים. כמו פעם,
ילדים חכמים. הורים מלווים משתוממים.
"אם הייתם יודעים שעומדת להתחולל שואה גרעינית," שואל דימיטרי,
"והיה לכם מקלט אטומי, ובו מקום רק לאדם אחד, את מי הייתם
מכניסים פנימה?"
היינו מכניסים את נתן. הוא יודע לקרוא את האותיות. בטיולים של
הצופים הוא תמיד הולך ראשון. ליד המדריך. עוזר לו לנווט. מתרגם
לו את השלטים. מושך בחוטים. מפעיל קשרים.
"היינו מצילים אותי." אני עונה. "כי זה שניים במחיר אחד. גם
אני, וגם, פה בבטן, הערפד."
"אובר-חוכם." מסכים נתן.
"יפה, יפה." חוכך דימיטרי את ידיו, דלת שמנונית ומם בולבוסית,
"אם כן, אגלה לכם את סוד הדרך אל פרח לב הזהב, הוא פרח הפלא
שלעולם אינו קמל, ולעולם אינו דוהה, והוא המזור לכל מחלה."
נו, כן, הרי בגלל זה בדיוק אנחנו כאן.
"אתם צריכים לחצות את השדות..." ממלמל דימיטרי.
"איזה שדות?"
"כן, שדות... וגם יש... גדר... או גזר... האות לא ברור... לא
ברורה... צריך... מה שכתוב... לעשות אולטרא-סאונד. לעשות
סי-טי. לעלות לקומה... לחזור אל ההתחלה... להביא את התיק
מבוריס... אבל מה זה פה? הכתמים השמנונניים האלה... הגושים
האלה..."
"דימיטרי, על מה אתה מדבר?"
"אל תדאג." הוא לוחש את שמי ברוך. "סידרתי הכל. הרכבת תיקח
אותנו למקום שתמיד רצית. השמש תמיד זורחת. לכל דבר יש סיבה.
ואש התמיד... אש התמיד... חבל לך על הזמן."

אש התמיד.
כנראה שבכל זאת לא עלינו על הרכבת החדשה.
נתן ואני.
יחד עם פועלי המסילה, סביב חבית הומה. האש נוקשת בחישוריה.
הגיצים מקפצצים החוצה. גחליליות בגשם. עקבות שחורות בשלג.
לא קר לך?
קר. קר. כן קר. מאד מאד קר.
אף אחד לא דאג להאכיל את האש.
למה אתה לוחש?
צריך להסתכל בלוח התורנויות.
צריך לצאת להקפות שניות.
"אבל נתן." אני אומר. "לא תמיד יש סיבות. ככה קרה."
האש כמעט וכבתה.
לא נורא.

נתן מנער אותי. "הגענו."
מבעד לחלון אפשר לראות את השמש. את שדות הדורה. את תחנת הרכבת
הגדולה. בולעת אותנו.
נקישה. נקישה. הרכבת תקבל את מבוקשה.

"אתה תהיה בסדר?" הוא שואל.
זה לא רוך.
"אל תדבר אלי ככה."
"אל תתחיל שוב."
"אל תגיד לי מה לעשות."
נו, כמובן שהפרחים שקנינו בנובופטרוסק קמלו. שרידיהם פזורים
בין הספסלים שלנו. ככה, זכרון-חלום. זה מה שאני לוקח מכאן.
נעליים עם בוץ ופרחים מתים.
לא נפגש בזמן חדש. לא נצחק.
"אתה תהיה בסדר." נתן מחבק אותי. אצבעו מציירת על גבי אותיות.
כמו פעם. בעש-לילה. שני ילדים מפוחדים. מדברים במילים של
מבוגרים.
מזור. מזור.
אבל כבר אי אפשר לחזור.
"אנחנו לא נדהה." הוא לוחש לי באוזן. "אנחנו לא נמות. כל אחד
מאיתנו שבר, אבל ביחד אנחנו שלמות."
ככה הוא מסתובב. פוסע מטופש לאורך הרציף. נבלע בהמון. מתערבב
לעיסה.
דלת בורקת. מם נמסה.
בתחנת הרכבת של דינודובסקי. בכביש המטפס אל הדסה הר הצופים.
המדריך, מתי כבר מגיעים? אנחנו כל כך עייפים.
אז יופי. אז נדבר. זכרון-חלום.
הראשית תהיה אחרית. האחרון יהיה ראשון. בוא, מחמל נפשי. נלך
לישון.

============================================

חומר עזר מותר בשימוש לקורא השקדן (ומומלץ בלי קשר): הספר
המופלא "מוסקבה-פטושקי" של ירופייב והדיסק המעולה Bloodflowers
של The Cure.