המכתב הזה. איפה המכתב??... אלוהים, רק לפני כמה ימים ראיתי
אותו. מעטפה לבנה, פיילוט ירוק. היא לא הייתה אצל אבא? כל כך
הרבה פעמים הוא קרא את המכתב הזה מרגע שהגיע. רגשות האשם שלו
לא עזבו אותו. אבא מסכן. מה יהיה על רגשות האשם שלך עכשיו?...
לא יכלת לאמץ אותו, תבין. תבין. תבין... איזה אידיוט. כדור
בראש? על מה חשבת? איך יכלת??? איך יורים בראש? זה לא כואב?..
אני לא מבינה. המכתב. איפה המכתב?.. מה יש לי מהמכתב הזה
בכלל? מה הוא ייתן לי עכשיו? רגשות אשם על שלא קראתי בין
השורות? רגשות אשם על שלא שלחתי לך תשובה? זה היה מציל אותך,
אור? יכלתי להציל אותך והתעלמתי? תגיד לי. עכשיו תהיה חלל
צה"ל? נראה לך שמגיע לך? כדור בראש. כדור בראש. כדור בראש.
כדור בראש. כדור בראש. ככל שאני אומרת את זה יותר, זה נקלט
פחות. זה רק מזכיר לי את שיעור התעמלות בביה"ס היסודי. זוכר את
המורה המטומטם ההוא? למדת אתו בכלל? איך שהוא היה מושיב אותנו
בטורים בחצר, או באולם, ומסביר לנו ברצינות ואדישות תהומיות מה
נעשה היום. אני זוכרת איך משום מקום הגיע הכדורגל ההוא והתנפץ
על אוזן שמאל שלי. בבעיטה. עוד איזה אידיוט. זה כדור בראש.
אני לא מוצאת מילה שתגרום לי להבין מה עשית. מה עשית, אור? מה
עשית?
דצמבר 98'
המכתב שלך הגיע לפני ארבע שנים. אתה מבין שארבע שנים כבר עברו?
על המעטפה כתבת את המספר האישי שלך. 514 . 514 כבר השתחררו
מזמן. מזמן כל כך. לא אתה. אתה היית חייב ללכת ולהרוג את עצמך.
מה יצא לך מזה, תגיד לי. למה אתה שותק? נו, תגיד. לא, תן לי,
אני אגיד בשבילך:
יצא לך שאימא שלך בכתה עליך, ממש בכתה.
יצא לך שאבא שלך התעקש כאילו לשבת עליך 'שבעה', אפילו שאסור לו
לפי ההלכה, כי הוא לא באמת אבא שלך.
יצא לך שכתבו עליך בעיתון.
יצא לך שעשו עליך סרט שהקרינו בכמה ימי זיכרון, עליך ועל המפקד
שלך.
יצא לך שמנחה מפורסם בטלוויזיה שמע את הסיפור שלך ועשה עליו
כתבה, ומצא בשבילך את האימא הביולוגית שלך, שמעולם לא הכרת
(התרגשת לראות אותה?), שמעולם לא הכירה אותך, ועכשיו, במקום בן
אובד שאולי יום אחד יפתח את תיק האימוץ שלו ויבוא לראות אותה,
יש לה בן מתאבד שהיא כבר לעולם לא תכיר.
יצא לך שאתה מת.
יצא לך שטוב לך עכשיו?
אני כבר לא בהלם. אבל, אני לא חושבת שאי פעם אבין. אני חושבת
שאסור שאי פעם אבין. לכל יש הסברים ותירוצים עכשיו, אבל מה טוב
זה כבר עושה? איזו שלווה זה כבר נוסך? אני זוכרת הרבה דברים
שהיו. איך היינו משחקים ברחוב בחופש הגדול עד שמונה וחצי בערב,
כל עוד היה אור, וגם קצת אחרי שהוא נגמר. איך היינו יושבים על
הגדר ומדברים ומדברים. אתה יודע שאני זוכרת את העיניים שלך?
אני זוכרת אותך. שלא תחשוב ששכחתי. ששכחנו.
לפעמים, אני לא בטוחה שאתה באמת מת. הרי היית רחוק כל כך גם
בשנים שלפני. מי ראה אותך בכלל? ואז הופעת יום אחד, שבועיים
לפני שהתגייסת. ישבנו כמה שעות. אכלת אתנו ארוחת צהריים. ישבת
במטבח כמו בן משפחה ודיברנו וצחקנו. נתתי לך ספרים שלי, שעדיין
לא קיבלתי בחזרה, וניסית לשכנע אותי שגלי עטרי זמרת מצוינת.
אימא שלי ביקשה שתבוא לבקר אחרי שתתגייס, שתדע שאתה תמיד רצוי
כאן. וזהו.
זהו, הא?
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.