כשחצית את הגבול המותר בין מה שרצית שיהיה העתיד ולבין
מה שהם רצו שיהיה ההווה, הייתי תולה שלטי אזהרה ביני
לבין מי שהייתה פעם אתך.
בפתאומיות מתמדת הייתי בונה חומות סביב הריסות מקדשך על
אדמת לבי הקרועה.
הקירות החלו סוגרים על האפשרות לבנות מקדש חדש לזכרו
של המקדש הישן, אך החומות נשארו עומדות דום, אל מול הסכנה.
נסיגת חירום החלה בחלקים אחרים של הממלכה, אך החומות
סירבו לפול וכלאו את הנשארים בתוכם בין אי הודאות של
הכל והביטחון של לא-כלום.
אתה ברחת אל עבר האור, ואני נשארתי לאסוף את שאריות
החושך מאחוריך. ועכשיו בדרכי אל קצה המנהרה, אני
חופרת בכפית את הדרך חזרה לארץ הפלאות, שלוש כפיות
ביום, לקחת על בטן ריקה, ולב מלא
חומות.