הזזתי את היד בעצלתיים לכיוון השולחן כדי להרים את הבירה שלי.
בתור גידול שפיר (מאחר שאני אמנם לא מועילה אבל אני גם לא
מזיקה) ממוצע אני יכולה לומר שעצם הפעולה הזו גרמה לי
להשתנקויות כבדות ולכאבים עזים ביד, אז עשיתי בחוכמה ופשוט
השארתי את הבירה הרבה יותר קרוב אלי במקום להחזירה לשולחן.
הטלוויזיה פעלה בקולי קולות, אבל לא ממש שמתי לב מה הולך שם.
חיכיתי שיתחיל משפחת סימפסון אבל משום מה זו התעכבה מלהגיע
והשעה היתה כבר שלוש וחצי אחר הצהרים. כיביתי את הטלוויזיה
בלחיצת כפתור מעייפת והפעלתי את המערכת בלחיצת כפתור מתישה
אחרת.
פינק פלויד (בערך הלהקה הכי עצלה שאני מכירה. במשך שנים הייתי
בטוחה שאת רוב השירים שלהם הם הקליטו מתוך איזו מיטה ענקית)
ניגנו בקולי קולות את הצד האפל של הירח ואני שקעתי להנאתי בתוך
איזו הרגשה סימפטית מדוכאת כזו שאיננה ניתנת להגדרה מעצם
ההגדרה שלה, או משהו כזה.
הטלפון צלצל. שמעתי אותו אבל לא מצאתי אותו (הטלפון זה הדבר
היחיד שגורם לי לזוז באמת) אז נתתי למשיבון (אני משתמשת במילה
משיבון ולא במילה מזכירה כי אני פמיניסטית מגניבה ולא רק נשים
הן מזכירות) לענות במקומי, וכך נשמעה ההודעה: "אלפבה? אם את
יכולה תעני, זו שחר. היתה לי הארה ואני פשוט חייבת לדבר איתך."
שהשם ירחם עלי, לבחורה הזו יש הארות בכמות שלי יש אלכוהול בדם
כרגע. החלטתי לחכות כמה שעות עד שאני אתקשר, ובלי לשים לב
נרדמתי לחצי שעה. כשהתעוררתי התנגן השיר 'כל צבע שתרצי'.
העיניים שלי היו דביקות ומגעילות אז הלכתי לאמבטיה (אפילו שלפי
זואי, מהספה בסלון לאמבטיה זה כמו חוצלארץ בשבילי) ושטפתי פנים
טוב טוב. צחצחתי גם שיניים וטרחתי אפילו ללכת להביא את קופסת
הסיגריות שלי מהחדר ואת הברנר שלי מהמטבח. פתאום נהייתי נורא
אנרגטית.
פרץ האנרגיה המטורף הזה גרם לי להחליף את הפיג'מה שלי (שהפכה
במרוצת הימים למדי א' שלי), להכין לעצמי קפה קר ולחמם קוראסון
שוקולד לארוחת בוקר, ואפילו לעשות את הבלתי יתואר ולהסתרק קצת,
מאחר שאת זה באמת לא עשיתי הרבה זמן.
יצאתי (בבגדים ארוכים כמובן, שמש זה רע) החוצה והחום חנק אותי
בצורה משמעותית, וכשהגעתי למקום שבו רציתי להיות, מצאתי אפילו
פיסת צל שתהיה רק בשבילי. קניתי עוד בירה במכולת והרמתי טלפון
לשחר. "הלו? היי. אני נמצאת בים, איפה שהסככות וקרוב למקומות
שמוכרים אוכל. את באה? יופי." ידעתי שמצפות לי שעות רבות של
שיחות פילוסופיות על חוף הים, והשעה היתה כבר חמש. השמש אמנם
עוד לא טרחה לשקוע, אבל לפחות היא לא נתקעה לי בעיניים. עוד
שעה וכבר לא יהיה חם כל כך, ואני אוכל להתחיל לחיות. לפעמים
התפלאתי איך לשמש יש כל כך הרבה מרץ כדי לזוז ממקום למקום כל
כך הרבה ולחזור ולהסתובב על צירה, ועוד באותו סיבוב משעמם (לפי
מה שאני מבינה החלל החיצון לא משתנה יותר מדי במרוצת השנים,
אבל מה אני יודעת) כל פעם.
הדלקתי סיגריה וחיכיתי בשקט, עד ששוב התעטפתי בהרגשת הצינה
החברתית שלי (תמיד דמיינתי שיש שכבה עבה מאוד של קרח ביני לבין
שאר העולם, ושהם לא מספיק חכמים כדי לדעת איך להיפטר ממנה,
אפילו שזה מאוד פשוט, אבל אני לא אכתוב פה את הפתרון כי אני
ארגיש שמאלצית להפליא) שגרמה לי להיות מישהי אחרת. הבטתי בחלון
ראווה ודמותי נשקפה לפני, וחשבתי ששוב אני מתחילה לסבול מקוצר
הראות של הנעורים. הפנים שלי היו לבנות כמו סיד והעיניים שלי
בקושי נפתחו. החזקתי חזק יותר את ברכי והשפלתי את מבטי, נותנת
לכמה וכמה אנשים לעבור ולשים מסביבי מדי פעם כמה אגורות.
יאפים.
אפשר לומר, שבמידה מסוימת אני יצור חברותי, אבל זה תלוי
בנסיבות. אם מישהו שואל אותי משהו בכוונה של התחלת שיחה סביר
להניח שאני לא אענה לו, כי תלוי מי הוא ומה הוא רוצה, והאם זה
איכפת לי בכלל. רוב האנשים שלמדו איתי ביסודי או בתיכון הראשון
שלי בקושי דיברו אותי, וברוב המקרים שמחתי שכך זה היה. לפעמים
אתה לא צריך להיראות משונה כדי שאנשים לא יאהבו אותך, אתה פשוט
צריך לשדר שליליות, פסימיות וחוסר סיפוק תמידי. אני יודעת שככה
נראיתי לכולם, אבל לא ממש עשיתי את זה במודע עד שלב המראה
המוזר של חיי, ואז כבר הייתי הרבה יותר פתוחה ומנוסה ומשום מה
רוב האנשים שלמדו איתי הכירו ואהבו אותי. אני זוכרת שאפילו
ניתנה לי הזדמנות להלביש מישהי כמוני לכבוד רוקי, ולא רק שהיא
היתה מרוצה מהתוצאה, היא שינתה במעט את המראה שלה כי מה שעשיתי
פשוט מצא חן בעיניה כל כך.
האחוז הניכר של בני האדם בעולם לא נוטה לקבל את מה ששונה ממנו.
לפי דעתי לפחות, יש לכך שתי סיבות עיקריות: אחת, הערצה מדאיגה
ואובססיבית. ההערצה הזו מתבטאת בכך שהאדם המעריץ יעשה הכל כדי
להיות ההפך ממושא הערצתו ולא להיות כמוהו, ובכך להוכיח לעצמו
ולעולם שעניין ההערצה לא היה ולא נברא מעולם.
השניה, פחד מוות. ישנם אנשים שימצאו את השונה מעורר פלצות,
ובמקום להראות את הפחד שמחלחל בהם בכל פעם שאני או שכמותי
חולפים לידם, הם ישנאו. השנאה שלהם בעיני מעוררת פלצות הרבה
יותר מכל דבר אחר שאני מכירה, חוץ מאולי קנאה, אבל לצערי
קוללתי בקנאיות מזעזעת, אז אין לי זכות דיבור.
אוטובוס כחול נעצר בחריקה חלקית לידי וממנו ירדה שחר בהליכה
איטית, ברווזית ואופיינית במיוחד. חיוך קטן ולא מורגש הסתמן על
פני, כי ברגע ששחר מגיעה אני לא צריכה לחשוב יותר, היא חושבת
בשביל שתינו.
קמתי, חיבקתי, נישקתי, התיישבתי בקריסה על הרצפה הקרירה
והנעימה והדלקתי סיגריה, מחכה למוצא פיה. ומחכה. "נו אז מה
ההארה המדהימה שלך?" התחלתי לאבד סבלנות (ומעולם לא התיימרתי
גם להיות סבלנית, אפילו כשאני מדברת לעצמי אני מרגישה צורך
להשתיק אותי מחוסר סבלנות). "הגעתי למסקנה שדור צריך להפסיק
לחשוב ולהתחיל לעשות מה שהוא מרגיש." מאיפה הילדה הזו נחתה
עלי? קצת אנוכיות, טיפה אהבה עצמית, מחשבות על עצמך,
אגואיסטיות, נרקסיסטיות, משהו! (היא כל כך טהורה שהיא כולה
עצמה צריכה לעבוד בתור קרום בתולים מפלדת אל חלד). לא ציפיתי
שההארה הפנימית הגדולה ששמעתי עליה רבות (פעם אחת, אבל מי
סופר) תהיה קשורה לאדם שהיא בקושי מסוגלת לדבר איתו בלי לעבור
התמוטטות עצבים.
הסיפור היה, שדור היה מאוהב הרבה זמן במי שהיה האקס שלי דווקא,
אורן, וכשדור אזר את האומץ לומר לו שהוא רוצה אותו, אורן נישק
אותו אבל לא רצה להיות איתו בקשר אמיתי. אני דווקא תמיד הייתי
סבורה שבאורן יש צד מאוד מאוד מתרומם (אבל לכי תסבירי לאקס שלך
שאת חושבת שהוא צריך לתדלק מאחורה).
ניסיתי מאוד להתרחק מהעניין הזה, כי כשדור סיפר לי על זה הוא
היה מתוסכל ומדוכא, והדרכים שלו להוציא את תסכוליו לא תמיד
בריאות (לעצמו או לסביבה הקרובה שלו, שהיא בדרך כלל - אני),
אבל להתרחק ממתח בין שני אנשים שאני רואה תמיד ובדרך כלל ביחד
זו בעיה רצינית.
"כמו שאני מכירה את דור, הוא ימצא מישהו אחר להיות אובססיבי
לגביו, כמוני." אמרתי. היא הנהנה קצת אבל לא נראתה משוכנעת.
"אני יודעת שאת אומרת הרבה דברים בציניות, אבל את חושבת שאורן
באמת הומו?" היא שאלה אחרי כמה דקות. בכנות? כן, חשבתי שהוא
לגמרי הומו ושלפעמים הרגשתי שאין לו זכות בכלל להיות עם בחורה
ובטח שלא עם בחורה כמוני. "אני חושבת שהוא נמשך לבנים, כן. אני
לא יודעת עד כמה הוא מוכן, בהתחשב בחינוך שלו ובאופי שלו, לפתח
קשר חד מיני." נשמעתי כמו מורה לחינוך מיני וזה לא מצא חן
בעיני. "אבל חבל על דור." היא אמרה די בעצב. "חבל עליו, נכון.
אבל הוא בחר את האדם הלא נכון להתאהב בו. ואל תגידי לי שזה לא
עניין של בחירה. הנקודה היא שאורן ביקורתי מדי כלפי החברה
וכלפי עצמו, ובטח קשה לו לראות את עצמו במערכת יחסים שכזו,
ועוד עם דור, שלא נחשב הכי נורמאלי. לפתח קשר כזה מבחינתו זה
שינוי גרוע, ואת יודעת כמה הוא אוהב לשפר את עצמו." נאמתי.
"אבל את בעצמך אמרת ששיפור עצמי, לכל כיוון, זו אוננות!" הייתי
בטוחה שהיא הולכת לבכות. "הייתי מאוהבת בו 4 חודשים, אבל לא
אמרתי שהוא מושלם." ובזאת בעצם נחתמה השיחה. לא ידעתי עוד מה
לומר לה בנושא ולא התחשק לי לדון בחיים של החברים שלי כשיש לי
מספיק בעיות משלי, ואני בטוחה שגם לה יש משלה.
כשהיה כבר די חשוך ירדנו לשבת על החוף קרוב למים. הורדנו
נעליים וקיפלנו בגדים תחתונים (היא מכנסי ג'ינס, אני חצאית)
וסתם זמזמנו להנאתנו שירים אהובים במטרה נואשת להגיע לאיזה
רוגע מאושר. חשבתי כמה זה פתטי. כמה אני לא מסוגלת ליהנות
מהדברים הקטנים והיא יושבת פה ונראית כאילו היא גמרה פעמיים.
אני מתנצלת, שמים זרועי כוכבים וים כחול כמו באגדות, שמשתרע עד
ומעבר לאופק, לא עושה לי את זה. גם צמד המילים חינוך גופני לא
עושה לי את זה. הסיבה היחידה שאולי באמת נהניתי ונשארתי איתה
כל כך הרבה שעות בים, היא שהיא היתה רגועה בצורה מפחידה, וזה
עורר בי פלצות ומשך את עיני באותה המידה, כמו שפרפר נמשך לאש
אפילו שהיא מכאיבה לו. חשבתי שזו דרך נחמדה למות, לשקוע
לחלוטין בתוך מישהו אחר.  
אחרי השלוש שעות שבילינו בים התעוררנו, מסתבר שנרדמנו אחת על
השניה בתנוחה מאוד לא נוחה שלא הפריעה, משום מה, לאף אחת מאתנו
(ואני ידועה בקיטורים הבלתי פוסקים שלי, כשיש לי אנרגיה לדבר).
אז קמנו, התנערנו, ושחר אמרה שהיא הולכת. אני התקשרתי למאי כדי
לבדוק עד כמה היא באזור (ועד כמה יש לה מה להציע לי).
"מאי? איפה את? בא לך לבוא לתופים? חוף תופים, בים מאי... טוב.
ביי." ושוב ישבתי על החול וחיכיתי. היה לי קצת קר אבל זה היה
עדיף על חום, והרגשתי איך התחת שלי מתגרגר (או כל פעולה אחרת
שעושים בשביל להפוך לגרגיר) יחד עם הגרגירים של החול. מתוך
שעמום התחלתי לארגן את הבאנג בעצמי, למרות ששנאתי לעשות את זה.
חיררתי את הבקבוק חצי ליטר שקניתי עם הסיגריה, מילאתי אותו
במים מאיזו ברזיה נידחת ודחפתי את המבחנה לחור כל כך חזק עד
שהיא כמעט התנפצה. כשסיימתי לעשות את כל אלה וראיתי שהיא עדיין
לא באה קצת התרגזתי והדלקתי סיגריה. הקצבתי לה זמן עד שאני
מגיעה לפילטר.
מאי היתה בסנטר כשהתקשרתי אליה. כנראה בחיפושיה הנואשים משהו
אחר פאנקיסט גברי, גדול, מסוקס ואלים. אני לא מבינה למה היא כל
כך רוצה כזה דבר, אבל שיהיה. אני כן מבינה סאדו. אני לא מבינה
מה יש לבתולה בת 18 לחפש כזה. לטעמי לקח לה יותר מדי זמן
להגיע, דבר שאפשר לי (בהתחשב באווירה, במוחי המעוות ובבדידות
שהיתה מנת חלקי ברגעים אלו) לשקוע במרה שחורה ומרגיזה. עד כדי
כך שקעתי בה, שכשמאי הגיעה היא נאלצה לצעוק את השם שלי במשך
עשר דקות רק כדי לגרום לי להרים את הראש מבין הברכיים. הבטתי
למעלה וראיתי אותה, והיא נורא שעשעה אותי. הלכנו יחד למקום
מבודד מאחורי הסלעים והיא הוציאה שקית נייר חומה אטומה, וסידרה
לעצמה ראש. אחר כך היא סידרה לי אחד, והריאות המסכנות שלי לא
עמדו בו כמעט. בסופו של דבר הצלחתי איכשהו (כנראה שיש אלוהים,
אחרת אני לא יודעת איך) לסחוב שלושה ראשים די גדולים ודחוסים
בלי להשתנק. ואז נשכבנו על הסלעים ושוב התחלתי לחשוב. מאחר
שמאי לא אדם שקט במיוחד נאלצתי להקשיב לה מדי פעם אבל בעיקר
בהינו אחת בשניה.
התחלתי להרגיש שהשמים השחורים עוטפים אותי וחונקים אותי, ולא
נותנים לי לצאת. רציתי לצרוח אבל לא יכולתי לדבר, ורציתי לזוז
אבל לא הייתי מסוגלת. בראש שלי רצו שירים רומנטיים שגרמו לי
פתח שנאה עצמית עזה. כשההשפעה של החומר עברה קצת הרגשתי כאב
נוראי בכף יד שמאל. כשהבטתי בה ראיתי שנעצתי את ציפורניי בבשרי
עמוק כל כך עד שהדם זרם בקילוחים מן האצבעות שלי אל הסלעים.
אני לא יכולה אפילו להתחיל לתאר את תחושת חוסר האונים הזו
שאופפת אותי לפעמים. אני כל כך כועסת וכל כך רוצה לשבור משהו,
אבל אני מרגישה כל כך רפויה. הידיים שלי נראות לי כאילו הן
נגררות על הרצפה ליד כפות רגליי, וכל מה שאני מסוגלת לעשות זה
לבכות ולרעוד. פעם לא הייתי מגיעה למצב הזה. פעם יכולתי להוציא
את הכעס שלי ברמה הפיזית בצורה די טובה ואז לא לעבור
התמוטטויות בכזו תדירות. פעם נהגתי לנפץ דברים מתוך כעס, או
לצרוח, או פשוט ללכת להתחבא בתוך איזה ספר. כנראה שהפעולות
הכימיות על הנוירונים שלי בעקבות שנים של כדורי הרגעה פעלו כל
כך שאני כבר לא מסוגלת להפגין אלימות. במידה מסוימת אני אפילו
חצי פציפיסטית, כי אני לא נוהגת להשתמש באלימות כלפי אחרים,
אפילו אם אני מאוד רוצה. אני כן נוטה ללכת מכות סתם ככה, מתוך
שעמום, לפעמים זה אפילו מגרה, כמו משחק מקדים ממש טוב.
מאי הצליחה לקום ולגרור אותי יחד איתה לתוך מונית, ובתחנה
הסופית ירדנו ונשפכנו החוצה ממנה. הרגשתי כאילו אני גוש ג'לי
ענק, והאמת שגם נראיתי קצת כמו אחד. גררתי את עצמי הביתה
ונכנסתי לחדר, למיטה, לשמיכה. אחרי חצי שעה אמא שלי נכנסה
והביאה לי כוס קפה. השעה היתה כמה חצות, אבל לא יכולתי לישון.
שתיתי את הקפה עד הטיפה האחרונה וכשכיביתי את האור בניסיון
לעצום עין, פשוט לא הצלחתי. העיניים שלי זזו במהירות מדאיגה כל
כך, עד כדי כך שחשבתי שהן יצאו מחוריהן. בסביבות שתיים לא
יכולתי יותר. שעתיים אכלתי פרנויות על כל אנס סדרתי, על כל
רוצח, על כל שודד ועל כל חרק גדול וחום עם כנפיים שעושות רעש
של פרופלו. הדלקתי את האור בזהירות והבטתי מסביבי. הכל נראה
בדיוק כמו קודם, קצת אפור יותר אולי.
הלכתי למטבח להכין לעצמי עוד קפה וקפצתי לתחושת תנועה עדינה על
רגלי הימנית. ושם, מטייל לו בין שיערות שרק התחילו לצמוח מחדש,
מצאתי עכביש קטנטן עם קור דביק שנגרר מאחוריו. עכבישים אני
דווקא אוהבת, הם מזכירים לי את עצמי. חיים לבד, כל מי שמתקרב
אליהם נבלע ישר לתוך מעגל שאי אפשר לצאת ממנו (רק אחרי עיכול
קשה ולחיצות בסיסיות ומדודות בחדר מיצי העיכול), הם לא זקוקים
לעזרה והם ארסיים (אני רדיואקטיבית יותר מאשר ארסית, אבל בואו
לא נהייה קטנוניים). אחרי מחשבות פילוסופיות מעמיקות אלו,
חיפשתי את בסיס הקור שהיה דבוק אל העכביש ומשכתי בו. הדבר גרר
את העכביש החוצה מרגלי. הנחתי אותו על אדן החלון ופניתי עם
הקפה אל הסלון. הדלקתי את הטלוויזיה על MTV  למרות שאני לא
נוטה לראות את הערוץ הזה יותר מדי, ותוך שני אקורדים הבנתי
שהמופע החי של נירוונה מתקיים כרגע בטלוויזיה.
לצלילי נירוונה הבכייניים והצורמניים החלטתי שאני לא יוצאת
מהמיטה שלי יותר כל עוד חם בחוץ, ונרדמתי.
בבוקר לאחר מכן לא יצאתי מהמיטה, וגם לא בבוקר שאחרי זה. בבוקר
יום שישי התעוררתי והרגשתי פרץ מחודש של חיים (או שמא זו היתה
הבטן שלי שצעקה: אוכל!!!) אמרתי לעצמי 'בסדר, אני קמה', וקמתי.
ההורים שלי נעלמו מהבית כלא היו, ואני הכנתי לעצמי שני טוסטים
עם שלוש סוגי גבינות ואפילו חתכתי עגבניות ומזגתי קולה לכוס
גבוהה. בשתיים עשרה לפני הצהרים כבר התיישבתי לאכול את הארוחה
הראשונה שלי מזה שלושה ימים.
בשעה ארבע אחר הצהרים כל יום שישי כבר שנה אני מתיישבת לשוחח
עם האדם היחיד שמבין אותי בערך שעה, עצמי. אז הלכתי לחדר
ונעלתי אותו מבפנים. התיישבתי מול המראה והבטתי בעצמי. שאריות
איפור דבקו בי עדיין, כי במצבי הנוכחי בלילות הקודמים לא ממש
הצלחתי להוריד אותו, השיער שלי היה בקוקו מפורק לגמרי וכל
הצבעים בו דהו. פיג'מת מדי א' שלי חזרה לגופי וכבר החלה להידבק
אליו בצורה גועלית במיוחד (בעודה מדגישה את הבוגדנות הגנטית
שהיא המורשת שלי, המורשת היחידה שלי).
התיישבתי על הרצפה וסירבתי לדבר עם עצמי (אני היחידה ששמה לב
לבעיה במשפט הזה?). תחושת מועקה שאין כמוה אפפה אותי וביטלה את
יכולתי לזוז. שכחתי לנשום כמה פעמים, במי יודע כמה זמן שישבתי
על הרצפה בלי תזוזה, ונאלצתי להכאיב לעצמי בשריטה כדי להתחיל
לנשום שוב. חשבתי לעשות מבחן אומץ.
לפעמים כשאני לבד, וכשאני מרגישה כאילו הכל נגמר, כאילו הדבר
היחיד שאני רוצה זה לצעוק 'תעצרו את העולם! אני רוצה לרדת!',
אני מוציאה מהמחבוא את הסכין היפנית שלי, ומצמידה אותה
לוורידים, וזהו מבחן האומץ.
הרבה אנשים חותכים וורידים ומתים לאט ככה שמספיקים למצוא אותם,
כי הם לא יודעים שצריך לחתוך לאורך ולא לרוחב.
אז אני יושבת ככה לפעמים עשר דקות, לפעמים חצי שעה, לפעמים יום
שלם, ומחכה שיבוא לי האומץ להעביר את הסכין הזו בתנועה חדה
וחלקה על פרק היד שלי ולהרוג את עצמי. אני אף פעם לא עושה את
זה, ואחרי לבטים קשים אני הופכת את היד ומבצעת כמה חתכים
עמוקים בגב היד ובצדדי הברכיים, רק כדי להוכיח לעצמי שאני
יכולה, וכי זה גורם למחשבות להדהד לי פחות מבפנים, כל הדברים
שאני לא מסוגלת אפילו להתחיל להתמודד איתם, כל הכאב הפנימי הזה
נעלם, כי מבחוץ אני מדממת, ולדם יש טעם טוב, אפילו ממכר.
אומרים שפגיעה עצמית זו סוג של התמכרות, כמו סמים או אלכוהול.
הלוואי וזו היתה התמכרות קלה כל כך.
בערב של אותו היום החלטתי לצאת מהחדר ולעשות משהו מועיל.
התאפרתי, התלבשתי והלכתי עם רונה להופעות בבארבי החדש. היה
נורא משעשע, והמוזיקה היתה טובה בצורה מפתיעה. להקה אחת בשם
הבולשוויקים אפילו חידשו סמאשינג פאמפקינס אז הייתי מרוצה עד
השמיים. ואז הלכתי לשירותים וכשחזרתי תפס את המקום שלי חברה
הגבוה והאנורקטי של רונה. עכשיו נבהיר נקודה. אין לי שום דבר
אישי נגדו, למען האמת אני די מחבבת אותו בתור בנאדם ומעריכה
אותו, ואת רונה אני אוהבת ותמיד אהבתי, אבל לראות אותם יחד,
לראות את כל האהבה הזו, התאפקתי שלא לצרוח.
רציתי לתקוע כדור בראש לכל הזוגות האוהבים שמציפים את העולם
שלי כמו מגיפה. רציתי להצית את מצעד האהבה ואת כל חנויות
הפרחים בעולם. רציתי להרוג את כל הרגשות שהכרתי.
פעם חשבתי שגבר זה יצור בעל זין שעושה ילדים ואורגזמות. היום
אני יודעת שגבר זה אחד שיודע לבשל לי פתיתים בלי שהם ידבקו אחד
לשני או לסיר, אחד שבוטח בי שאני יעשה עבודה טובה בכל מה שאני
עושה, אחד שלא יברח בהתמוטטות העצבים הראשונה שלי (או כשאני
אזרוק עליו סיר) ואחד שלא מוצא את צמד המילים חינוך גופני
מגרות.
חזרתי הביתה והרגשתי רפיון שוב, אבל העיניים שלי היו צחיחות
כמו מדבר סהרה, אז התקשרתי לאלעד השכן שלי, שהוא במקרה ידיד
מאוד טוב שלי, והוא ירד למטה בקפיצת שמחה ענקית והביא לי כדור
שוקולד עם קצפת ואלכוהול. לא היה מרוצה ממני בעולם. "יש לי
חדשות טובות יקירתי, אחד, אני רשמית אלכוהוליסט (מזל טוב, לקח
לך זמן, כמה זמן אנחנו מכירים?) ושנית זרקתי את חברה שלי."
חיוך גדול היה על פניו וכך גם על פני, ותחושת הרפיון הוחלפת
ע"י תחושת רעד בלתי ברורה. כשיצור כמו אלעד הופך לאלכוהוליסט
הולל זו באמת סיבה לחג לאומי, אז אכלנו כדור שוקולד על ספסל
בגינה ודיברנו קצת.
הוא לא נגע בי כל השעה וחצי שישבנו, ומצד אחד הייתי שמחה. הנה
מישהו שמכבד אותי מספיק ומעריך את הידידות שלנו, ולא הופך אותי
לריבאונד שלו סתם כי אני נותנת. מצד שני הייתי נורא עצובה, איך
הוא מעיז בכלל לא לרצות אותי? לא להתייסר במחשבות על מגע הגוף
שלי? ובין כל אלה ידעתי שאני סתם אובססיבית בקשר למין, כמו
שתמיד הייתי, כמו שתמיד יצאתי מתוך הנחה שכל מי שמדבר איתי
רוצה לזיין אותי. עמוק בפנים ידעתי שזה לא נכון בכלל. אבל איפה
שהוא בדרך איבדתי כל מחשבה הגיונית ורציתי שהוא יבצע בי את
זממו כבר. שום דבר לא קרה וחזרתי הביתה בשתיים לפנות בוקר,
מהולה באלכוהול (שתי בירות, מרטיני אדום לא מהול וויסקי עם
קרח), עצבנית וחסרת מנוחה, ובעלת כאב ראש עצבני ביותר שעתיד לא
לעבור לי במשך כל אותו שבוע.
אני מעין אדם שדורש מגע. אני לא ניתנת לכרבול או לליטופים מפאת
המראה הקצת מרושע שלי, וכמו שאתה לא נוטה לחבק קיפוד אתה לא
נוטה לחבק אותי. אבל אין מה לעשות, אני אוהבת מגע, אני זקוקה
לו. אפילו תחושת המגע הכי בנאלית כמו החזקת ידיים, לא במובן
הרומנטי, במובן המיני. אני לא מסוגלת לחיות בלי זה. כל כיתה י'
(עד שאיבדתי את הבתולים שלי בעצם) ואז שוב ב י"א (כשלא היה לי
מין ממש הרבה זמן) הייתי מלטפת לעצמי את הבטן בשיעורי מתמטיקה
או אזרחות, מתוך שעמום ומתוך חסך. לא הייתי היחידה, גם מאי
היתה עושה את זה (והעובדה שהציצים שלנו נראים בדיוק אותו הדבר
נורא שעשעה אותנו כשגילינו) כשהיה לה משעמם, ולה יש חסכים
מיניים הרבה יותר גדולים משלי, אבל שלה פחות חריפים. להיות
מנוסה לא הופך אותך ליותר טוב. לדוגמא ברוקי האחרון, כשאני
ומאי היינו עם אותו בנאדם, ואני כמעט זיינתי אותו בשירותים,
אבל מבחינה רגשית הוא רצה אותה יותר, שוב השתלטה עלי הקנאה
האכזרית הזו. בעוד שכולם מעוררי אהדה, או הערצה, או משהו, אני
מעוררת בעיקר בחילה. קינאתי בה על המראה שלה, על הדיבור שלה,
קינאתי בה על הבית שלה, על השכל שלה, קינאתי בה על הבעיות
הפסיכולוגיות שלה (אפילו שגם שלי היו די מגוונות). קנאה כזו
מטורפת ואובססיבית יכולה להיות הרס מוחלט לחברות שלנו. הכרתי
אותה שש שנים, יותר מתקרבת לשבע, ולא רציתי לאבד אדם שהתפתח
והתבגר יחד איתי. אז נכון שבתחילת הדרך היא נורא התאמצה לשנות
אותי, להכניס אותי לחברה המקובלת שהיא היתה חלק ממנה. אבל היא
התייאשה. אי אפשר להוציא דג מהמים רק כדי לקבור אותו בחול.
ההבנה הסופית שלה התבססה על העובדה שחלק מהקסם האישי שלי היה
העובדה שתמיד הייתי שלילית וצינית, וסירבתי במשך די הרבה שנים
להתעסק בעצמי (עד שהתחלתי לעשות את זה בצורה די מוגזמת),
העובדות האלה רק הדגישו את כוח האופי שלי, את העובדה שלא רציתי
ללכת עם הזרם ולהיות כלבה אנורקטית שמתלהבת מכל להקת בנים חדשה
שצצה בערוץ המוזיקה, כי לא רציתי להשתייך לחברה שטחית ולא
מודעת, קפיטליסטית ואגואיסטית. הייתי אחת, ולא חכמה במיוחד,
אבל רציתי לעשות משהו שישאיר את חותמי על העולם הזה, ואני לא
מתכוונת לזכייה בתחרות 'למי רואים הכי הרבה את הצלעות' (או כמו
שקוראים לזה בערוץ שלוש: תחרות יופי).
השטחיות שמאפיינת את החברה שלנו מפחידה, ובעיני אפילו מחרידה.
איך יכולה אחת לצחוק במשך חצי שנה על הג'ינס המרוטש במיומנות
עצמית שלי, ולפתע לגלות שצו האופנה מכריח גם אותה ללבוש אחד
כזה? איך יכול להיות שחזיות פושאפ ומכנסי דפוק אותי הם שני
הדברים הנמכרים ביותר בחנויות בימנו? איך הגענו למצב שבו כל בן
נוער שני סובל מהפרעת אכילה קשה רצינית בלי יכולת להפסיק, ובלי
הורים תומכים? איך זה שיש ילד בן 14 שיושב באבו כביר על סחר
ושימוש בהרואין? כל אלה לא חשובים לי ברמה האישית, פשוט קשה לי
להימנע מלחשוב על הריקבון הזה שאני חיה בתוכו. מבחינתי כל
בחורה בעולם יכולה להיות אנורקטית או למות ממנת יתר של הרואין,
רק שיניחו לי בשקט לנפשי. שיתנו לי ללכת. אבל הם לא נותנים.
אני מוקפת בהם יום יום. השחיתות בפוליטיקה, השביתות של מעמד
הפועלים, המשבר הכלכלי הזה שבגללו אין לי עבודה, חנויות
המותגים שתקועות בכל חור אפשרי, אנשי עסקים בחליפות מחויטות
שיסיימו את החיים שלהם עם גידולים על הביצים לא בגלל שיש סיבה
לחולי, בגלל שהגירוי הנפשי שלהם ימות כל כך, שהגוף שלהם יפתח
להם עניין חדש. אני לא רוצה לסיים את החיים שלי ככה, בצורה
חסרת משמעות ומעוותת. אני לא רוצה לקום כל בוקר ולעבד במשרד
ממוזג, ולהשאיר את החיים לאנשים שמסוגלים לבצע אותם. אני רוצה
לנסות, אבל אני לא יודעת איך.
כל החיים שלך אתה נשאב למסגרות, בית, בית ספר, צבא, עבודה ושוב
בית. אני לא מבינה את הצורך הזה לעשות בדיוק את כל מה שאומרים
לך. אני לא מבינה למה כל בוגרי התיכון מחליטים לעשות רודטריפ
להודו, כשהם נוהרים לשם בכמויות, לוקחים יותר מדי סמי הזיות
ומסיימים את החיים שלהם בבית חולים לחולי נפש, או יותר טוב מזה
- במוות.
אני מודה, אני מעדיפה ללכת לטיול יקר ויאפי באירופה, לבקר
ברובע הגותי בלונדון או בתעלות באמסטרדם, לראות את הבניינים
האפרוריים של מינכן ולעשות סיבוב ארוך בווילג' בניו יורק. אני
רוצה לשבת בכיכר בלונדון ולהאכיל את היונים המזוינות ולהיות כל
כך מדושנת ומלאה בעצמי, כי אני לא בחרתי את המסלול המזופת שכל
שאר בני הדור שלי בחרו. כי בחרתי בסמים קלים ובצלילות המחשבה,
כי בחרתי לבזבז את הכסף שלי ולחיות את הרגע ולא לשמור אותו עם
סבירות גבוהה לנפילה מצוק, כי בחרתי להיות מה שאני רוצה להיות
ולא מה שהכתיבו לי מהנשימה הראשונה.
פעם נהגתי לחשוב שלידת עכוז זה כשהאמא מוציאה את התינוק מהתחת.
הייתי מאוד קטנה, אבל עיוות התפיסה הזה הבהיר לי דבר אחר:
הבנות שאני מכירה, החברות שלי, כולנו נולדנו לדור שלא נתנו לו
סטירה קטנה על התחת כדי לבכות, לכולנו דחפו אצבע ישר
לוגינהרקטום. אנחנו דור שלם של נשים וגברים שמגודלים ע"י נשים,
שחיים בתרבות שמרנית למרות שאלו כבר שנות האלפיים, ששוברים את
הראש ברדיפה עיקשת אחרי דבר כל כך חסר חשיבות כמו כסף. אנחנו
דור בלי שאיפות, ולכן אנחנו מפתחים אובססיות, כדי שיהיה לנו על
מה לחשוב בשעות הערות שלנו.
אנחנו דור שלם שמעדיף לחטט לעצמו בפי הטבעת מאשר לרצות לעשות
משהו באמת, כמו חתולים. אנחנו יכולים לשבת כל היום ולהבריק את
הפרווה שלנו אבל שום תועלת לא צומחת לנו מזה. לי אישית נמאס
ללקק את עצמי בשלב מסוים, וכך בחרתי להלקות את עצמי. עדיף
לשנוא את עצמך מאשר לאהוב את עצמך, ככה לפחות אתה יודע שאתה
מסתכל על החיים בפרספקטיבה הנכונה (ומכאן, החלטתי שאני מורידה
את עצמי בדרגה למשרה של חולדת ביבים).

23/6/02