[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







נעמי אלומים
/
קרחת נפשית

נכנסתי לבית בשעת לילה מאוחרת יחסית. ידעתי שאינם ישנים, אבל
ידעתי גם שלא יפריעו לי להיפגש איתם, מה שקורה בדרך כלל כשאחד
המבוגרים נמצא בסביבה ומתחיל לשוחח איתי דיבורים מתישים על
עתידי הצבאי. דפקתי על דלת החדר האחד, ולא שמעתי מענה. חשבתי
שאולי רפאל לא נמצא, ולכן פניתי לדלת החדר הסמוך, משם ענתה לי
נעמי בקול מופתע שאיכנס. היא ישבה עם הגב אליי על הכיסא ליד
המחשב שבפינה, כששיערה הרך מפוזר על כתפיה בלא חישוב, פניה
משתקפות על פני המסך ובעיניה מבט לאה, ידיה מתקתקות על פני
המקלדת לתוך מסמך וורד דבר-מה הנראה כמו עבודה לבית הספר.

ניגשתי אליה וסובבתי את הכיסא אליי. היא הופתעה מאוד, עוד יותר
מאשר קודם, כשחשבה שדמיינה דפיקה בדלת חדרה, ולא יכלה להסתיר
מבוכתה למראה לבושה. היא לבשה מכנסוני פיג'מה לבנים מבד עדין
ודק, גופיה בצבע דומה, מוכתמת מעט, כנראה מכביסות רבות, ולא
נראה שהייתה לגופה חזיה. כנראה התכוננה לשינה והחליטה להעביר
עוד דקות מספר בכתיבת העבודה על המחשב, שבמבט מקרוב התגלתה
להיות דו"ח קריאת ספר באנגלית. עיניה ברקו מעייפות, שפתיה
הלבינו מאור הצג ועל לחי אחת הוקרנה תמונה ברורה של מסמך
הוורד, שעה שהלחי השניה הוסתרה בחשכת ערפילי האויר הלילי שזע
הלוך ושוב בחדר מבעד לחלונות הפתוחים. רגליה הונחו על הכיסא
בפוזה של מי שמתכוונת לקום, שיערה התפזר עוד לכיוון אחד בלבד,
והתבוננתי בה בשתיקה ובלי תזוזה.

למראה העובדה שאינני יודע מה להגיד, התרככה מעט והושיבה עצמה
על הכיסא בפוזה נוחה מעט יותר, עדיין אינה מציעה לי לשבת,
לשתות, להגיד דבר-מה, עדיין אינה מברכת אותי לשלום, אולם
בעיניה כבר הבריק החיוך שיעבור לשפתיה אם יהיה לי המזל.
התיישבתי על הרצפה, לרגלי הכיסא, והנחתי את ראשי על חלק הכיסא
הריק, קצת-קצת על ירכיה המלאות והרכות. סובבתי את ראשי כך
שסנטרי ינוח על ברכיה והבטתי בה במבט מזוגג. החיוך שעמד להתפשט
על שפתיה התחלף באי-נוחות כשהרגישה את הכאב שסנטרי החד מסב
לרכות בשרה הלבן. היא תפסה את ראשי בעדינות בשתי ידיה והזיזה
אותי מחיקה, ממשיכה להתבונן בעיניי כאילו כדי לא להפחידני.
שפתיה נפתחו כדי לומר דבר מה, האף הקטן רעד כאילו מתוך בכי,
ודפיקה עזה נשמעה בדלת, שונה כל כך לעומת נקישותיי העדינות
המתאימות לבעלת החדר את צליליהן.

היא נבעתה מיד, קמה מן הכיסא באחת, תוך שהיא חולפת על פניי
ומותירה באפי ניחוח של גוף נקי ומסובן, שיערה חולף על שיערי
ומסתבך בו לרגע קט. היא תפסה אותי בידי, הובילה אותי אל החלון
ושאלה אותי אם יש לי מברג. הבנתי מיד. הברגתי החוצה את הברגים
שהחזיקו את הסורגים, ובשעה שהמבוגר מחוץ לחדר כבר אזר את האומץ
לפרוץ לתוכה, תוך שהוא מסכן את שנתה הערבה של נעמי, אנחנו
היינו בחוץ, בגינת הפרחים המלאה צחנת ליל וצמיחה, שוכבים זה על
זה לאחר הנפילה לשיח הקוצני. ראיתי דם שחור על רגליה, המפעפע
באטיות מבעד למכנסיה הקרועים, ואור הירח שהאיר את המחזה הפך את
הכל לסוריאליסטי, איטי כאילו בסרט המופיע לפניך פריים אחד בכל
פעם, כאילו חולף כזרקור על כל גופה שעה שאני מעביר בה את מבטי.
היא נזהרה מצעוק, אבל ידעתי כמה כואב לה. לי כאב יותר.

הדבר הבא שאני זוכר הוא שמצאתי את עצמי מול דלת ביתם, כשכל
בגדיי לגופי ואני עדיין שותת דם מן הקרעים שנפערו בהם. נגעתי
באחורי ראשי למצוא שם חמימות דביקה, וידעתי שזה מה שהסב לי את
העילפון. אבל עדיין לא ידעתי כיצד ייתכן שנמצאתי במקום זה,
ושאלתי את עצמי מה עלה בגורלה של נעמי. סביר להניח שאחד
המבוגרים מן הבית לקח אותה לחיקו, מה שהיה סביר בעיניי כיוון
שאוכל לבוא בכל פעם אחרת. אלא שאז זעם עלה במוחי וחרחר לתוך
גרוני לידי צרידות מיידית. כיצד ארשה להם למנוע את פגישותיי
איתה? כיצד יוכלו לעצור בעדי בכדי שלא אוכל לטעום אודם שפתיה
באור יום ולובן שפתיה באור ליל, בכדי שלא אוכל לחוש שוב את
ריחה חולף על יד אפי, את שיערה מסתבך בשיערי, את רוך הירך,
הבטן והחזה, כשאני מניח עליהם את ראשי?

לאחר מכן מצאתי את עצמי יושב למדרגות הבית, כשהשעה כבר שעת
בוקר מוקדמת, ומספר את כל התלאות ליועצת בית הספר. היא ישבה
שם, משחקת בשובבות בשיערה המתולתל כאילו מנסה לדרבן אותי להמשך
הסיפור על ידי השראת אווירה של "אחת מאיתנו", והקשיבה בנחת
אולם לפעמים עלה בזוויות פיה סימון לחיוך שגרם לי לדעת בוודאות
שאיני יכול להוכיח לה דבר. לאחר שאסיים סביר להניח שיתברר
שגרמתי יותר נזק לעצמי מאשר תועלת לילדים המסכנים שבבית. ידעתי
שהמלים לא תועלנה במקום שנדרשים להוכחות, והוכחות לא היו לי
פרט לטפסים הבודדים שהוצאתי בקופת החולים, שמעידים במקרה הטוב
על כך שנפלתי לתוך שיח קוצני מן הקומה השנייה. אין בהם ציון של
מי היה השיח ועם מי נפלתי לתוכו. הם באמת סירבו לערוך בדיקת
DNA לכל הדם שנמצא על גופי, כדי לברר למי עוד הוא שייך.
לדבריהם, אם לא הגשתי תלונה במשטרה, אין להם תקציב לבדיקות
כאלה.

תוך כדי ראיתי עין משקיפה בנו מבעד לעינית, מתרחבת ככל שהיא
רואה שאני איני לבד שם, ועוברת בחישוב קר ביני לבין היועצת
טרוטת העיניים. ידעתי שלא אוכל לשנות דבר, ולכן אפילו לא רציתי
להסב את תשומת ליבה לכך. העין נעלמה מעט לאחר מכן, כדי לא
לשוב. כך חשבתי עד שנפתחה הדלת ויצא מן הבית איש מבוגר, בן
כ-55, ושתי ידיו מגואלות בדם. למעשה, הדם נטף ממנו, ולא רק
מכפות ידיו שלובנן החיוור נראה אפילו מבעד למעטה הורורד, אלא
גם כל פרקי ידיו תחת שרווליו המכונסים, מכנסיו מן הירך ועד
השוק, ואפילו מנעליו טפטף הדם כשהוא פסע באיטיות צעד אחר צעד.
היו לגופו בגדים צבאיים שהתקשיתי בראשונה להבין את מוצאם, עד
שנזכרתי היכן ראיתי כאלה. היו אלה המדים החגיגיים של
גנרל-ליטננט (רב-אלוף) בצבא ברית המועצות, שצבעם הטבעי דהה עקב
כביסות יתרות, כמו גופייתה העדינה של נעמי. או שמא בגדיו דהו
מרוב הדם?

היועצת לא הצליחה להימנע מצעקה רמה, אני פסעתי מספר צעדים
אחורה, והגנרל חייך אלינו במבט פוזל ולא אמר מילה, עיניו
נסגרות למחצה תחת קרני השמש היוקדת. ראשו הקירח הבריק, והדם
שעליו נזל אט-אט על כתפיו, והיה בשפתיו משהו דמוני כשהוא ינק
את הדם הנקווה בזויות פיו כבדרך אגב. לא שמעתי דבר מתוך הבית,
אבל ידעתי שאת יושביו יש להציל, אם עדיין אפשר. המשטרה הגיעה
לאחר דקות אחדות. למראה הניידת הראשונה, כשהפניתי שוב מבטי
כלפי הגנרל, וראיתי בעיניו ייאוש מלא תוגה ותסכול שלא יכולתי
לדמיין, איבדתי את הכרתי שוב.

הכל התערבל בצבעים שונים, בערפיליות עמומות יותר וברורות יותר,
פנים חולפים מולי, המוני פנים, כל האנשים שראיתי מימיי. זיקי
לבן התחלפו בזיקי שחור, ניצוצות עפו לעברי מכל עבר, הכל התכסה
בצבע אדום-בהיר של דם שמסתכלים דרכו על מקור אור בהיר. תמונת
אחד החדרים בבית הספר עמדה לנגד עיניי יותר מן האחרות, שם
ראיתי את הגנרל יוצא במדיו המצוחצחים והחדשים ומחייך אליי אותו
חיוך יונק, אוסף מזויות פיו את שאריות משחת השיניים ומתמתח
מתוך ליאות של בוקר. תלמידים מהכיתה ומהשכבה עמדו לידי, מנחמים
אותי בצרתי, בוכים על כתפיי ומתירים לי לבכות על כתפיהם. אולם
מה הייתה צרתי? מה קרה בכלל? למה הגנרל הזה עומד נבוך כשכובלים
את ידיו באזיקים וקורעים ממנו בברבריות שכזו את כל עיטוריו?
מדוע אינו מקים מחאה ודורש שיכירו בזכויותיו כותיק הצבא
האדום?

נעמי תישאר משותקת מן הגב התחתון ומטה. נאלצו לכרות לה את יד
ימין וחלקים מן החזה. עין אחת שלה לא תראה יותר לעולם ואת אפה
הקטן מחליפים כעת שני חורים שחורים הפעורים במרכז פניה
המתעוותות בחרכים עמוקים, אדומים, כואבים ומבריקים. שפתיה
קרועות והיא אינה יכולה לסגרן, בעדן האפלה של פיה מחוסר מחצית
השיניים הצחורות. היא גם לא תוכל לדבר אף פעם. במרכז שיערה
הנאה המתפזר על הכתפיים מבריקה קרחת גדולה ומתחתיה נפערת צלקת
מגלידה. את הדו"ח הפרטני הזה נתנה לי האחות בבית החולים לאחר
ימים אחדים. היא נבהלה מן המראה שלי. לא אכלתי שום דבר במשך
עשרת הימים בהם החזיקו אותה בין חדרי הניתוחים. לא נתנו לי
לראות אותה. לא נתנו לי לראות אותו. לא נתנו לי לנגוס בבשרו
ולתפוס בחזקה את עורקיו בין שיניי הצחורות, להאדים חניכיי
ביניקת דמו עד אשר אבריח את רוח חייו לביבי השאול.

שוב הזיתי. דפנה מהכיתה החזיקה את ידיי ולכשראתה את המבט
המיותם בעיניי, חיבקה אותי לגופה. גופה החמים והרך הזכיר לי את
כל אשר כבר כמעט שכחתי, ואת אשר לעולם לא אהיה לי. נעמי לא
תוכל לדבר לעולם, גם דפנה לא דיברה. שיערה התפזר על כתפיה
וכתפיי והסתבך בשיערי. דמיינתי את שפתיה האדומות מבכי ואת
עיניה הטרוטות כשהיא בוכה על כתפי ואני נובר ברכות גבה העליון
עם סנטרי. הרגשתי את גופה צמוד לגופי, הרגשה ששכלתי. חיוך
חלומי עלה על שפתיי, נקווה בזויות עיניי.

מתוך בכי היא אמרה שנעמי ביקשה רק אחת... שלא יתנו לי לראות
אותה יותר. שאזכור אותה כך. אותה. את דפנה. את כולם. ראיתי שוב
את המעטה האדום שהבריק כבר פעם במחול התעתועים שבדעתי. ידעתי
שהפעם זה הסוף.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
למה אנשים שגרים
בקרית אתא
מתביישים בזה?
ממתי זה כזה
בושה לגור בקרית
אתא??


פ', תושב הקריות


תרומה לבמה




בבמה מאז 30/6/02 15:41
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
נעמי אלומים

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה