כל כך צחקתי מהסיפורים שלך. ישבנו בסלון מול התנור, התכסנו
בשמיכה וצחקנו. כבר היה מאוחר אבל לא רציתי שתלך.
שאריות הפיצה שהיו על השולחן כבר התקררו לגמרי. לי כבר לא היה
קר. השמיכה, התנור והיד החמה שלך עשו את העבודה.
מזמן לא יצא לנו פשוט לשבת ולצחוק על כל מה שהיה השבוע, לשבת
קרוב קרוב אחד לשני, לדבר ולצחוק.
בין הסיפורים הסתכלת בעיניים שלי, חייכת במתיקות ונישקת אותי.
אחרי חצי שעה כבר לא היה לנו על מה לצחוק, רק רציתי שתישאר
איתי.
"חשבתי על משהו" אמרתי קצת בהיסוס.
"אני מקשיב" החיוך הערמומי שלך לא ירד מהפנים.
"אתה פה המון, נכון?"
"את מנסה לרמוז שאת רוצה שאני אלך?"
" מה פתאום, להפך!" צחקתי.
שתקת וניסית להבין למה אני חותרת.
"הדירה הזאת די גדולה ואני שונאת להיות לבד..."
נישקת אותי וחייכת.
"רוב הדברים שלי גם ככה פה..."
אהבתי איך שיכולתי להחליט דברים במהירות רק בזכות זה שאנחנו
יודעים שאנחנו אוהבים אחד את השני.
הסתכלתי לך בעיניים וידעתי שזאת החלטה נכונה.
נשענת לאחור ואני הנחתי את ראשי על הבטן שלך ועצמתי את עיניי.
שמעתי דפיקה בדלת והסתכלתי על השעון.
"מי זה בשעה כזאת?" אמרתי וכעסתי על מי שזה לא יהיה על שהרס לי
את הרגע המושלם הזה.
קמתי מהספה לכיוון הדלת, מסדרת את שערי ופתחתי את הדלת.
"אני מצעטרת על השעה" האישה שעמדה מולי אמרה.
נעצתי בה עיניים ולא יכולתי להוריד את המבט ממנה.
"לא יכולתי לחכות עד הבוקר" היא המשיכה.
לא אמרתי מילה, לא יכולתי.
"מי זה?" צעקת אלי מהסלון ואפילו לך לא יכולתי לענות.
היא נראתה טוב, מטופחת ונדף ממנה הריח של הבושם שאני משתמשת
בו.
היא נראתה בדיוק כמו שזכרתי אותה מהפגישה האחרונה שלנו, הייתי
בת 12 אז. ארבע עשרה שנים עברו והיא נראית אותו דבר.
"אני יודעת שאת כועסת אבל בבקשה תקשיבי לי, התגעגעתי אליך" היא
אמרה.
לא עניתי.
,אני יכולה להיכנס?" היא שאלה.
הסתכלתי אחורה, התקרבת אלי כדי לברר למה לא עניתי לך.
"אני רואה שזה לא זמן טוב, אבל בבקשה רק תקשיבי לי. הכל שונה
עכשיו, רק תני לי הזדמנות להסביר"
"אין מה להסביר" הצלחתי להוציא מפי בקול קצת חנוק ולא ידעתי אם
לחבק אותה ולראות אם החיבוק שלה עדיין רך וחם כמו פעם או לסגור
את הדלת מולה.
"את טועה, היה לי קשה, תביני..."
"היה לך הכל" קטעתי אותה.
עמדת מאחורי, מפחד להתקרב, מופתע כמעט כמוני ממה שקורה כאן.
"טוב, אני חושבת שאת צריכה קצת זמן לחשוב על זה, באמת באתי
מאוחר ואת... אני רואה שאת... עסוקה קצת. וואו... את כל כך
יפה" מלמלת אלי.
הסתכלתי עליך, מכניסה את היד לכיס של המעיל שלך ומציאה ממנו
פתק מקומט.
"זאת הכתובת החדשה שלי, תבואי, תראי שהכל שונה היום ורק תתני
לי הזדמנות להסביר" הגשת לי את הפתק.
לקחתי אותו ממך ביד רועדת.
"אין הרבה מה להסביר" אמרתי וסגרתי את הדלת. שמעתי את צעדייך
מתרחקים. זכרתי את קול הצעדים שלך, אבל זכרתי אותם רק מתרחקים,
לא מתקרבים.
"מי זאת?" העזת לשאול אחרי כמה דקות של שתיקה.
הסתובבתי והתקרבתי אליך.
היתה לי סחרחורת נוראית פתאום ואיבדתי שיווי משקל. תפסת אותי
וחיבקת אותי.
"אמא שלי" עניתי לך ופרצתי בבכי.
ישבנו על הספה, אני עדיין מחובקת בזרועותייך ולא יכולה להפסיק
לבכות.
לאט לאט נרגעתי, הרמתי את ראשי וניגבתי את הדמעות.
"את רוצה לספר לי?" שאלת קצת בפחד.
"אין הרבה מה לספר" ניגבתי את אפי. "בגיל 12 קמתי בוקר אחד
והיא לא היתה, ליד המיטה שלי היא השאירה לי פתק 'יש לך אוכל
במקרר, נתראה בקרוב, אמא' וזאת הפעם האחרונה ששמעתי ממנה"
"את יודעת למה היא עזבה?"
"לא, אבל השלמתי עם זה ולא מעניין אותי לדעת".
בכיתי כל הלילה, בעיקר מהלם אני חושבת.
בבוקר כשהתעוררתי ישבת לידי.
"לא הלכת לעבודה?" שאלתי אותך.
"אני כבר הולך, רציתי רק לראות אם את בסדר ואם את צריכה משהו?
חייכתי אליך "לא, הכל בסדר גמור, תלך לעבודה ונדבר יותר
מאוחר".
נישקת אותי ויצאת.
הסתכלתי על הפתק המקומט שהיה ליד המיטה שלי והכנסתי אותו
למגירה, לא יכולתי להסתכל עליו.
שבוע עבר מאותו ערב ולא דיברתי איתה, לא ידעתי מה להגיד ואם
בכלל אני רוצה לראות אותה שוב.
לא ידעתי אם אני אמורה לחבק אותה ולהקשיב לסיבה שהיא הלכה ככה
פתאום או להגיד לה שהמשכתי לחיות ואני לא רוצה איתה שום קשר.
אבל הבוקר הזה, אחרי שבוע, סוף סוף ידעתי שאני חייבת לפחות
ללכת לדבר איתה.
הוצאתי את הפתק המקומט מהמגירה והלכתי אל הכתובת הרשומה שם.
זה לא היה רחוק ממני וחשבתי לעצמי שיכול להיות שאת גרה פה כבר
הרבה זמן ולא ידעתי את זה.
נשמתי נשימה עמוקה ודפקתי על הדלת.
כשפתחתי את הדלת היא חייכה אלי. אני לא חייכתי חזרה.
"ידעתי שתבואי, בואי תיכנסי"
נכנסתי והסתכלתי סביבי, נראה שהיא גרה כאן מספיק זמן כדי
להספיק לסדר את כל הדירה.
"איך את מרגישה? את רוצה לשתות משהו?" היא שאלה אותי.
"תפסיקי עם האימהות הצבועה הזאת עכשיו" אמרתי לה.
"שמעתי שהיית בבית חולים" היא אמרה לי.
"כן, לפני חצי שנה"
"כמה זמן היית שם?"
"שנה"
"שנה שלמה?" היא שאלה בפליאה.
"כן, שנה שלמה" עניתי בקרירות.
"תקשיבי חמודה, אני יודעת שהייתי צריכה להיות שם בשבילך, אני
יודעת שמגיעה לך התנצלות והרבה הסברים" היא אמרה והתיישבה.
"את יודעת מה? אני לא רוצה הזדמנות או הסברים, העובדה שיכולת
פשוט לקום וללכת אומרת הכל" התפרצתי עליה. הכל נראה לי נורא
ברור פתאום, אני לא רוצה שום קשר עם האישה הזאת, היא לא אמא
שלי יותר, היא הפסידה את זה כשהיא השאירה אותי מאחור.
"זה לא היה ככה, היתה לי תקופה קשה אבל חזרתי ואני אוהבת
אותך"
"אוהבת אותי? איפה היית בשנה שהייתי בבית חולים? איפה היית
כשהייתי חולה מידי בשביל להסתדר לבד או שלא היה לי כוח לעמוד?
איפה היית כשהייתי צריכה את אמא שלי לידי?" צעקתי ודמעות עמדו
בעיני.
היא הורידה מבטה ובכתה.
"אני מצטערת אבל את לא יכולה לחזור פתאום ולצפות שאני אקבל
אותך בחיבוק! אין לך מושג כמה הכאבת לי ולאבא! אני לא מסוגלת
להסתכל עליך בלי לראות את המבט של אבא כשהוא אמר לי שהוא לא
יודע אם תחזרי"
עכשיו היא כבר ממש בכתה אבל לא היה לי אכפת.
"החיים שלי טובים עכשיו, טובים מאוד ואני לא אתן לאף אחד להרוס
לי את זה" אמרתי לה קצת יותר ברוגע.
הסתובבתי אל הדלת, מופתעת מההחלטה ומהמהירות שלה ויצאתי.
"חכי" היא צעקה אלי.
הסתובבת אליה באיטיות.
"אני באמת אוהבת אותך, בואי נדבר רגע בשקט, אנחנו יכולות לתקן
את הכל" היא אמרה מבעד לדמעות.
הסתובבתי והתחלתי ללכת, לא מביטה לאחור, עד היום לא הבטתי
לאחור לכיוון שלה.