הריגושים מצליפים
עמוק בפנים.
כל כך עמוק שכבר שכחתי שקיים,
כל כך עמוק
שכך נזכרתי שיש שם.
מנגד בנקודת התורפה והציון
ניצב מרבץ
של עינוגים חסרי תכלית והוויה,
הצמדות שווא
שלא תביא לכאן דבר מה,
כדי לגעת.

השממה המסוימת שוב נירקת מתוך פי
אני בוחלת בה עכשיו
בועטת ומקרטעת,
הבוז שלי אליה התפרץ
ואין מחסום שיעמוד בסער

הלבטים שלא היו חיים
קיפצו עלו
על פני המים
אני עומדת לידם
שונאת אותם,
מוחאת כפיים

בוא וקח אותי מכאן
ליער השרכים המזדחלים אפיים
שם אוכל לגחון כמותם
אשבור גבי
אנער חוצני
ואשתכר
בינתיים.